20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

התפתחות אישית

במשגב והסביבה

אורלי שהם - באמת?

Share

אורלי שהם - באמת?

אורלי שהם
"אימא, יש לי מפלצת מתחת למיטה! ראיתי אותה!"... "אני לא עשיתי לו שום דבר והוא סתם הרביץ לי!"..."היום הגננת אמרה לנו שמחר נוסעים לטיול בכינרת!"... "בטח שכבר צחצחתי שיניים"...
ילדים מספרים לפעמים סיפורים, לפעמים ממציאים, לפעמים מדמיינים, לפעמים משנים קצת את המציאות, ולפעמים פשוט משקרים. למה זה קורה, מתי, ואיך צריך להתמודד עם אי-אמירת אמת?
סוגים של "לא אמת"
בכוונה לא השתמשתי בכותרת לעיל במילה "שקר". לא בכל פעם שילד (או מבוגר) אומר דברים שאינם נכונים מדובר בשקר. כדי להכתיר אמירה בתואר "שקר" היא צריכה לעמוד בשני תנאים: הילד יודע שמה שהוא אומר אינו נכון, והילד מתכוון מסיבה כלשהי לגרום לשומע לחשוב שמה שהוא אומר זה נכון. ההבחנה חשובה בעיניי, כי כשאנחנו טוענים בפני הילד שהוא משקר, או שהוא שקרן, אנחנו מטיחים בו האשמה חמורה ואפילו מעליבה. זה בסדר אם הוא באמת שיקר, אבל אם לא מדובר ממש בשקר גם פגענו בילד, וגם לא לימדנו אותו מה מצופה ממנו.
"אימא, יש לי מפלצת מתחת למיטה" – זה אינו שקר. קרוב לוודאי שילד מבוהל וחושש, רואה צלליות או חושך מתחת למיטה, ומפרש אותן כאילו ראה מפלצת. זה אינו שקר כי הוא אינו יודע שזה לא נכון. הוא מאמין בכל לבו שהוא דובר אמת.
"בטח שצחצחתי שיניים" – זה בדרך כלל שקר (בהנחה, כמובן, שהילד באמת לא צחצח שיניים...). הילד יודע היטב שלא צחצח את שיניו, והוא אומר שכן עשה זאת, על מנת שיאמינו לו וכך יוכל לחמוק מצחצוח. לשקר מסוג זה יש מטרה – להימנע מפעולה לא רצויה או להשיג משהו. באופן דומה גם "לא עשיתי לו שום דבר" עומד בהגדרה של שקר, כי הילד יודע בדיוק מה הוא עשה לפני שהרביצו לו. המטרה של השקר היא להימנע מכעס ההורה.
"הגננת אמרה שמחר נוסעים לכינרת" – אמירה זו גם היא לא ממש שקר. קרוב לוודאי שהילד יודע שהמציא סיפור, גם אם הוא מתעקש שמדובר באמת. הוא לא באמת רוצה שיאמינו לו (יש סיכוי שיתחיל להילחץ אם ההורים יתחילו לארוז תיק לטיול המדובר), וגם אין לו שום מטרה לסיפור הזה – מלבד ההנאה שיש בהמצאת סיפורים ושימוש בדמיון.
 
למה מספרים "לא אמת"?
כאמור, מטרתם של שקרים היא בדרך כלל להשיג משהו או להימנע ממשהו. ילדים משקרים כי הם יודעים שעשו דבר אסור ורוצים להסתיר את זה כדי לא להיענש (זה לא הייתי אני!) או כדי שלא יכעסו עליהם. או שהם משקרים כדי שיוכלו לקבל משהו שללא השקר לא היו יכולים להשיגו ("אימא הבטיחה שתקנה לי גלידה!").
מטרתם של סיפורי בדיה היא אחרת לגמרי. סיפורי בדיה הם חלק מהדמיון של הילד, מהיכולת שלו למשחק ולמחשבות של "מה היה קורה אילו". וויניקוט קרא לאפשרות להפליג על כנפי הדמיון "מרחב פוטנציאלי". באמצעות המחשבות והסיפורים המומצאים, הילד יכול לחוות חוויות שאינן קורות באמת, וכך לפתח את יכולת ההתמודדות שלו. חשוב לומר שרוב הילדים בעלי ההתפתחות התקינה "משוטטים" לעיתים במרחב הפוטנציאלי שלהם, גם אם אינם משתפים אחרים בחוויותיהם או בסיפוריהם. כשילד מספר שמחר נוסעים לטיול בכינרת, הוא בעצם "מתאמן" על הכנה לטיול בכינרת. הוא חווה את ההתרגשות, את ההתלהבות ואולי גם את החששות לקראת טיול שכזה. כך הטיול לא חייב להתקיים במציאות על מנת שהילד יהיה מוכן לחוויה שכזו.
 
איך להתייחס?
מהנאמר לעיל, ברור שאין צורך להתייחס בחומרה לסיפורי בדיה, וגם לא לשגיאות תפיסתיות של הילד שגורמות לו לספר סיפורים. את השגיאות אפשר לתקן – להראות לילד מה הדבר שנראה לו כמו מפלצת, ולהסביר לו מה זה באמת. עם סיפורי הבדיה ניתן לשתף פעולה, כל עוד אינם מזיקים וכל עוד לא נסחפים יותר מדי. חשוב שהילד מרגיש שמשחקים איתו, כדי שלא ייבהל מאובדן ההפרדה בין הדמיון לבין המציאות. כך למשל, התארגנות פיזית לקראת נסיעה לכינרת עלולה להיות מלחיצה, אך שיחה קלילה ומשחקית, עם שאלות מחויכות לגבי התוכניות לטיול, יכולה בהחלט להיות חוויה נעימה ומפתחת עבור הילד.
כשאנחנו חושדים שהילד משקר, כדאי קודם כול להיות בטוחים בכך, ולבדוק את עצמנו לפני שאנחנו מאשימים את הילד. אם הסתבר שהילד שיקר, חשוב לנהוג בתיקוף ובתקיפות. אפשר לשקף לילד את הסיבה לכך ששיקר (אמרת שצחצחת שיניים כי לא באמת מתחשק לך לצחצח... לא סיפרת לי על חלקך במריבה כי פחדת שאכעס עליך...), אך גם להבהיר ששקרים אינם מקובלים עלינו. לילד שמרבה לשקר אפשר להגיד מה תהיה התוצאה של שקריו המרובים – לא יאמינו לו גם כשיגיד אמת, או שיבדקו את דבריו בכל פעם, וזו אינה חוויה נעימה. אפשר ואף רצוי לתת לילד אלטרנטיבה לשקר, או להסביר שהשקר היא האפשרות הטובה פחות ("אולי הייתי כועסת עליך שהתחלת את המריבה, אבל עכשיו אני כועסת עוד יותר כי גם שיקרת").
ועוד דבר אחד חשוב – הלדים לומדים מאיתנו הכל, כולל לשקר. משפטים כמו "תענה לטלפון ותגיד שאני לא בבית!" או "אני לא אגיע היום לעבודה כי אני לא מרגישה טוב" – כדאי לא להגיד בכלל, או לפחות לדאוג שהילדים לא ישמעו.
 

הוסף תגובה