17 דצמבר 2018,יום שני

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

מגלות ישמעאל לגלות אדום

Share

מגלות ישמעאל לגלות אדום

ד"ר ישראל בן דור
השמד בגרנדה בשנת 1066, שיתואר באחד החלקים הבאים, היה אחד מסימני הדרך הבולטים שהצביעו על העתיד להתרחש. במחצית השנייה של המאה ה-12 התפוררה יהדות אנדלוס. 
 

הרקוונקיסטה והכיבושים הנוצריים הביאו את הקץ על התרבות היהודית של ספרד המוסלמית ("ישמעאל", במקורות היהודיים) ומכאן ואילך הקיום היהודי בספרד נמשך בעיקר תחת השלטון הנוצרי ("אדום", במקורות היהודים). היהודים, באופן מוזר למדי, עקרו למחנה הנוצרי או עברו לחסותו עקב הכיבושים. בתחילת המאה ה-13 התחילה ההתבססות התרבותית והרוחנית של היהודים בספרד תחת השלטון הנוצרי. בשנת 1248 נפלה סביליה וכמעט נשלמה הרקונקוויסטה. אך המאחז המוסלמי בגרנדה (וקיומם של היהודים בספרד) התמידו בדרך פלא עד שנת 1492.
מטבע הדברים, היהודים נמצאו בין הפטיש והסדן, בין הנוצרים לבין המוסלמים וסבלו אבידות בנפש והרס קהילות שלמות. ר' יהודה הלוי היטיב לבטא את מצב היהודים, הנמצאים בתווך, ומשלמים את מחיר המלחמה בין המוסלמים ובין הנוצרים ואף צד אינו דורש בטובתם. להלן באחד משיריו (הציטוט מהשיר רשויות באתר פרוייקט בן יהודה):
אֲקוֹנֵן עַל מַר תְּלָאוֹתָיי/ אֲחַלֵּק בְּיַעֲקֹב קִינוֹתָיי/ וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל
 אֲסַפֵּר תְּלָאוֹת אַחֲרֹונוֹת/ אֲשֶׁר שִׁכְּחוּ רִאשׁוֹנוֹת/ אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל
 וּבַעֲלֵי אֲנִיּוֹת יִתְמָהוּ/ וְלָשֵׂאת נְהִי יִנָּהוּ/ עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל
 בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר [אדום] וְקֵדָר [ישמעאל]/ אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדַּר/ יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
 הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם/ אֲנַחְנוּ נֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם/ וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל
 מִכָּל עֵבֶר פַּח וּמוֹקֵשׁ/ וְאֵין אִישׁ עֹמֵד לְבַקֵּשׁ/ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
 
כפי שציינתי באחד החלקים הראשונים, על פי "ספר הקבלה" של ר' אברהם אבן דאוד, נמצאו בגרנדה שני בניו של חזקיה ראש הגולה שברחו לספרד, בשנת 1066, בזמן ההשתוללות והטבח שבה נרצח ר' יהוסף הנגיד. אחד מהם הצליח לברוח לסרגוסה, למעלה מ-720 ק"מ מצפון לגרנדה (וממערב לברצלונה), שנמצאה אז בשליטתה של שושלת בַּנוּ הוּד, שושלת בֶּרְבֶּרִית (טַאִיפָה) אחרת. בשנת 1118 נכבשה סרגוסה על ידי אלפונסו הראשון, מלך ארגון, שהפך אותה לבירת ממלכתו וכך עברה לשליטה נוצרית.
לאחר כיבושה של טולדו מידי המוסלמים בשנת 1085, נשארו יהודי טולדו ברובע בחלק הדרום-מערבי של העיר, שבו נמצא "מבצר היהודים". יהודים נוספים התיישבו בעיר והיא הפכה לקהילה המובילה של יהודי ספרד. מלך קסטיליה, אלפונסו השישי, מינה את יוסף הנשיא בן פרוציאל, המכונה סידלוס, לנשיא היהודים בממלכתו. יוסף הנשיא סייע ליהודים להתיישב בצפון הנוצרי ופעל למען אחדותה של יהדות ספרד. הוא היה הראשון בשורה ארוכה של נשיאים, שהיו ראשי הקהילה. משרה זו הוסיפה להתקיים בקסטיליה עד לימים האחרונים לפני גירוש ספרד. המנהיג היהודי נחשב גם לרב החצר והוא ייצג את היהודים לפני המלך. אישים אלו שימשו כשופטים עליונים ליהודים וחילקו את נטל המיסים בין הקהילות היהודיות. דורות רבים התברכו במנהיגים וברבנים (כדוגמת הרמב"ן, ר' משה בן נחמן) שהיו למאורות גדולים עד היום.
בדרך כלל, החצרן בחצרות המלכים (בממלכות קטלוניה-ליאון, ארגוניה-קטלוניה-ולנסיה ואחרות), היה יהודי. היהודים נמצאו בקשר ישיר עם המלך. הדבר נבע ישירות מן הזכויות שהוענקו להם בעבר, אך גם נבע מתפקידם הכלכלי. במשך מאות שנים ארגנו היהודים את מערכת המיסים. מערכת זו הייתה מקור ההכנסה הבלעדי של המלכים, וכך נוצרה תלות בין חצר המלכות לבין היהודים. עקב תלות זו, סבלו היהודים מהמחאות נגד המיסים שבאו לידי ביטוי במהומות ופרעות. חלק מאנשי הכספים היו מנהיגים בעלי שיעור קומה (כגון ר' חסדאי קרשקש ודון יצחק אברבנאל). אך חלקם היו אנשים שדיכאו את בני עמם, שקעו בעושר ובניוון ואף המירו את דתם.
הקיום היהודי בספרד הנוצרית, כבמקומות אחרים, נשען על המלכים. במקומות אחרים באירופה כבר גורשו היהודים מן המדינה (באנגליה בשנת 1290 ובצרפת בשנת 1306). אבל בספרד, לפחות עד שלהי המאה ה-14, הגנו המלכים על היהודים. הדבר נבע מתפקידם המיוחד של היהודים כאנשי מנהל וכקבלני מיסים. המלכים שאפו שהמנגנון השלטוני יהיה ריכוזי וכפוף אליהם. היהודים היו ילידי הארץ ומוכשרים אך נחשבו לבזויים בגלל דתם וחסרי כוח עצמאי משלהם ולכן ניתן היה להשתמש בהם בלי חששות ולהיפטר מהם בקלות בשעת הצורך. מסיבות אלו שימשו יהודים רבים כחצרנים וכמנהלנים בספרד הנוצרית בימי הרקוונקיסטה. אומנם מעת לעת נפלו חצרנים יהודים מרום מעמדם ואף הוצאו להורג, אך אלו שכשלו הוחלפו ביהודי אחר. המִנְהָל באותה עת התבטא בעיקר בהשכרת תפקידי משנה לאחרים ומטבע הדברים, אם יהודי עמד בראש הפירמידה, הועסקו יהודים אחרים על ידו בתפקידי המשנה.
בתחילה קיבלו הנוצרים את פניהם בברכה כבעלי ברית בבנייתה של האימפריה הנוצרית החדשה וברקוונקוויסטה. יהודי ספרד התקבלו במדינות הנוצריות כגובי מיסים, כמתיישבים וכמתנחלים בשטחים החדשים, שטחים שסבלו מבריחת האוכלוסייה המוסלמית ומנזקי המלחמות. היחס הטוב שקיבלו היהודים בימי הרקוונקוויסטה אפשר להם ליהנות ממעין "תור זהב" שני. קמו עשרות ערים חדשות ויישובים נוספים. היהודים היו מבוקשים לא רק בזכות כישוריהם המסחריים והכספיים אלא גם עקב מומחיותם במלאכות שונות ובמסחר והם התניעו מחדש את הכלכלה בספרד הנוצרית, עד שבמאה ה-14 החלו העירוניים הנוצרים להתחרות ביהודים בתפקודים עירוניים רבים וכך נוצרה יריבות מרה ורבת שנים בינם לבין היהודים.
מעמד היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם גרו בשכונות קטנות שנקראו חוּדֶרִיָה (juderia, שכונת היהודים בספרדית) ונחשבו לעירונים ממעמד נמוך. המסגרת שאליה השתייכו נקראה אלחמה (aljama, אל-ג'אמע, קהילה בערבית). אומנם היהודים הודרו מכיבודים והזדמנויות רבות, אך השירות שנתנו לחצרות המלוכה נתן להם יתרונות שעוררו קנאה ואיבה בלב תושבי הערים. למעשה, הם נהנו מאוטונומיה כפולה – הן כקורפורציה עירונית (מעמד חברתי בעל זכויות מיוחדות) לעומת האצילים והן כקהילה  בתוך העיר הכפופה במישרין למלך. 
במרכז התרגום בטולדו, במאות ה-12 וה-13, עסקו יהודים ונוצרים במפעל תרבותי יוצא דופן. ספרים תורגמו מערבית ללטינית ובהם ספרי רפואה, פילוסופיה ואסטרונומיה. כך למד המערב להכיר את כתבי אפלטון ואריסטו. קבוצת מתרגמים תרגמה את הקוראן כולו בשנה אחת (1143). גם במאה ה-14 נמשכה פעילות התרגומים, כאשר העברית שימשה שפת ביניים. כפי שנכתב בחלק קודם, הרמב"ם כתב את ספרו הגדול "מורה נבוכים" בערבית והספר תורגם קודם לעברית ורק אחר כך ללטינית. התרגום השפיע רבות על הסכולסטיקה (שיטת הלימוד) הנוצרית בימי הביניים. מרכז אחר היה בברצלונה, שבה חיבר ר' אברהם בר חייא את חיבוריו במתמטיקה. היהודים תרמו תרומה חשובה לתחיית הלימודים הכלליים במערב אירופה ולפיתוחה של הספרות הספרדית. עבודותיהם של הקרטוגרפים (משרטטי המפות) היהודים במאה ה-14, אברהם קרשקש ובנו, יהודה קרשקש (ממיורקה) וכן עבודתו של ר' אברהם זכות מסלמנקה, סייעו לכריסטופר קולומבוס בחישוביו האסטרונומיים לצורך מסעו הגדול.
הקהילה היהודית הייתה היחידה הבסיסית ובמסגרתה נמצאו כל המוסדות הנחוצים לחיים יהודיים. מנהיגי הקהילה הנהיגו את היהודים ובכל מקום התאימו היהודים את עצמם לשלטון המקומי ויצרו דפוסים נפרדים ושונים. דפוסים אלה נעו בין שלטון ייצוגי לבין הישענות רבה יותר על הסכמה רחבה. ייתכן שעקב גיוון זה, כמעט שלא קמו ארגונים יהודיים ארציים (בשונה, לדוגמה, מהמצב ביהדות ארה"ב כיום). בברצלונה, לדוגמה, קמה "מועצת השלושים" שהורכבה מנציגי שלושת המעמדות: "גדולים", "בינוניים" ו"קטנים". בכמה קהילות היה, בנוסף למועצה, ועד פועל של נכבדים שהופקד על ביצוע המדיניות שנקבעה על ידי המועצה. ההשפעה הגדולה הייתה בידי "גדולי הקהל", בני המשפחות המיוחסות שבקהילה. הסדר החברתי בא לידי ביטוי בתקנות של הקהילות. תקנות אלה קבעו את סדרי החיים החברתיים. התקנות עברו עם המגורשים לקהילות שהקימו בארצות השונות. מסורת ההתארגנות מרצון הובילה להקמת אגודות לעזרה הדדית ולצדקה (בדומה לעמותות הפועלות בישראל כיום).
היהודים המשיכו לשמור על שמות המשפחה הערביים שלהם, אם כי השימוש בערבית הלך ופחת ואת מקומו תפסה בדרך כלל השפה העברית (ולעיתים גם הארמית). היצירה המקורית של היהודים בספרד הנוצרית היא הקבלה, תנועה מיסטית ומשיחית שהתעצבה סביב ספר הזוהר. המקובלים עסקו בסמלים, בדימויים, בצירופי אותיות ובמספרים כדי לפענח את סודות הבריאה ואת המשמעויות החבויות בתורה. כל אלו נועדו לפעולתו של המקובל, פעולה שאמורה להשפיע על מעשי האל בעצמו ובכבודו, לתקן את העולם ולהביא את הגאולה. הפילוסופיה איבדה את מקומה וגם רמתה של השירה ירדה.
מחוץ לאיבה של העירוניים ופשוטי העם סבלו היהודים גם מרוח התקופה, רוח שדגלה בניצור ברוח מסע הצלב של הרקוןנקיסטה. המלכים קיבלו את התפיסה הזו אך העלימו עין ממנה על פי צורכיהם. מסדרי הנזירים, ובייחוד הדומיניקנים, פעלו כדי לשבור את הקיום ההדדי של בני שלוש הדתות (הקונוִיוֵנְסְיָה, convivencia). במשך השנים, בנו היהודים את ספרד כמדינה ריכוזית למחצה ובסוף המאה ה-15 יכלו פרננדו ואיסבל לוותר עליהם ולגרשם מספרד מכיוון שבאותה עת כבר עמדו לרשותם קונברסוס (מומרים) רבים. 
המשך יבוא. 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness