כותרת
> C;
1/1
ילדודס

ציפור הנפש - "החרם הפולני" (מאת אורלי שהם)

משגב | פורטל משגב ילדודספורסם: 24.06.15 , 10:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 נושא שמטריד הורים וילדים רבים, הגיע אליי במכתב מהקוראת נ':
"אני לא יודעת עד כמה התופעה הזו מאפיינת את משגב, או את בני הנעורים באשר הם – בכל מקרה, כשזה נוגע לילד האישי שלך זה כואב.
נראה שרווחת כאן תופעה של 'חרם שקט'. מין חרם פולני. לא נידוי רשמי או התעללות, לא אלימות, שאפשר להוקיע, אלא סתם התעלמות ממושכת ורחבה. לפעמים יש קבוצת 'אריות' וקבוצה רחבה מספיק של 'שועלים' – ואז זה לא מזיק יותר מדי, אבל לפעמים הלא מקובלים חווים שנים ארוכות של בדידות וחוסר בית. חלקם מחפשים בתי"ס אחרים ועולמות שונים לברוח אליהם, חלקם מקבלים את גורלם בהכנעה, כולם סובלים. רובם עושים הכול כדי להשתייך לאותן קבוצות 'מקובלים', ומוותרים על החוויה הפשוטה והנעימה של להיות אתה. להיות מי שאתה רוצה להיות, ולהרגיש שייך ובעל מקום בעולם.
זו תופעה 'רגילה', ובכל זאת, משאירה שריטה מציקה בכל מי שחווה אותה.
ואולי יש דרך להתמודד איתה טוב יותר?
אולי כקהילה שמחויבת מאוד לנושא הקהילתיות והחינוך נוכל לשפר במשהו את התמונה הזו?"
 
צודקת נ'. תופעה רחבה, שמאפיינת את בני הנעורים באשר הם, מכאיבה ומציקה הן לנער החווה אותה, והן להוריו. ראשית אנסה להתייחס לתופעה ברמה האישית – משפחתית. בגיליון הבא אתייחס גם לרמה החברתית והקהילתית.
 
"מקובלים" ו"לא מקובלים"
בגיל ההתבגרות מתחיל להתרחש מהלך טבעי אצל הילד, מהלך של גיבוש זהות עצמית. על הילד לרכוש לעצמו נבדלות (ספרציה) – כלומר, רצון להתנתק במידה מסוימת מהקשר עם הוריו ועם משפחתו, ולפתח לעצמו זהות אישית (אינדיווידואציה) – כלומר, לבחור מי הוא, מהם ערכיו, לפי מה הוא מחליט, בוחר ומתנהג. (המונחים ספרציה ואינדיווידואציה נטבעו על ידי הפסיכואנלטיקאית הידועה מרגרט מאהלר לתיאור תהליכי התפתחות בשלבים מוקדמים יותר של החיים, אך נראה שהם מתאימים גם לתיאור המשימות העומדות בפני בני הנוער בגיל ההתבגרות). הנער מתחיל להתרחק ממשפחתו ולבחון את מה שהיא מציעה לו. כדי לא ליפול לחלל ריק, הוא בוחר לעצמו קבוצת התייחסות חדשה – קבוצת השווים, הלוא היא קבוצת בני גילו. החברים הם בעלי משמעות אדירה לנערים בגיל ההתבגרות, ולכן גם מתקיימים תהליכים משמעותיים בין חברי הקבוצה הזו.
הדרך לגיבוש זהות עצמית עוברת למעשה בגיבוש זהות קבוצתית. אנחנו רואים שהרצון של הילדים להיות בולטים, מיוחדים, עצמאיים וחופשיים עוברת דרך... "להיות כמו כולם". להיות כמו כולם מאפשר לילדים בסיס בטוח לבחון את הייחודיות האמיתית שלהם, לבחון את הערכים ואת ההתנהגויות שלבסוף יתגבשו לעצמי ייחודי. ומכיוון שלכולם יש צורך באחידות הזו, הקבוצה מגיבה בתוקפנות כלפי מי שאינו "מיישר קו". כמובן שיש גם הסברים נוספים לדחייה החברתית. למשל, הנטייה האנושית להשוואה – אם אני רוצה להרגיש גבוה, כל שעליי לעשות הוא למצוא מישהו נמוך ממני.
כך או כך, בדרך כלל נוצרות אותן קבוצות של "מקובלים" ושל "לא מקובלים". בדרך כלל הקבוצות הן אלה שמגדירות את עצמן. הקבוצה שמכילה נערים אסרטיביים יותר, בעלי בטחון עצמי ויכולת להעמיד את עצמם במרכז ולקבוע סדרי יום, מקבלת הגדרה של "מקובלים". שאר הקבוצות, קבוצות שבהן יש נערים שלא תמיד מעזים להעמיד את עמדותיהם ואת רצונותיהם למבחן מול כולם, יגדירו את עצמם כ"לא מקובלים". כפי שציינה נ', כאשר קבוצת ה"לא מקובלים" גדולה מספיק, יש לכל נער קבוצת התייחסות, ותהליכי ההתבגרות יכולים להתרחש בקבוצה הזו. הבעיה האמיתית מתחילה כאשר יש נער או נערה שמנודים מהקבוצה הכללית, ואינם מוצאים קבוצת התייחסות מספיקה אחרת. הילדים שחווים "חרם פולני".
 
הנער המנודה
לקבוצה המנדה יהיו אלף ואחד הסברים מדוע אינם מחבבים נער מסוים או נערה מסוימת. גם לנער או לנערה המנודים יהיו הסברים כאלה. כנראה שאף אחד מהם לא לגמרי נכון, ובכל מקרה, בדרך כלל ניסיונות להשתנות ולהתאים את עצמם לדרישות החברה אינם צולחים. עם זאת, הניסיון הזה הוא דווקא טבעי. אין בהכרח משהו רע, או "ויתור על החוויה של להיות אתה", באותה בדיקה של האפשרות להשתלבות. הרי זהו גיל שבו הנער מחפש את זהותו ויכול לבדוק אותה מול כל קבוצה. זאת עד לרמה מסוימת, כמובן. תפקידם של ההורים במקום הזה הוא רק לתמוך. להבין את הקושי, לא לצפות מהילד להשתנות או לא להשתנות, לכבד את ניסיונותיו למצוא את מקומו. להיות בסיס בטוח ואוהב, גם אם כולם יודעים שזה לא באמת מספיק.