18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

פרשת בא / 'אין להם אלוהים' - יונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

פרשת בא / 'אין להם אלוהים' - יונתן גרילק על פרשת השבוע

יונתן גרילק
אימרה שבועית:
שוברים כוס בחופה בכדי להזכיר שלהחריב את הנישואין מספיקה תנועה אחת לא נכונה, שניה אחת של חוסר איכפתיות. {רבי יהודה אריה לייב אלתר ה'שפת אמת'}

סטטוס שבועי:
צירוף האמונה והמבט הרוחני לעולם המעשה, בכוחו לעדן את מהלך החיים ולהזכיר לבני האדם, שמעל לכל ההויה החומרית ניצב מנהיג המנווט את עולמו בכל שעה ושעה.
 
ציטוט שבועי:
והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת פזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה.
{זלמן שז"ר - מודפס על שטר של 200 שקל}
 
סיפור שבועי:
ושבו בנים לגבולם!

ד"ר מקס נורדאו, ממיסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית, שמו היה מאיר שמחה. אבל הוכר כמקס נורדאו, רופא הילדים מפריז.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, בו שילב כמוטו פעמים אחדות, את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל על ידי ציר צעיר מירושלים, איך הגיע אדוני לפסוק זה, ועוד בעברית, שכלל אינו תואם את הרקע החינוכי המתבולל שלך? 

ענה לו ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חב לו את כל זהותי היהודית. אדם שאינני זוכר את שמו. יהודי שבעצם היה אז בן 8. ומעשה שהיה כך היה: יש לי קליניקה לילדים בפריז.  לפני כמה שנים, נכנסה אלי אשה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 חיוור פנים, חולה כבר תקופה ארוכה. בזמן שאני לוקח כרטיס לפתוח לפציינט החדש, ניסיתי לדובב את הילד בשפת המדינה, והוא בקושי מגמגם צרפתית. שאלתי את אמו מדוע הילד לא דובר צרפתית? 
ענתה האם: הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב'חיידר', שזה בית ספר ליהודים בלבד. נזפתי בה קשות - כך מביאים רק אנטישמיות, פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? נבהלה האם וענתה במבוכה שהוא עוד צעיר אבל הוא עוד יגדל וילמד את השפה. פניתי לילד בזעם: ב'חיידר' הזה, מה למדת? ולפתע אורו עיניו, וביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחיידר:
יעקב אבינו על ערש דווי מזמין את יוסף בנו ומצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו – אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה ורבקה ושם קברתי את לאה. "ונשאתני ממצרים, וקברתני בקבורתם. ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל בארץ כנען..." מה פתאום, לפתע, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? 
אומרים חז"ל, שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר לו - אני מטריח אותך לשאת אותי ממצרים לחברון. ואני בעצמי לא טרחתי עבור אמך בפטירתה. למרות שהייתי קרוב מאד ליד בית לחם, קברתי אותה על אם הדרך. אבל דע לך שזה לא בגלל רשלנות וחוסר אכפתיות. אלא כשרב הטבחים של נבוכדנצאר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לגלות שלאחר חורבן בית ראשון, אז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. "רחל מבכה על בניה" והאלוקים יענה לה - "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך...ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".
הוסיף ד"ר נורדאו ברטט - לא ידעתי את נפשי, הסבתי פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש ולא תיכלם. אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזער מדברי ימי עמך. מכל כתבי הקודש הללו, כלום. והנה פה, ילד חולה , חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, הכל חי לנגד עיניו. 
מחיתי את דמעותי לפני שהסבתי את פני אליהם ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, איתם יהיה לנו עתיד מזהיר.
כשנתבקשתי לנאום בקונגרס, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים האלה שאמר, לא אשכח לעולם - "ושבו בנים לגבולם".
פרשה שבועית:
פרשת בא / 'אין להם אלוהים'
"בעשור לחודש... ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" {שמות י"ב, א'-ז'}.
ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד, נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה. רגע לפני השיא בדרמה המצרית, בטרם בוא מכת בכורות שהכתה בהלם נורא את מצרים, פנה אליהם הצוו האלוקי הנ"ל.
מצווה זו היא המצווה הידועה כמצוות קרבן פסח. מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם, עד לחורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים דווקא לפני גאולתו. מכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.
המטרה של גאולת מצרים היתה לשחרר את האנושות מהשעבוד לתפיסות האליליות. והנה התברר, שעם ישראל עצמו שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות. שנות המגורים, הגלות והמצוקה במצרים פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי, החומרי והמופקר, הטביע את רישומו בליבות העבדים העבריים. על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא נגאלו. הכול נעשה למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת. אין טעם מלא בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות התרבות הזרה. אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, תלויה פדות הנפש ברצונו של האדם ובמעשיו. עליו, איפוא, לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.
השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.
עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.
שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, בהתאם לאמונה זו, ושליטתו ביקום ובאדם מלאה.
דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להוכיח את אפסיות כוחו ואת אי שליטתו. להפגין בעצם פעולת השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה בכוחותיו האלוהיים המקננת בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. ההיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.

אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית, שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות, ובאותה פעולה הם יצאו אל החופש מהפחד מפני האדונים המצריים.
ומה שחשוב מכול: עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי. הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא, מהקמת מסגרת מדינית ריבונית. הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים. את הרוח רק האדם עצמו יכול לכלוא ולא זולתו.
רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף בפועל. ואכן, אז באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness