12 דצמבר 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

התפתחות אישית

במשגב והסביבה

דנה וייסברוט - אימא, איך הלכת ממני?

Share

דנה וייסברוט - אימא, איך הלכת ממני?

מאת דנה וייסברוט
כשמאיה התקשרה, ורסיסי קולה היו מעורבבים בקור רוח ובאומץ האופייניים לה, ידעתי ישר שמשהו נורא קרה.
לא ראיתי את מאיה כבר למעלה משנתיים. אז היא הגיעה אליי תוך כדי משבר גירושין קשה שהגיע כבר לבתי משפט ולעורכי דין ולמלחמה עקובה מדם.
הם לא שקלו אפילו לרגע לנסות ולטפל בזוגיות, אך ביקשו סיוע טיפולי, מערכתי-משפחתי, כשראו שהמלחמה שביניהם ממוטטת את הילדים בבית. לאט לאט התייצבו שני הבתים הנפרדים שיצרו, המלחמה הקשה הגיעה אל סופה והילדים... הילדים נרגעו מעט ומערכות החינוך והרווחה כבר לא צעקו "הצילו". כשנה אחרי כן שלחה לי מאיה  סמס מרגש וסיפרה כי פתחה רשמית פרק ב' עם איש מקסים ואהוב.
שאלתי מה שלומה, שאלתי מה קורה לה ואיתה, אך שמעתי את הקול הנחנק מדמעות, ומאיה לא הצליחה להוציא מילה. מצאתי את עצמי חושבת את מאיה ותוהה מה קרה, סקרנית ודואגת לשלומה, עד לרגע שבו היא התיישבה מולי. ראיתי את העיניים הנפוחות ואת הניסיונות הדלים לפלוט חיוך רפה. נדמה היה שלא היה איבר בפנים שהסכים לחייך, ורק יגון כבד ועמוק צבע את הכול. בקול מדוד ונחנק היא סיפרה על הבוקר שקדם לביקורה, על האופן שבו איבדה את האישה היקרה בעולם עבורה – את אִמה שלה.
"הכול התחיל לפני כשבוע" היא סיפרה. "בעצם הכול התחיל לפני כשנתיים כשמסתכלים בדיעבד. אימא גרה בדירה קטנה לבדה. ההורים התגרשו שנים אחורה והיא בנתה את עולמה הקטן. אישה אנרגטית וחברותית שכולם אהבו. איפה שהלכה מצאה חברים חדשים בכל הגילאים. יום אחד היא החלה להתלונן שמישהו מצלצל לה בפעמון באמצע הלילה ומטריד אותה. התלונות הלכו ונשנו. אני ואחיותיי יעצנו לה להתקשר למשטרה והיא אכן עשתה זאת כמה פעמים, אך המטרידים פשוט נעלמו לפני שהמשטרה הגיעה. בשלב כלשהו, פשוט קראתי לאיש מקצוע וביקשתי שיסייע לאמי ויוריד לה את הפעמון, כך שהמטרידים האכזריים, המתעללים נפשית באישה מבוגרת, לא יוכלו לעשות דבר. הפעולה הזאת השיגה לנו כמה ימים של שקט, שנגמרו בכך שאימא חזרה להתלונן שהפעם מכים על דלת הכניסה שלה באלות ובאגרופים ואז בורחים. ידענו שהשכונה שבה גרה אימא היא דלה וכי האוכלוסייה שבה ידועה ברמת הפשיעה הגבוהה שלה, והחלטנו פה אחד להעביר את אימא לדירה אחרת. במשך השנה-שנתיים העוקבות אימא עברה 3 דירות נוספות. אחת בשכונה של דתיים חרדיים, השנייה בשכונה שקטה סמוכה לים ובשלישית הרחיקה אימא עד לעיר מרוחקת, לעיר שבה גר בנה בכורה, במחשבה שאולי הקִרבה אליו ולמשפחתו יסייעו לה להירגע. בכל דירה היה משהו לא היה בסדר עם השכנים, ואימא, שהייתה מטבעה אישה חברותית ופתוחה, התכווצה לאיטה כשפחד ואימה מהסביבה אופפים אותה. בבית האחרון שאותו שכרה, החלה להתלונן על  עכברים המסתובבים בבית ובפרט בתוך מכונת הכביסה". 
מאיה המשיכה בסיפורה והדמעות זולגות. אני רואה את ההלם, הכאב, והמחנק החוברים בנפשה והיוצרים גל קשה מנשוא, ובכל זאת מאיה ממשיכה בסיפורה.
"האסימון לא נפל. התלונות היו מוזרות אך נאמרו בשפה קולחת והגיונית והיו אמינות למרות המוזרות הרבה שבהם. בטחנו בה. לא פקפקנו בה לרגע. פשוט האמנו וזרמנו עם מה שאימא אמרה.
יום אחד היא באה לבקר בביתי. היא הביאה כהרגלה ממתקים והפתעות לילדים וישבה איתם בסלון מול הטלוויזיה הדולקת. אני ,שהייתי עסוקה בטיגון שניצלים במטבח, באתי בריצה למשמע קריאה רמה שלה. 'מאיה, בואי, מהר!' היא הצביעה לעבר מסך הטלוויזיה אל איש החדשות שסיפר על אירועי היום ואמרה: " תראי, מאיה, הוא מדבר אליי – הוא הזכיר את שמי..." הבטתי בה במבוכה ולא ידעתי מה לומר. היא הבינה ולפתע פקפקה: 'מאיה, האם את לא שומעת שהאיש מדבר אליי?'
העולם כמו חרב עליי באותו ערב. "אימא השתגעה", חשבתי. האימא שלי, החזקה והשפויה בנשים, דעתה נתבלבלה.
כבר למחרת הגיעה אימא הגיעה לבית החולים ושם עברה ישירות לאשפוז במחלקה סגורה. רופאה מסבירת פנים הסבירה לי שאימא מצויה תחת התקף פסיכוטי פראנואידי פעיל. לא ידעתי מה זה אומר ולמחרת באתי לבקר. היא ביקשה שוקו וקניתי לשתינו שוקו חם מהמכונה. אני עוד זוכרת את הרגע הזה שלפני המעלית – 'אימא, אני חייבת ללכת', אמרתי. 'אני רוצה לבוא איתך' היא ענתה. 'את לא יכולה אימא'... אמרתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה. את האישה שילדה, הניקה וגידלה אותי. זה היה השוקו האחרון שלפני הסוף.
בבוקר למחרת קיבלתי טלפון מבוהל ממזכירת המחלקה של בית החולים. היא דיווחה לי שאימא נעלמה. המשטרה מצאה אותה בעיר מרוחקת, העיר שבה גר בנה בכורה, אחי. היא הופיעה שם בביתו עם מטפחת על הראש, כמו מכסה פניה ומסתתרת והם קיבלו אותה בברכה לשבת של שלום. זאת הייתה השבת האחרונה של אימא.  בערב שבת אימא התקשרה אליי. היא אמרה לי... 'אם לא אענה לך כשתתקשרי – תדעי שאני פשוט לא יכולה לענות'. סגרתי את הטלפון ובכיתי בכי תמרורים. אישי שנכנס למטבח שאל אותי: 'אבל מאיה מה קרה?' ואני עניתי 'לא קרה,אבל יקרה...' המוות הודיע לי על בואו המתקרב ובאופן כל כך לא הגיוני ידעתי את מותה הקרב. ההתקף הפעיל לא נתן לה מנוחה גם בשבת מלכה אצל בנה והיא דרשה, באישון לילה של יום ראשון, לחזור לביתה, ואז נעלמה לבלי שוב. משטרת החופים משתה את גופתה מהים הכחול והעמוק. הים בעיר מגוריה. הים שכל כך אהבה אסף אותה אל חיקו. ואני, אני כל הזמן שואלת את עצמי איך היינו כולנו כל כך טפשים? איך במשך שנתיים לא הבנו – מה קורה לאימא".
אני מביטה במכאוב הבלתי נסבל ודומעת בלבי את כאבה של מאיה. איך השאלות והגעגוע נמהלים עם רגשות אשם וחרטה, ואני מחבקת אותה בנפשי ובמבטי. בהתקף פסיכוטי כושר השיפוט מתערער. המציאות והדמיון מתערבבים זה בזה לכדי סלט תורכי.
אני עוצרת את מחשבותיי שמתדפקות על דלתי. "מה אם אימא של מאיה הייתה מגיעה לטיפול שנה קודם? חודש או אפילו שבוע? האם הייתה עוד איתנו חובקת את נכדה הצעיר שטרם זכתה לראות? איפה היו רופאי המשפחה? איפה הייתה הקהילה?"
את מאיה אני עוטפת ומלווה. מסייעת לה לנקז את הכאב ולהתאבל על היקר מכול. יודעת כמה קשה ובלתי אפשרי כמעט לראות את המציאות כשכל כך אוהבים. כשכל כך קשורים. כי אין, אבל באמת אין קשר כמו הקשר עם אימא.
 
 
 
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה