כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

יהונתן גרילק - חג השבועות

משגב | פורטל משגב דת בקהילהפורסם: 04.06.14 , 09:00שם הכותב/ת: פורטל כרמיאלי
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...

אימרה שבועתית:

"נעשה ונשמע" – על-ידי 'נעשה' מגיעים ל'נשמע'. {רבי בונים מפשיסחא}
 
סטטוס שבועתי:

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, במרוקו ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה
.

בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ- ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו 
פה!
 
ציטוט שבועתי:
אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא: כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות, חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום "מתן תורה" ובו היינו לעם. 
ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון, ועלינו להמנע מהם. {מנחם אוסישקין}
 
סיפור שבועתי:
רבי בונם מזיכלין הגיע אל רבי מנחם-מענדל מקוצק, ונסחף מיד לתוך עבודת ה' הנלהבת של החסידים והזניח מעט את התמדתו בתורה. ראה אותו הרבי ופנה אליו בשאלה: "אומרים שלמדן הוא מי שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים. מדוע אומרים 'כרסו' ולא 'ראשו'?".
שתק רבי בונם. השיב הרבי מקוצק: "כשם שהכרס מתמלאת מדי יום, ומיד מתחדש רעבונה, כך הלמדן צריך להיות רעב בכל יום מחדש ללימוד התורה. מי שהתמדתם פגה – אין מקומם אצלי"...
 
מתנה שבועתית:
ימין ושמאל רק חול וחול.
מאופק עד אופק חול ובתווך - נוודים, חשופים במדבר. נרדפים על ידי זכרונות עבר לא נעימים, ונאחזים בתקוות מעורפלות לבית, למולדת, לקרקע טובה מתחת לרגליים - בעתיד. בינתיים, לא כלום. אוכלים לחם משמים שוברים צמא במי סלעים ועסוקים... במסעות. מסעות מפרכים, שהיו לנדודים אין סופיים לכאורה חסרי מטרה - ארבעים שנה.
הם חיים בקביעות בתוך ארעיות מכבידה, לא מתרגלים לשום מקום. לא מכים שורש עקב המסעות התכופים, נוודים. נוודים בדם. ללא קשר מהותי לאיזור כלשהו, לעצם, לפיסת נוף אישית, פרטית או לאומית. 
ואז בתוך הארעיות היסודית הזאת מופיעה בחייהם החוק, המשפט, הדת - תורה. כאילו זו השעה המתאימה ביותר לדברים כגון אלו, כשהראש חושב רק על סידור ראשון בחיים.
פרמידה הפוכה.
כל תרבות לאומית, כל עיצוב עם, זקוקים לתנאי יסוד מוקדמים, לפני כניסה למסגרת כל שהיא. כמו מולדת, שפה, משטר מדיני ועוד. כולם יחד או אחד מהם. עמים אדירי כח ירדו מבמת העולם כאשר נעקרו מאדמתם, או שעה שהושכחה השפה מפיהם, ההתבוללות בלאומים אחרים היתה תמיד שאלה של זמן. ופה חושבים להפיח חיים בעם בתנאי מעבדה! לזכות אותם בגילוי מעמד הר סיני במדבר, בעוד הארץ המובטחת רחוקה כמה ימי מסע בלבד?! 
זהו בדיוק.
בארעיות, הכפויה בכורח הנסיבות, גלומה הזדמנות יוצאת מן הכלל. היא נותנת סיכוי לקליטה מושלמת של בשורת התורה. אין מחסום ארצי הממלא את הלב כשטח, רכוש, מדינה, היכול לשבש את הקליטה הרוחנית, או למזגה ביש הקיים. המבט, במיוחד מבט הלב, נשאר נקי. קרני ההשפעה הברוכה, לא יישברו בדרך בפגישה עם עצם חומרי חוצץ. כך הופך חוסר המולדת המוחשית, את התורה עצמה - למולדת. מולדת מעצבת, מגבשת, יוצרת עם.
"מולדת מיטלטלת" כהגדרתו של הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג. ואמנם, הנוודים טלטלו אותה אל ארץ כנען, כדי לעצב באמצעותה מולדת ארצית מיוחדת במינה. כאשר נכשל הנסיון וגרר אחריו חורבן, טולטלה מולדת התורה אל מחוץ למולדת הגשמית, הארצית. היא המשיכה להפרות, להחיות מעבר למסגרות מדיניות מנותצות, או שפה שנשכחה בדיבור של היום יום.
דוקא מתוך ארעיות המדבר יכלה לצמוח "מולדת" שתעניק את הנצח. מולדת אשר עקפה את חוקי ההיסטוריה, צפה פעם אחר פעם מעל משבריה, ואיפשרה את הקיום המתמיד גם במרחביו העצומים הארוכים והקודרים של מדבר העמים.
 
מגילה שבועתית:
מגילת רות / "לא נפולת ולא נמושה"
 
וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. {רות א' א'}
 
באחד הימים הבחינו השכנים כי הבית סגור ומסוגר. התריסים מוגפים ודממה קודרת שורה מסביב. הכל ידעו, הוא ירד. הסתלק כגנב בלילה, כדי לא לפגוש במבטים הזועמים. לקח את האישה והבנים ונעלם. כל העיר התאספה דוממת מול הפתח הנעול ובלבבות נגוזה התקווה האחרונה. המורל הציבורי ירד לנקודה קרובה לאפס. המשבר החריף הונצח עתה, מי יודע עד מתי.

כי היורד שלנו למנהיגות נולד.
קראו לו אל ההנהגה, והוא התחמק. פנו אליו שייקח את מוסרות השלטון לידיו, אך הוא לא נענה. ידעו, כי בכוחו לתרום רבות לפתרון המשבר, והוא אטם את אוזניו. האמינו בתום לב, כי ביכולתו להוציא את עגלת המדינה מן הבוץ לתוכו נקלעה, לרסן את ההתדרדרות החברתית-מוסרית, לבנות סכר לשיטפון החומריות והאנוכיות, אך הוא שתק. התחננו לפניו כי יפעל להבראת המשק הכושל שהגיע לעברי פי פחת, שיעבד תוכנית להאבק ברעב, המכה בעם. אך הוא העלים עין. עג עוגה סביב עצמו. הגיע למסקנה כי המצב לאחר יאוש, אבוד ללא תקנה. כתוצאה ממסקנתו, החליט לדאוג רק לעצמו. בצרות עין, העמיד את האינטרסים הפרטיים שלו מעל לצרכי הכלל.
העם כבר לא עניין אותו.
בעיניו היו שוטחי הבקשות, טרדנים הלוטשים עינים גדולות אל הונו הרב. הצעת השלטון "הנדיבה", אינה אלא אמצעי לנגוס ברכושו לטובת העניים הרעבים. הוא לא חייב לפרנסם, האחריות למצב לא רובצת עליו. לא עליו לפתור את הבעיות שיצרו במו ידיהם, בהתנהגות אוילית. זו בעייתם. הוא, רצונו לחיות בשקט, לגדל פרחים הרחק מאור הזרקורים.
מפריעים לו? משכימים לפתחו? קוראים לו אל הדגל?
מהי תגובת התוצר המובהק של החברה האנוכית המתמוטטת?
יורד לשדה מואב.
נחשתם נכונה. שם האיש אלימלך, האנטי גיבור העצוב של מגילת רות. האיש שהמציא את הירידה אלפי שנים לפני ש... האיש שהיה לפי הגדרת חז"ל "מגדולי הדור ומפרנסיו", שבריחתו מתוארת כבריחת שועל.
האיש ש"הפיל לבם של ישראל".
מה קרה? למה? מדוע? איך?
יהושע נפטר.
הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל משכנות ישראל. השמועה פילסה דרכה אל אוזני האיכרים החורשים את שדותיהם. שמעו אותה היוגבים בכרמיהם העמוסים ברכת פרי. היא נדדה מעיר לעיר ומכפר לכפר. הכל נענו בראשם, הרימו גבה להרף עין. אולי אף פלטו אנחת נימוס. אך מיהרו למלאכת הבציר, הקטיף, לעבודת בית וחוץ, להגדיל את הרכוש ולהאדירו.
אבל כבד לא נראה בחוצות.
כך הבחינו חז"ל בפסוקים: "וימת יהושע... ויקברו אותו" (יהושע כ"ד, כ"ט-ל') "נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע". במות משה הוזכר הבכי והאבל (דברים ל"ד), כאן "וימת - ויקברו".
צער? אבל? – יוק.
אבל, אות היא לשיוך, קשר למקום שהנפטר תפס בליבך, פירצה באנוכיות. העם באדישותו גילה כי לא חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים למענם. אין בליבם כל הכרת טובה על כיבוש הארץ, על הנחלתה, על אפשרות הישיבה השלווה תחת הגפן והתאנה. לא כלום.
כך נולד "המגיע לי" העברי הראשון.
חוסר אכפתיות זו גילתה לעין כל את אשר היה כמוס בלב. "המגיע לי" המשיך לכרסם במשך כל תקופת השופטים. נהרסו כל רקמות החיים, ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה. מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי האלוקים.
הנה סוד הסחף:
כאן טמון הרקע הנפשי להתדרדרות. הספורט העממי היה חלוקת העוגה הלאומית ללא התחשבות. הרצון לבצר את ההישגים פתח פתח לכל עורמה. הפחד מפני התערבות מבחוץ, הולידה את השלילה המוחלטת של זכות התתערבות בחיי הפרט. בשם החופש, כמובן.
"איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ח, כ"א) אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נחתמו התחומים, הרגשות מתו לאיטם, והאנוכיות פרחה.
זה מצלצל מוכר?
אולם, שיטת "איש הישר בעיניו יעשה" חצתה את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה. את התהומות לתוכם שקעה החברה הישראלית שם מופיעים סיפור פסל מיכה, המעשה המזעזע של פילגש בגבעה וכאפילוג, את השחיטה ההדדית של שבטי ישראל ובנימין.
ומה תגובת האלוקים?
האכזבה הייתה גדולה, ההתנחלות בארץ נכשלה, חברת המופת לא קמה. המדרש מסביר את ההחלטה האלוקית: "לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת איני יכול, מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפם ברעבון".
האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית ומזמינה משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, בכוחם לטהר את המבט ולהביא לתשובה.
אך מה עושה אלימלך?
בידו להציל, לשקם, לעזור, לשנות כיוון, אך הוא בורח. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.
מדוע איש לא עוצר בעדו?
שוב, כי "איש הישר בעיניו יעשה". למרות הזעם, למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק ולכוף עליו את מעשה ההצלה, איש לא ראה לעצמו זכות להתערב. גם אם אי התערבות זו יכולה להוליך לשואה. ההתערבות מסוכנת, מחר יתערבו אצלי ויגבילו גם אותי.
מול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם העיקה התחושה, כי הגיע הסוף.
סוף? לא - רות.
בניגוד למקובל ברשתות הקשר, רות, היא התחלה ולא סוף. היא מבשרת מפנה, מחוללת את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכריה, הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים - פתיחות כלפי הזולת. חסד במובנו הפשוט והטוב. פעולה משוחררת מכל אינטרסים, מכל בקשת רווח עקב הגשת הסיוע. לפי השקפת היהדות, ניצוץ מחסד הבורא, שברא עולם ומלואו ללא צורך עצמי כלשהו.
תרומתה העיקרית של רות להבראת החברה, טמונה בחוסר מהפכנותה. לא על ידי עמידה בראש מוסדות פילנטרופיים, הייתה למורת דרך עד היום. דמותה לא נחקקה לדורות כעסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשיי יום, פעולות חשובות ומלאות ברכה כשלעצמן. במעשה הפעוט, הקטן, הבלתי מורגש, זה המפלס דרכו בשקט למעמקים, כקרן אור באפילה.
"היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך, את גורלה בהאזנה חרישית. זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא: 'כי באלה חפצתי...' כדי להציל עם משקיעתו, ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים שבין אדם לחברו. זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה. עתידו של העולם בנוי על קירבת בני האדם, ועל יחסי חסד ביניהם. ואין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה". ("נחלת יוסף", על מגילת רות).
נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, הביאה למהפכה השקטה בעצם נוכחותה. החיים ללא יומרות. מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול, הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים. למראה מהלך חייה החלו הלבבות אט אט להפתח מחדש, כפרח עם טל שחרית. פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשטותן. הן קרנו עוצמה שכזאת שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן.
רות זו ההתחלה
על החסד שהביאה לעם ישראל, על כי סלקה ממנו את זעם האלוקים, זכתה להיות אמה של מלכות, האם של מלכות בית דוד. היא גם החוליה הראשונה של השרשרת אשר בסופה ניצב המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. מטרתו לשבור, בעצם אישיותו הכבירה, את המחיצות בין הבריות, להביא, כאן בעולם הזה, לשינוי יחס בין עמים ומדינות, להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים.
מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר חסדה של רות. בניגוד לאמונת המנהיג, המפוכח והמסתגל, כי הכל אבוד, הוכיחה היא, כי יש תקווה...{מתוך: דע את יהדותך}

חג שמח - יהונתן גרילק

 


אולי יעניין אותך גם
פרשת השבוע מאת יהונתן גרילק
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
שלח - יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
פרשת נשא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
אחרי מות - קדושים: יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
ויקהל – פקודי: יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
תרומה - יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
בא: יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
פרשת וארא / 'מלחמת תרבות' יהונתן גרילק על פרשת השבוע
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...
פרשת שמות / 'מסע גיבוש' "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם"
סטטוס שבועתי:
התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות...