15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

וירא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

וירא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מאת יהונתן גרילק



אימרה שבועית:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. {הלל הזקן}
 
סטטוס שבועי:
היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה, והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
 
ציטוט שבועי:
ירושלים הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי. {יצחק רבין}
 
סיפור שבועי:
 
'משפחה חדשה...'
 
בשנת תש"ח, שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד 'בתי אבות' שע"י ישיבת פוניבז' ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו.
גברת מונק, אם הבית של המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול.
לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום.
למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה חדשה, אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר…
עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: אתן לך שוקולד! אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ ז"ל, הפסיכולוג שטיפל בילדים במוסד, ניסה אף הוא ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו – לא מוכן להתפשט, לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים.
 
גברת מונק רואה שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שהיה 'אבא' של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך.
הרב מפוניבז' ניגש לילד החדש: 'מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?', הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: 'אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!' משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן, מוטי.
 
דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': 'כבוד הרב, הוא פונה לחזון איש, יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק. מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך…
החזון איש מנסה את מזלו ופונה ברכות לילד הרך: מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ? ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: אני לא רוצה להתפשט! כל פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בלזן, באושוויץ, תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים – אני לא אתפשט!
 
כל הנוכחים שתקו בתדהמה, קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא שם את מבטחו באיש. הרב מפוניבז', בעל הרגש הגדול, יצא החוצה ופרץ בבכי.
אמר החזון איש לילד: אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים. הילד משיב במרירות: אני לא מאמין לה. 
ממשיך החזון איש: הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים. והילד: אני לא מאמין לו. החזון איש מנסה שוב: אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים? והילד: אני לא מאמין לו.
ניסה החזון איש את הנשק האחרון: מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים….., הילד מביט בחשדנות על עמוד ההוראה של ישראל: הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?
כן, משיב החזון איש. אף פעם לא שיקרתי. אני אשמור לך על הבגדים. משיב בן העשר: אם הרב ישמור לי… אני מוכן!
 
תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה. הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון איש: רב'ה, תשמור לי, פה הציצית, פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה…
ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת, מאשר החזון איש, ומוטי הולך עם הגב' מונק לפנימייה, להתקלח.
 
כשיוצאים השניים, מביט החזון איש ברב כהנמן ושניהם פורצים בבכי. לאמיר זיין די טאטע און די מאמע פון דער מרדכל'ה (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה), אומר החזון איש.
החזון איש הוריד את חליפתו, הפשיל את שרווליו, לקח פיילה, מילא במים, וביחד עם הרב מפוניבז' השרה את הבגדים המלוכלכים במים נקיים.
הבגדים שחורים משחור, מים עכורים ממלאים את הקערה. הרב גרנדביץ הצעיר, מנסה למנוע מהרבנים הזקנים להתעסק בעבודה, ומציע להחליפם, אך הרבנים מסרבים: 'מה פתאום?! זו המצוה שלנו!!
כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם 'סינטבון', החזון איש משפשף גם הוא את הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.
 
כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו 25 דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה.
שואל הילד מיד: 'איפה הבגדים?' והחזון איש עונה לו בנחת: 'הנה מרדכל'ה, הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי…
{רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל המכונה 'חזון איש' נלב"ע היום לפני 64 שנים. יהי זכרו ברוך}
 
פרשה שבועית:
פרשת וירא / 'דרוש נסיון'
 
"והאלוקים ניסה את אברהם... קח את בנך... יחידך והעלהו לעולה..." {בראשית כ"ב,א'}

...ואנו מלווים את אברהם דור אחר דור, במעלה הר העקידה. ואנו צופים, זה אלפי שנים, שעה שהוא מעפיל אל פסגת חייו, אל מרומי האוורסט הפרטי שלו. צופים בו בכאב, מתבוננים בו בהשתאות, ובלב – השאלות כולן...
ועל כן, כל שנה בהגיענו לפרשה זו, אנו מזמנים את עצמנו אל חבורת פרשני הדורות, ה'מתכנסים', במטרה לנסות ולחדור אל גרעין הסוד. ברצון עז לפצח את צופן החידה הגדולה, לנסות ולגעת בשולי הר המוריה, שבאותן שעות עקידה גבהה פסגתו עד לב השמים.
וכך – בערך – מתנהלת 'שיחתנו' עם פרשני הדורות, המשתתפים ב'סימפוזיון' המוקדש להבנת פרשה מופלאה זו.
וכה ישאל השואל:
מה מתחולל פה? מה הדרישה האלוקית הזאת לקרבן אדם? כיצד מצַווה – מי שאמור להיות מקור המוסר, הטוב והצדק – האלוקים – לבחירו הזקן, לקטוע במו ידיו את תקוות חייו? איך בכלל מתקבלת על הדעת סיטואציה שכזאת, בה דורש האלוקים מן האדם להמית ולשחוט את הבן, שנולד לו בגיל מאה?
לא, לא! – באה תשובת הפרשנות – טעות בידך ידידנו הצעיר והשואל, שים לב, לפסוק הפותח את הפרשה: "והאלוקים ניסה את אברהם". מדובר כאן בניסיון. הפרשה מדגישה זאת באוזנינו בראשית דבריה. למען לא נטעה, לבל נחשוב, שאכן התכוון האלוקים להקרבת קרבן אדם בפועל, כאקט של אמונה עד כלות. כך פירש התלמוד (מסכת תענית) את דברי הנביא (ירמיהו י''ט, ה') האומר בשם ה': " אשר לא צִוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי" – 'לא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם'. כלומר, לא עלתה על לבי (לב האלוקים) רעיון הקרבתו של יצחק. שעת העקידה היתה בסך הכל שעת ניסיון – רגע של מבחן.

ניסיון? – מתפרץ השואל – ניסיון למי? מה תועלת תצמח לו לאלוקים ממעשה זה? וכי זקוק האלוקים לחיזוקי האמונה של אברהם, של בן אנוש?
חלילה! – מתערב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי פרשני התורה מן המאה ה-11) – לא האלוקים זקוק לניסיון, כי אם האדם: 'כי עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך (האלוקים) יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע, כי השם צדיק יבחן: כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו, חפץ להצדיקו ויצווה אותו בניסיון. ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה'.
הבנת ידידי? אברהם זקוק לניסיון, כדי להפעיל את אישיותו.
לא כל כך הבנתי. וכי גדולתו של אברהם לא הוכחה דיה? וכי לא עמד ב'מבחני הכושר' האלוקיים בכבוד, עד ליום זה? מדוע למתוח, לעת זקנה מופלגת, את מיתרי נפשו עד כדי התפקעות? האם טרם התקבלה על ידי האלוקים עובדת מסירותו ואמונתו של אברהם?

כנראה, אינך מכיר, אתה השואל, את מודל האדם במקרא. מן היום בו הועמד אדם הראשון במבחן עץ הדעת, זה תפקידו עלי אדמות: לעמוד בניסיון, להיות ער למבחנים התמידיים המוצבים בפניו, להתגבר על מכשולים רוחניים, לבחור באמת בכל מצב ומצב, מתוך ידיעה שעד יום מותו לא ינוח בשלווה בחיק תהילת המנצחים. כל ניצחון אישי מזמין לו קרב נוסף, הכופה עליו עוד מבחן.
מוגזם לטעמי. מה זה תורם לאדם? מה תרמו לאברהם טלטלת הנפש וסערת הרוח, לתוכן הוטל בעת מעשה העקידה?
מלוא חופניים חירות! הטעם הנפלא של השחרור!
אלו מילים ש...
רגע, רגע! ברצוני, בטרם תגיב, לצטט באוזניך את דבריו של הוגה דעות, בן הדור הקודם. אולי דבריו יבהירו מעט את כוונתנו:
רצונו של האלוקים בבני חורין. מטרתו סמויה מן העין – זאת כדי לברור את בני החורין מן העבדים... אלוקים ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב. אין לו ברירה, כביכול: הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר את מלכותו, אלא ליצור גם מקום לטעות בעניין זה, עד שיבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת. רוצה לומר – להאמין בו דרך חירות" (פרנץ רוזנצוויג – 'כוכב הגאולה').

 

הבנת קו מחשבה זה? אם חונכת, דרך משל, לדבר אמת. אם תכונה זו מקובלת עליך, מתי שעת המבחן שלך? כשכולם מסביבך משקרים, ואף משקרים אותך. ואם אינך מתפתה להיות כמותם, תחוש במתחולל בנשמתך. תרגיש כיצד היא משתחררת מן הכפיפות למציאות הסובבת. כיצד, למרות הכל, היא פועלת אך ורק בהתאם להכרותיה. זוהי החירות האמיתית על פי המקרא.
סליחה. וכי אברהם היה בן חורין באותה שעה? אברהם, שידע שהאלוקים הוא הדובר אליו. כלום היתה לו הברירה וחופש הבחירה לא להישמע לצוו הברור, ולא להקריב את בנו? הלא הוא הכיר באלוקים, ידע את יכולתו! כיצד יכול היה לסרב?! היכן היא החירות?

לא ידידי – מעיר רבי יוסף אלבו (מחבר ספר 'העיקרים', פילוסוף יהודי מימי הביניים) – אברהם לא היה מוכרח, סתם כך, לשמוע בקול האלוקים. כלומר, חייב היה לבצע באופן מעשי את הצו הנורא, אך לא מתוך ציות עיוור. זכות השאלה: 'למה?' נותרה לו.
זכור נא, שבאותן שעות קשות, כשעלה אברהם בלווית בנו להר המוריה, חרב עליו, תיאורטית, עולמו הרוחני. היתה זו הסתרת מלכותו של האלוקים בצורה החריפה ביותר. המעשה, שנדרש ממנו לעשות על ידי האלוקים, סתר, לכאורה, את כל ערכי המוסר אותם גיבש לעצמו, דווקא מתוך הכרת האלוקים ומתוך התגלויות האלוקים אליו.
מותר היה לו לאברהם, בדרך להר, לשאול ולהקשות: 'מדוע?' רשאי היה – עוד לפני שיחליט אם ישכים בבוקר אם לא – להציג את השאלה הנוקבת, הזועקת מאליה, כיצד מתיישבים הדברים? כיצד תיתכן בכלל הקרבת אדם על ידיו. הוא, אשר בשם האלוקים לחם מלחמת חורמה נגד תועבה אלילית זו. במיוחד, היתה לו הזכות לסרב לצו האלוקים, כי בידו – הצו הנגדי, הסותר. זו הבשורה האומרת: "כי ביצחק יקרא לך זרע".

אבל – ידידי השואל – אברהם לא שאל. אברהם השכים קום, יצא למסע שלושת ימים עד ההר – ושתק. איש לא הכריח אותו לשתוק, לכלוא את השאלה המתפרצת מאליה – אף לא צו אלוקים עצמו. אברהם בחר בדרך זו בחירות מוחלטת. בבחירתו החופשית בלבד – החליט לא להבין. ואי הבנת הסתירה הנוראה ברגע זה – תאמה בהחלט את תפישתו בדבר מהות האלוקים, הבורא הכל יכול.
קראתי פעם את דבריו של אלברט אינשטיין, האומר ש'מתגלה בטבע תבונה כה עליונה, עד שכל משמעות, שבני אדם מייחסים למחשבותיהם, אינה אלא אפסית בהחלט לגביה. הרגשה זו היא הקו המנחה של חיי המלומד ומאמציו...'
אכן, דברים אלו הם שביב קלוש מרוח הידיעה והאמונה של אברהם, שברגע העקידה עמדה במבחנה העליון. עמדה במבחן, עד כדי מיצויה המלא. מבחן, שזיכה את אברהם בשחרור מלא כאדם בעל הכרה, היודע שהסתירה היא רק לעיני האדם. אך במלכות האלוקים, מעבר למציאות הנגלית לעינינו, שוררת ההרמוניה בין הניגודים, לכאורה.

כן – הוסיף בסיום השיחה רבי עובדיה ספורנו (פרשן דגול בן המאה ה-15) – 'בזה ידמה יותר לבוראו, שהוא טוב לעולם, כי אמנם הכוונה במציאות האדם היתה, שידמה לבוראו כפי האפשר'.
זהו. טוב כבוראו. כלומר בן חורין – במידת האפשר – כבוראו.

כך ירד אברהם מן ההר: אברהם חדש.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - יהונתן גרילק


קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness