15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

ויצא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

ויצא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מאת יהונתן גרילק
אימרה שבועית:
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
עמים אדירי כח ירדו מן העולם, לאחר שנעקרו מעל אדמתם. הם איבדו את זהותם הלאומית, לאחר שהושכחה שפתם. התבוללותם בעמים אחרים היתה תמיד רק שאלה של זמן. רק עם אחד, למרות טלטלות העבר, והתפזרותו בהווה - יש לו עתיד, כל עוד ישאר נטוע בתורתו הייחודית.


ציטוט שבועי:
העם העתיק והיחיד ששרד את העתיקות, העם היהודי שבמהלך רוב ההיסטוריה שלו סבל מגלות ודיכוי, אבל לעולם לא ויתר על התקווה לגאולה. {אלי ויזל}


סיפור שבועי:
נקיון כפים.


כששב רבי איסר זלמן מלצר בערב שבת קודש, מבית המרחץ לביתו, נזכר כי היות ולא הספיקו בגדיו להכנס לתא אחד, השתמש גם בתא הסמוך. שמא, חשב, מאחר שהשתמשתי בשתי תאים, תפסתי מקום של אדם אחר...? אין לי עצה אלא לשלם לבעל המרחץ כרטיס נוסף.
ראה אחד מתלמידיו את צערו והציע שילך הוא לשלם לבלן. אולם ר' איסר זלמן דחה את עזרתו באומרו: הרי דין מפורש הוא כי הגוזל מחברו לא די לו שישיב את הגזילה, אלא שעליו גם לפייסו. אם כן, מחוייב אני בעצמי לעשות כן.
 
פרשה שבועית:
פרשת ויצא / 'מוסר עבודה'


"ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? ויאמרו: מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר: הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" {בראשית כ"ט, ד'-ז'}.


יעקב הופיע בחוצות חרן בעוד היום גדול. שם, במבואות העיר, פגש רועי צאן הרובצים בשלווה עם עדריהם מסביב לבאר, שאת פיה סתמה אבן גדולה. הוא ניגש אל הרועים ופתח איתם בשיחה.
הקורא דיאלוג קצר זה, מבחין כיצד מנסה יעקב, הזר שבא מרחוק, לקשור קשרים עם תושבי העיר, הראשונים שנקרו בדרכו. הוא פונה אליהם בביטוי של חיבה: 'אחי'. לעומת זאת, בולטת הסתייגותם בתשובות הקצרות והלקוניות שהם עונים לשאלותיו הטורדניות, המפריעות את מנוחת הצהריים שלהם.
על כן, תמוהה עד מאד הטפת המוסר המשתמעת משאלתו האחרונה. הוא קורא להם: "השקו הצאן ולכו רעו", משל היה ממונה על יחסי העבודה במדינת חרן. כלום לא הבחין שבכך הוא מגביר את ההסתייגות ממנו?
אלא שיעקב לא יכול היה לסבול בטלה זו באמצע היום. על הנזק שהתערבותו עלולה לגרום, לא חשב באותו רגע. תכונת היושר והנאמנות שהיתה טבועה עמוק באופיו, פרצה החוצה למראה הרועים המזלזלים במלאכתם, אם כשכירים הגוזלים את מעבידם, אם כעצמאיים 'התופסים שלווה' בשעה הלא הנכונה.
מובן שיעקב לא היה מטיף מקצועי המטיח בפני אחרים את פגמיהם, בעוד גם הוא עצמו נגוע בהם. צדיק היה, והצדיק דורש ותובע תחילה מעצמו. אכן, מהותו של יעקב היתה נאמנות מוחלטת לחובה שהוטלה עליו. מעולם לא עשה את מלאכתו רמיה. בעבודה מתוך יושר ראה חובה אלוקית עליונה כמיטב מסורת בית אברהם. הוא הוכיח זאת בפועל במשך עשרים שנות הנפתולים בבית דודו לבן, שעלילותיו ומזימותיו כלפי יעקב העניקו לו את התואר ה'מכובד': רמאי.
ובכל זאת עבדו יעקב באמונה. עשה את שהוטל עליו בלב שלם וכראוי.
 
הנה, כך נשמעו הדברים כאשר כבר לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות וכל הטמון בלבו פרץ החוצה:
"ויאמר ללבן: מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?... זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני... ותחלף את משכורתי עשרת מונים" {שם ל"א, ל"ו-מ"א}.
די בפסוקים אלו כדי להציב בפנינו את דיוקנו של 'הפועל העברי הראשון' במקרא. חלק מהתנהגותו אף הפכה לנורמטיבית מבחינת ההלכה.
דיוקן זה, הוא המעניק את הרקע ואת ההסבר לביקורת על מוסר העבודה הירוד של הרועים ביום בואו לחרן.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness