"אני מפחדת. מפחדת להגיד להם", אמרה והטתה ראשה לעבר חדר ההמתנה. אנחנו חושבות יחד על הכעס של אבא. על האכזבה של אימא. על ניפוץ של האשליה שהכול נגמר. שהסיפור הזה מאחורינו. חושבות יחד על היכולת של דניאל להתמודד עם המחירים של הסם. זה לא רק הרגיעה והאשליה. זה גם החוק. קצינת המבחן. ההורים. העתיד. אנחנו בוחרות לעשות את זה יחד. יד ביד. אני רוצה לאפשר להם לחוות את זה. את היכולת לדבר באמת גם ברגעים קשים.
הם נכנסים. אבא ואימא. ודניאל, נאמנה לתרגול שלנו, מביטה בי ועוזרת אומץ, פותחת ואומרת שהיא רוצה לספר להם כבר כמה זמן. רוצה אך פוחדת. שלא פשוט לה לספר אך היא מבינה שזה נכון. שעדיף שישמעו זאת ממנה.
"אימא, אבא... שוב השתמשתי. כמה פעמים..." היא אומרת ושתינו ביחד מתבוננות באימא ובאבא. בהלם. באכזבה. בשתיקה. ואני עוזרת לכולם להמשיך ולנשום. אימא מתחילה לדבר בהתחלה בטון רך ואז מציף. דניאל שהייתה פתוחה וקשובה אט אט נאטמת ומתגמדת. אני מבקשת מאימא ומדניאל להתבונן. מה קרה פה? איך זה שאת מדברת ואני נאטמת – מה השתבש פה?
אימא תוהה איך כל זה בכלל קרה. למה? היא שואלת אותי ואני חושבת וגם אומרת שאם באמת נשאל. אם באמת נשאל ללא ביקורת והאשמה סביר להניח שנקבל גם תשובות. אימא שואלת ודניאל אכן עונה. פורשת את החרדה והקושי, את החוסר משמעות, את החיפוש, את בדיקת הגבולות. ופתאום יש מפגש של לבבות. הם נזכרים בגיל הזה, בריק שבפנים, בחיפוש, במרד. הם נותנים לה תחושה שהם מבינים אותה, גם אם לא מסכימים עם הדרך.
יש משהו מזכך ומרכך בדיבור של אמת. יש משהו מקרב בדיבור של אמת. הם יוצאים מהקליניקה יחד – דניאל, אימא ואבא.
חומרים כבריחה וכספקי משמעות
האדם מטבעו מחפש משמעות. רוצה למלא את הריק. את הבור השחור שבפנים. לברוח מתחושות ניכור, במדידות ומחרדה אל החום והעיטוף הנחשק של הרחם האימהי. אל אותו מקום אלוהי חסר דאגות שבו אין רווח בין רצון לבין מימוש, והזמן הופך לשולי. החומרים על סוגיהם מספקים אפיזודה של הרחם האימהי. בני הנוער שלנו מספרים על חרדה אישית וחברתית, על הצורך להשתייך ועל הריקנות שבפנים, וחלקם מוצאים נחמה בחומרים שהם כעין משככים של כאבי הנפש. המחירים כבדים ומרחיקי לכת, אבל הפיתוי מעוור כאהבת נעורים.
לאורך שנות עבודתי מצאתי תמיד מאחורי השימוש דיבור עמוק על ריקנות וחוסר משמעות, על יחסים לא מספקים ועל חרדה שקשה להרגיעה. מצאתי תמונות של תלות ועצמאות שלא באו על פתרונן וגם זעקה לעזרה שטרם נשמעה.
היחסים עם החומרים הם יחסים לכל דבר. החומרים מזינים, מספקים, מרגיעים, מעודדים כאותו אהוב נפש או אם מופלאה שנמצאים שם עבורנו, מנחמים ונותנים כתף. הם לא אומרים לנו לא. הם לא עסוקים מדי. הם לא אומרים לנו מה לעשות. הם שם כמה שנרצה ומתי שנרצה. מפחיד בזמינות ובעוצמה ולוכד בקורים של פיתוי וערגה.
אם אתם שם... כמה שאלות למחשבה
מה החומרים באים לפתור?
איזה קושי הם באים לטשטש?
מה ביחסים הם באים לתקן?
מה יחזיר את השליטה והעוצמה?
מה יספק את המשמעות?
אם החומרים לא היו שם... מה היה במקום?
וגם... אם לכם (כהורים או מחנכים או אפילו מטפלים) הייתה אותה הבעיה, אם הייתם חווים את אותה החוויה – מה הייתם עושים? במי הייתם נעזרים?
בטיפול
ההתוודות של דניאל היא התחלה של מסע פנימה. מסע לעבר מודעות, להכרת הריק שבפנים, להבנת המחירים ולחיפוש אחר דרכים אפשריות לטעת משמעות פנימית. זהו קצה קצהו של קרחון. המסע אינו מסע אישי בלבד כי אם מסע משפחתי ורב דורי אל עבר סיפוק, קיימות והכרה בערך. דניאל סיפקה מתנה למשפחה שלמה. סיבה וצורך להתבונן על עבר והווה וליצור לכל אחד ואחד מהם עתיד טוב יותר.
