20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

התפתחות אישית

במשגב והסביבה

מלכה פלדשטיין מסבירה ש"בשביל לסלוח אנו זקוקים לחיבור לבבות"

Share

מלכה פלדשטיין מסבירה ש"בשביל לסלוח אנו זקוקים לחיבור לבבות"

מערכת הפורטל
באחד מערבי שבת האחרונים ישבנו – אישי היקר וילדינו, לשיחה שאחרי הארוחה. שישי בערב, הזמן לרשותנו, לא ממהרים לשום מקום. משתפים את חוויות השבוע. "איך הולך הקורס שלך?" שאלה בתי.
"מאתגר" עניתי לה. 
 
"אני לא מבינה למה בכלל את הולכת לקורס הזה. את יודעת לתקשר גם ככה. יש לך את זה". היא אמרה לי. חייכתי לעצמי בלב. ודאי שנעים לקבל מחמאה כזאת ועוד מהבת שלי. אבל הלב חייך גם לנוכח הצד השני של המטבע – ההכרה שלי עצמי בכמה אני לא יודעת עדיין.
השנה התוודעתי לדרך התקשורת המקרבת. זה התחיל מכך שחיפשתי עוד כלי להיעזר בו במפגשי הליווי והריפוי המורכבים והמרגשים שאני מקיימת בקליניקה שלי עם זוגות שרוצים למצוא בחזרה את הנתיב להתקרבות של הלב, לאינטימיות ולמיניות קשובה.
זמן רב שמעתי על התקשורת המקרבת ובסוף ישבתי מול המסך וצפיתי בסדנה מצולמת שהנחה מרשאל רוזנברג, המייסד של התקשורת הלא אלימה (non violent communication).
נדמה לי שבכיתי שעה שלמה כשסיימתי לצפות בסרט. משום שהבנתי כמה פגעתי פעמים אינספור באיש היקר שאיתו אני חיה, בוויכוחים שנגעו במקומות רגישים שלי ושלו.
לא בכוונה. לא ברצון לפגוע, אלא בעיקר בגלל מודעות נמוכה לעוצמת המילה, לאינטונציה, למודעות נמוכה ללקיחת אחריות על הובלת קו מחבר בתקשורת, לכניעה להרגלים ולהזדהות עם העלבון האישי. כן, אני וגם כל אדם באשר הוא, "איש טיפול" ככל שיהיה.
אף אחד לא מלמד אותנו לשתף את הכאב שלנו בלי להאשים. לבקש בלי לדרוש וגם להשאיר אופציה פתוחה שבקשתנו תידחה. אף אחד לא מלמד אותנו להקשיב למה שנמצא מתחת למילים ומעבר להן. אף אחד לא מלמד אותנו לזהות את הצרכים של עצמנו.
אף אחד לא לימד אותנו לקבל על עצמנו אחריות על סיטואציה תקשורתית ולעשות תפנית של חיבור בזמן אמת או סמוך לזה.
שתי נקודות קריטיות בתקשורת המקרבת הן מיומנויות בסיסיות שאנו צריכים ללמוד בגיל צעיר אבל משום מה, בגלל ההזדהות העמוקה שיש להורינו ולמחנכינו עם האגו שלהם, מכיוון שהם עצמם אינם יודעים את המיומנויות הללו, הם אינם מלמדים אותנו ואינם משמשים השראה עבורנו: 1. לבוא לסיטואציה תקשורתית, בעיקר כשהיא טעונה רגשית, ממקום של רצון לחיבור עם האחר ולא מצורך להוכיח את צדקתנו. 2. היכולת לצאת מתוך עצמנו לרגע, להיכנס לתוך החוויה הרגשית של האחר ולחוש מה הוא מרגיש.
מטבע היותנו בתוך גוף עם אישיות, אנו מזדהים, מי יותר ומי פחות, עם האישיות שלנו. מתרכזים ברגשות ובצרכים של עצמנו, וכשאנו מגיעים לקונפליקט, אנו ניגשים אל האחר ממקום של שיפוט וצורך לקבל ולא ממקום שרוצה חיבור אמתי.
אתן דוגמה בנאלית: אישה חוזרת מיום עבודה עמוס באתגרים, גופה עייף ונפשה זקוקה לרוגע. היא נכנסת הביתה היישר לתוך ויכוח סוער בין בנה לבין בן זוגה. הם מתעלמים לחלוטין מכניסתה, ממשיכים בוויכוח ולבסוף הנער נכנס לחדר וטורק את הדלת. האישה, שעייפותה מקשה עליה להתעניין באמת במה שקרה פה, פוצחת בנאום נוזף: "למה אתה כל פעם צועק עליו? אתה לא מסוגל לדבר כמו בן אדם? ולמה אתה לא יכול לראות שאני עייפה-גמורה וזקוקה לשקט ולכוס קפה? זה היום הארוך שלי ולך בכלל לא אכפת מה עבר עליי".
האיש משיב לה מתוך כאבי  הילד הנזוף: "את אל תתערבי בכלל. אין לך מושג מה היה פה קודם. את תמיד לטובתו ובכלל לא רואה שאני מנסה לחנך אותו בזמן שאת רק מפנקת אותו". כמובן שמכאן פינג-פונג המילים יכול רק להתגלגל במדרון.
בואו נדמיין לרגע אופציה אחרת: האישה נכנסת הביתה לתוך מריבה. מכיוון שהיא מבינה שהגיעה באמצע של משהו ושלאף אחד לא תהיה כרגע הסבלנות להתייחס אליה, היא מכינה לעצמה כוס תה ושוכבת על הספה לנוח, נושמת עמוק עד שתיפסק המריבה.
בתומה היא ניגשת לבן זוגה ושואלת אותו מה קרה? "באתי עייף מהעבודה והמטבח היה הפוך. רציתי מנוחה ובדיוק ראיתי במשוב של התלמידים שתמיר שוב נכשל במבחן במתמטיקה. במקום לנחם אותו התחלתי לנזוף בו שהוא חסר אחריות. עכשיו כששאלת אותי מה קרה לי אני בעצם מרגיש את הלב שלו. הוא בטח מתוסכל ומתבייש בעצמו ומרגיש חסר אונים מול המפלצת הזאת שנקראת מתמטיקה. זה כל-כך כואב לי כי אני בגילו הרגשתי בדיוק אותו דבר". "כן, אני מבינה אותך מאד וגם אותו. טוב, למרות שגם אני עייפה, בוא אני אעשה לך כוס קפה ונדבר איתו אחר-כך ברוגע. ננסה לשמוע מה באמת קורה לו ומה עושים. הרי המתמטיקה הזאת לא באמת חשובה. יותר חשובים הרגשות שלו". בסוף הם דופקים על דלת חדרו של בנם. "לא עכשיו" הוא נוהם. "אנחנו לא כועסים עליך, תן לנו רגע להיכנס". הוא שותק. הם נכנסים. מתיישבים על מיטתו ומלטפים את גבו ברוך. "אתה בטח מרגיש ממש חרא עם עצמך. אני ממש מבינה את זה. כל המספרים האלה נראים לך בטח כמו אסופה של סימנים בסינית וזה גורם לך לחשוב שאתה טיפש. אבל אתה לא. יש לך כישורים מדהימים שאין לאף אחד..." (ומספרת לו על החוזקות שלו). ודאי שזה לא סוף הסיפור. זו רק אופציה להתחיל אחרת. זה נשמע כמו פתרון מתייפייף ולא מעשי. אבל זה עניין של תרגול וזה אפשרי.
כמה דברים קרו פה: אורך רוח, רצון אמיתי לראות את האחר ולהתחבר אליו, הימנעות משיפוט והאשמה, ובעיקר – הזרמה של אהבה זה לזה.
יום כיפור הוא יום הסליחה. כולנו נושאים בלבנו פגיעה שאנו מצפים לבקשת סליחה מהפוגע. כולנו נושאים בלבנו כאב אחד לפחות שבו פגענו ולא ידענו איך לבקש סליחה. אך בשביל סליחה אנו זקוקים קודם כל באמת לראות זה את זה.
אני מאחלת לכולנו שנה של חיבור. שנעשה מאמץ לראות זה את זו באמת. לחוש זו את זה באמת. להתקרב. לאהוב, ללטף, לרכך, להמס.
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness