20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

לעבור את הקיר

Share

לעבור את הקיר

לב אורלוב


"למה את רוצה להתחתן?
 בלי שקרים, בלי ליצנות. דברי חופשי".
אישה עם רעמת תלתלים ג'ינג'ית, כבת 30, אולי קצת יותר, יושבת מול חולדה, מומחית להסרת עין הרע. האישה היא מיכל (נועה קולר), גיבורת הסיפור. ומיכל יודעת טוב מאוד למה היא רוצה להתחתן. נמאס לה להיות לבד. היא רוצה אהבה. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. היא רוצה להפסיק להיות חריגה. רוצה לארח בשבת, נמאס לה להתארח אצל אחרים. רוצה שישירו לה "אשת חיל". היא רוצה, היא נחושה, היא מוכנה, וסוף סוף היא מצאה חתן.
"למלא את החלל" – סרטה הראשון של רמה בורשטיין, פרץ בקול תרועה והיה ללהיט עצום בארץ ובעולם (ולסרט נערץ ע"י רבים בציבור החרדי). סרט זה גילה יוצרת בחסד, רגישה ובעלת חזון, מתפקעת מכישרון ומבשלות. עם הציפיות הבלתי אפשריות האלה ניגשה בורשטיין לעשיית סרטה השני – "לעבור את הקיר". כל הקלפים שהיו לה לפני 4 שנים, אינם מצויים כבר בידיה. חסר לה אפקט ההפתעה. אין תדהמה מהאקזוטיות של העולם החרדי. אין את החדשנות שהיא הביאה אז לנוף הקולנוע הישראלי.
בורשטיין הבינה היטב את המצב שבו היא נמצאת. "למלא את החלל" היה דרמת כבדת ראש, רצינית מאוד, אווירתית ומסוגננת עם צילום רך ואקספרסיבי. סרט שהתענג בתבונה רבה על הייחוד ועל היופי החזותי של העולם החרדי. בסרטה החדש היא עשתה פניית פרסה. בורשטיין בחרה במראה פשוט, נטורליסטי, כמעט מרושל. ובמקום הטון הטרגי, רקחה סרט הומוריסטי בהרבה. פקעת גועשת של רפליקות מבריקות שאי אפשר להפסיק לצטט. קלאסיקה ישראלית בהתהוות?
סרטה הקודם היה נטוע עמוק בתוך קהילה חסידית מסוגרת בתל אביב. בלי גיחות החוצה. לא הייתה שם דמות אחת מחוץ לקהילה. "לעבור את הקיר" לא חושש לערבל ולערבב בין העולמות, החרדי והחילוני, באופן שמעט יצירות ישראליות עשו עד עכשיו. זה לא סרט על נקודת חיכוך או על התנגשות, אלא על מפגש. אין כאן "אנחנו" ו"הם" – יש רק עם יהודי והרבה הבנה, כבוד ואהבה לכולם בו. "למלא את החלל" התרחש בתל אביב והיה כולו ירושלמי ו"לעבור את הקיר" מתרחש ברובו בירושלים ומרגיש מאוד תל אביבי. קופצני, משוחרר ותזזיתי.
בעוד מיכל טועמת באולם אירועים ביחד עם ארוסה, העולם מתהפך עליה. אבל שום דבר לא יעצור אותה בדרך לחתונה. יש לה שמלה, יש לה אולם, הדירה כמעט מוכנה, קטן על השם למצוא לה חתן. עם אפס כוונה לחזור לעולם הפגישות הבלתי נסבל ועם אמונה מלאה בדרכה ובהשם יוצאת מיכל למסע הזוי ומייסר בן 22 ימים למציאת אהבת חייה.
קולר, שחקנית תיאטרון "גשר" בדרך כלל, נכנסת כמו סופת הוריקן לדמות של מיכל: טוטאלית, סוערת תמידית, לפעמים אפילו מוגזמת. מיכל היא בן אדם שחצן ויהיר. היא משחקת בגברים שאותם היא פוגשת, כנה עד כדי טמטום והעלבת הזולת. ועדיין, מיכל זוכה לאמפתיה של היוצרת, וכך גם היחס שלנו לגיבורת הסיפור – הוא נע בין כעס לבין הערצה. בורשטיין מעבירה את מיכל מסע של ייסורים עד שתהיה ראויה להגשים את משאלת לבה, אך היא אינה מענישה אותה. מיכל תצטרך ללמוד בדרך הקשה על הצורך לכבד את האדם שמולה, אך האהבה והחסד שהיוצרת מעריפה על הגיבורה שלה הם שמצילים את הסיפור מלהפוך לטרגדיה.
בורשטיין לוקחת את המוסכמות של החברה שלה והופכת אותן על פיהן, באלגנטיות ובתבונה, כדי ליצור סרט שלא חורג מחוקי ההלכה ועדיין הופך עולמות וממוטט מוסכמות של מגדר ויחסים בין המינים וגם של החוקים של הקומדיה הרומנטית.
"לעבור את הקיר" מעניק חווית צפייה מסחררת, טייפון רעיוני רכוב על רכבת הרים רגשית, שועט בין בכי לבין צחוק מתגלגל. גאוותנות ויוהרה אל מול הבנה וחסד, אמונה גדולה בדרך כנגד כל הסיכויים, פמיניזם בועט אל מול סירוס חברתי, ניפוץ של התבנית הכובלת של הקומדיה הרומנטית השמרנית, נתק וגישור בין עולמות קרובים-רחוקים.
התובנות הנבונות של היצירה חורכות עד ליסודות הנשמה.
אך בין מחיאות הכפיים והתשבחות, נשמעים גם קולות אחרים. קולות המציתים דיון נוקב: האם אכן מדובר ביצירה פמיניסטית או שמא מסתתר מתחת לתחפושת סרט המכיל מסרים שמרניים להחריד? האם הסרט רומז כי אישה ללא בעל היא אישה "מתה"? האם רצונה העז של מיכל לבעל משקפת תפיסת עולם חשוכה?
אני לא חושב כך, ואני לא חושב שהסרט מעביר מסרים שכאלה. הכמיהה של מיכל לבן זוג, כפי שהיא מתוארת בכנות רבה בסצנה הראשונה, היא טבעית לחלוטין וזהה לרצון של כל בני האדם לחיי אהבה. ומה עם הרצון להפסיק להיות חריגה בחברה שבה היא חייה? האם הוא לא משותף לכל האנשים?
בורשטיין מתארת את המציאות האנושית כמו שהיא, לא מושלמת כמובן, אבל כך מתנהל העולם. חשוב לשים לב שמיכל עושה הכול כפי שהיא רוצה. היא אינה נכנסת לאף סטריאוטיפ. היא בן אדם עם רצון מברזל: היא חזרה בתשובה בניגוד לעמדת משפחתה (כפי שנרמז לנו מדברי אִמה), יש לה מקצוע ייחודי שהיא אוהבת, היא נלחמת על האושר שלה ואינה מוכנה להתפשר במילימטר. בעלה לעתיד צריך להיות הכי מתאים, והכי מושלם והכי חתיך וכל העולם וכל הרבנים יכולים לקפוץ לה. מבחינתי זהו אורח חיים פמיניסטי למדי.
יש לסרט גם צדדים חלשים, אך לא בהיבט האידיאולוגי. יש פה פגמים בצדדים הוויזואליים והסיפוריים, כשהמרכזי שבהם הוא ההתעקשות של היוצרת לבחון את קצה גבול היכולת של הצופה בכל הקשור ליחס שלנו לגיבורה המעצבנת, גיבורה הנמצאת במצב של העמדת פנים תמידית (היא משילה את המסכה רק ברגעים בודדים). יש גם בחירות עריכה משונות (בעיקר המעברים למסכים שחורים) או ההחלטה להלביש את כל הנשים (כולל החילוניות) לפי חוקי ההלכה. אך כל המגרעות של הסרט בטלות בשישים אל מול הפאר של היצירה החכמה והמענגת הזאת. סרט שנהנה מניצוץ של גאונות. כן ירבו.
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה