18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

סינמה פרדיסו – הגרסה הכרמיאלית

Share

סינמה פרדיסו – הגרסה הכרמיאלית

ליאור דוידי-ניצן
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, כמה שמח אתם שואלים?
סבי וסבתי הגיעו לכרמיאל בשנת 1966 עם שתי בנותיהם רונית ואילה.
אביה של סבתי עבד בקולנוע "מוגרבי" האגדי בתל אביב וכשעזבו את גבעתיים ועברו לכרמיאל,
הציע לסבי שיקימו יחד את "קולנוע כרמיאל", בית הקולנוע הראשון של העיר והסביבה.
 
הקולנוע היה מבנה ארוך ומסביבו שדות שמוקם במרכז העסקי ליד תחנת המשטרה, אני לא זוכר הרבה ממנו כי הייתי קטן, אבל אני זוכר את סבא בגופיה לבנה, מחזיק בידו את ארגז הכלים הכחול, נותן לי כלי עבודה קטנים והרגשה שאני גדול וביחד היינו עובדים, קצת בגינה, באולם, בעליית הגג, על הבמה, תמיד הרגיש שהקולנוע הוא חלק מהבית של סבא וסבתא, ענן גדול של גאווה ריחף מעליהם כאשר דיברו עליו.
מאז שמעתי המון סיפורים משפחתיים מהתקופה ההיא ובעיקר מתושבי העיר שגדלו בקולנוע ההוא.
 
"זלמן כבה את האורות!" היו צועקים לו שניה לפני שהסרט מתחיל ואני יודע אישית על כרמיאלי יקר שעדיין צועק את אותו משפט בכל קולנוע בו הוא מבקר עד היום.
בקולנוע לא היה שיפוע, זו היתה ריצפה שטוחה וגדולה עם שורות של כסאות מעץ, מכונת הקרנה אחת ושביל מאבנים שהוביל לכניסה שלו, סבתא עבדה בקופה ומכרה כרטיסים ובהפסקה ממתקים ושתייה במזנון.
 
אמי מספרת שסבתא היתה כותבת בעצמה עשרות מודעות לסרטים בשבוע, ככה על דפים לבנים צהובים שהיו תולים בעיר ובסביבה בכל מזג אוויר עם דבק תוצרת בית, לא היו מדפסות ומחשבים, הכל היה אישי, בדיוק כמו הקולנוע ההוא, משפחה אחת קטנה מתפעלת מקום כל כך מרכזי בחיי התושבים, סבא היה נוסע באוטובוס לתל אביב ודואג שחברות הסרטים הגדולות ישלחו את המיטב לעיירת הפיתוח הקטנה כרמיאל, החברות הכירו וכיבדו אותו כל כך שהיה מרכזי עבורם ממש כמו קולנוע "מוגרבי" הגדול. 
 
אני זוכר את סבא יושב במרפסת, גוזר ביקורות סרטים מהעיתון ומדביק במחברת מיוחדת עם הערות מודגשות בצהוב, היה מסביר לי מה הקהל אוהב ואילו סרטים איכותיים צריך להביא לכאן. 
חיי התרבות בעיר היו חלק מהמשפחה, הם נשמו אותם ואלו מצידם נשבו דרכם בקלות, ללא מאמץ, כאילו ידעו שזלמן ולאה דואגים להם, דואגים שיגיעו לתושבים בכל מצב, בגובה העיניים, ביושר, באמינות.
אין ספק שהקולנוע היה ועדיין אבן דרך בכרמיאל, זיכרון חי ונושם, נקי ותמים, פיסה מהעולם של פעם עוד לפני הקואופרטיבים והמסחריות, הצגה יומית עלתה 57 אג' והיה חשוב שכולם יוכלו להרשות לעצמם שעתיים של סרט, מואר בעדשה של אור, דרך פילם ישן ולא נותר אלא להתגעגע לימים נטולי הציניות, ימים שבהם הכל היה אישי.
 
סבי הלך לעולמו בדיוק לפני 3.5 שנים, בביתו, במרחק של מאות מטרים בודדים מאותו מבנה שהיה הקולנוע שלו, היום הוא נקרא "מרכז ניצנים" על שמם, גם אליו היתה לו זיקה ואהבה גדולה, הוא אהב את איכות המבנה והשוכרים, שמח שהמקום משמש תושבים רבים ומהווה מוקד עבורם בחיי היומיום שלהם.
 
בעיניי הקולנוע ההוא סימל שהכל אפשרי, שאפשר להאמין בקסמים, להתנתק מהעולם האמיתי לכמה שעות, להיות עם אנשים ולחוות רגעים נעימים בהם האורות כבים, המסך עולה והכל יכול להיות, לכן אני מאמין שגם היום, אם תסתכלו טוב, תראו בחור חסון עם גופיה לבנה וארגז כלים כחול ששמו זלמן ניצן והוא שם, מוודא שגלגלי הסרטים שלנו יסתובבו בהצלחה וממש לפני הסרט, מכבה את האורות.







הוסף תגובה