20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

משגב

במשגב והסביבה

ד"ר ישראל בן דור: מהשְמַד בגרנדה בשנת 1066 (חלק ב')

Share

ד"ר ישראל בן דור: מהשְמַד בגרנדה בשנת 1066 (חלק ב')

מאת: ד"ר ישראל בן דור
אחת הדרכים המרתקות "לצלול" לעבר היא ללכת בעקבות המסורות המשפחתיות, מסורות המספקות "חוט של זיכרון" במשך תקופות ארוכות ביותר. למשפחות רבות בעם היהודי אילן יוחסין המחבר אותן לדמויות חשובות מן ההיסטוריה היהודית בעבר, למשפחות הכוהנים ועוד. 
כ-200 משפחות מיוחסות לזרע דוד המלך. משפחת אמי, אלדאודי, מיוחסת אף היא לזרע דוד המלך. עצם הייחוס אינו ניתן כמובן לבדיקה היסטורית, אך קיימים מקורות היסטוריים שמהם ברור שמסורת זו נשמרה ב-1,000 השנים האחרונות וכנראה שגם יותר מזה. השם עצמו מעיד על כך ובנוסף נשמרה במשפחה המסורת שהיא מיוחסת לר' חייא אלדאודי, פייטן וצאצא של ראשי הגולה, שנפטר בעיר ליאון שבספרד בשנת 1154. מסורת זו מבוססת על קטע מהספר "ספר הקבלה" שנכתב על ידי ר' אברהם אבן דאוד במאה ה-12. כאשר יצא הסבא רבא שלי, הרב מכלוף אלדאודי, לאסוף כספים לטובת היהודים בצפת, הובלט בכתבי השד"רות (שליח דרבנן) שקיבל, שעליהם חתמו עשרות רבנים, שהוא צאצא של ר' חייא אלדאודי, מזרע דוד המלך. כך נכתב בכתב שד"רות משנת 1863 ובכתב שד"רות אחר משנת 1883. 5 פעמים יצא למסעות ארוכים שבהם הגיע, בין היתר, לדגסטאן, לעיראק, לפרס ולתימן.
לאחר מכן, בשנת 1889, מונה לחכם באשי בעכו וטיפל בענייני היהודים בעכו, חיפה, צפת וטבריה, עד מותו בשנת 1909. בשליחויותיו ובכל פעולותיו הציבוריות הקפיד תמיד להבליט שהוא פעל למען כל אחב"י- אחינו בני ישראל. הוא עצמו היה בן למיזוג גלויות. אמו, רינה לבית לוסקי, השתייכה למשפחה מלודז' שסחרה ברהיטים עם ארמון הסולטן במרוקו וכך נוצר השידוך בינה לבין משפחת אלדאודי במראקש. משפחת אלאודי עלתה לארץ ממראקש בשנת 1837, כאשר מכלוף אלדאודי היה בן  12 – והתיישבה בצפת, זמן קצר לאחר רעידת האדמה העזה שהחריבה את העיר ב-1 בינואר 1837.
ובכן, בעקבות העדות של ר' אברהם אבן דאוד, בן המאה ה-12, שתפורט בהמשך, החלטתי לנסות ולחזור אל אותה מאה בהיסטוריה. אולם מן ההכרח לתאר בקצרה את תולדות העם היהודי עד לאותה מאה. בניגוד לעמים אחרים, דוגמת הבריטים והצרפתים, שהיו במאה ה-12 בראשית התגבשותם, העם היהודי היה כבר אז "בא בימים". כבר אז מנו תולדותיו למעלה מ-3,000 שנה בקירוב, אם נקבל כנקודת מוצא את זמנו של אברהם אבינו ואת מסעו מעבר הנהר (עיראק של היום) אל ארץ כנען, במאה ה-18 לפנה"ס - וייתכן שזמנו אף היה מוקדם יותר – המאה ה-20 לפני הספירה.
במאה ה-13 לפנה"ס כבשו שבטי ישראל את הארץ המובטחת והיא הייתה לארץ ישראל. דוד הפך למלך על כל שבטי ישראל, ירושלים הפכה לבירתו בשנת 1004 לפנה"ס ושלמה בנה את בית המקדש הראשון על הר המוריה בירושלים בשנת 970 לפני הספירה. בשנת 586 לפני הספירה נחרב בית המקדש הראשון ועשרת השבטים יצאו לגולה. המלך הפרסי כורש, בהצהרה שיש המשווים את ערכה להצהרת בלפור הבריטית, קרא ליהודים לשוב מגלותם בבבל ולבנות את בית המקדש. קבוצה גדולה מהם אכן שבה ובית המקדש השני, אמנם צנוע בתפארתו לעומת הראשון, שב ופעל באותו אתר, על הר הבית בירושלים, משנת 515 לפני הספירה ואילך.
בשנת 332 הייתה ארץ ישראל תחת השפעתה של התרבות היוונית, כאשר נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון. מוקדון הגיע בכיבושיו עד שערי הודו ומת צעיר לימים. אחרי מותו התפרקה האימפריה האדירה שהקים בין יורשיו ובזכות המלחמות שביניהם (ובתמיכה מדינית של האימפריה הרומית שכוכבה דרך) הצליחו החשמונאים להקים מלוכה עצמאית למשך 100 שנה (63-167 לפני הספירה). העצמאות הסתיימה עם הכיבוש הרומי אך עדיין נשארה שושלת מלכי חסות, אדומים שהתגיירו, ובהם המלך הורדוס, שבנה את בית המקדש ואת ירושלים בתפארת שלא הייתה כמוה, ובין היתר גם את מצדה, את קיסריה ועוד.
בימי "המרד הגדול" (70-66 לספירה) נחרבו בית המקדש והעיר ירושלים. אך עדיין, דורות ספורים לאחר מכן, יצאו היהודים למרד תחת מנהיגותו של בר כוכבא. לאחר שנים ספורות (135-132 לספירה) של עצמאות ולחימה עזה שגרמה לרומאים אבדות קשות, דוכא המרד על ידי הרומאים באכזריות רבה. על פי התיאורים שנשארו מדובר ברצח עם ממש.
אולם גם לאחר האסון השתקם היישוב היהודי, בעיקר בגליל, ושם נחתמו המשנה (במאה השנייה) והתלמוד הירושלמי (במאות השלישית והרביעית). בהדרגה עברה ההובלה בלימוד התורה למרכז היהודי הגדול והחשוב בבבל ושם נחתם התלמוד הירושלמי (כנראה במאות ה-6 וה-7 לספירה) ופעלו הישיבות הגדולות והחשובות. במאה ה-6 התחילה תקופת הגאונים שעמדו בראש הישיבות והיא הסתיימה במאה ה-11. היישוב היהודי בארץ הידלדל והלך, אם כי תמיד נשמר רצף של קיום יהודי.
מן המאה ה-7 ובמשך מאות בשנים, נמצאה מרבית העם היהודי תחת שלטון מוסלמי. ראשיתו של האסלאם הייתה עם הופעתו של מייסד הדת, מוחמד. מוחמד יצר במאה ה-7 דת חדשה שהטמיעה לתוכה יסודות מדתות הייחוד שקדמו לה (היהדות והנצרות) והיא מבוססת על ההתגלות האלוהית לנביא מוחמד, כפי שנכתבה בספר הקוראן. השנה שבה מתחילה הספירה המוסלמית היא שנת 622 (ה"היג'רה"), השנה שבה יצא מוחמד עם עדת מאמיניו הקטנה והנרדפת מן העיר מכה אל העיר מדינה שבחצי האי ערב. מעבר זה מציין את התפנית החדה שחלה בפעולתו של מוחמד. עד מותו, בשנת 632, הצליח לצרף אל "אומת האסלאם" שבטים רבים בחצי האי ערב. כל אחד מארבעת יורשיו של מוחמד עד שנת 661 כונה ח'ליפת רסול אללה (ממלא מקום שליח האל) ובקיצור ח'ליפה (ח'ליף).
בשנים 750-661, לאחר מאבקים ועימותים קשים, שלטה במרחב הערבי-מוסלמי שושלת בית אומיה שבירתה הייתה בדמשק. בתוך כ-200 שנה ממותו של מוחמד הגיעו מסעות הכיבוש של הח'ליפים המוסלמים עד ספרד במערב ועד שערי הודו ומרכז אסיה במזרח. שלטונו של בית אומיה הוחלף בשלטון העבאסים שקבעו את בירתם בעיר בגדאד (1258-750). הכיבושים המוסלמיים היו כרוכים בתהליך עיור נרחב: קמו הערים קירואן בצפון אפריקה (נוסדה בשנת 670 לספירה), בגדאד (בשנת 762 לספירה), פֵס (בשנת 808) וקהיר (בשנת 969). רוב הערים היו מחנות צבא בראשית דרכן ובמאות ה-11-9 היו למרכזים מסחריים ותרבותיים תוססים. אוכלוסייתן של הערים הגיעה עד לרבע ואפילו לחצי מיליון נפש וגם ערים שהיו קיימות קודם לכן, דוגמת דמשק בסוריה וקורדובה שבספרד, גדלו מאוד והפכו לערים ומרכזי תרבות חשובים.
השלטון המוסלמי היה ריכוזי באופיו אולם הוא התפורר בהדרגה. במאה ה-10 הגיע לשיאו תהליך התפוררות הח'ליפות העבאסית ובמקביל עלו לשלטון שושלות מקומיות שהקימו את הח'ליפויות העצמאיות בספרד המוסלמית (אנדלוסיה) ובצפון אפריקה. למרות חוסר האחידות הפוליטית, נוצר למעשה רצף תרבותי אסלאמי, דובר ערבית, במרחב שכלל את מרבית ספרד (עד שהאסלאם איבד את אחיזתו באנדלוסיה בסוף המאה ה-15), צפון-אפריקה (ממרוקו ועד מצרים), מרחב המזרח התיכון (כפי שהוא קרוי היום) ועד מרכז אסיה וגבולות הודו. האסלאם עוד הוסיף להתפשט מזרחה, עד סין ואינדונזיה.
המשך יבוא.
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה