20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
qtgvryvt

תפיסת עולם - מלכה מאור על ברוך ורעיה רוזן שמטיילים בעולם קצת אחרת

Share

תפיסת עולם - מלכה מאור על ברוך ורעיה רוזן שמטיילים בעולם קצת אחרת

מלכה מאור
פתאום קם לו זוג בבוקר ומחליט כי צריך להתחיל ללכת # זו הדרך שהתוו לעצמם ברוך ורעיה רוזן עם החלטתם ליציאתם (המוקדמת) לגמלאות #  אבל לא כתיירים רגילים הם יוצאים לתור את העולם – אלא כדי ללמוד תרבויות אחרות ולתרום לחברות ולאנשים שהם פוגשים בדרך, בדרכים שונות # "מה שמניע אותי ואת רעיה מאז ומתמיד זה: מה אנחנו עוד יכולים לעשות למען מישהו או למען משהו", אומר ברוך # וכך יוצא שכל מי שנקרה בדרכם במסעותיהם, פוגש אנשים טובים באמצע הדרך # אבל, זה הדדי, כדברי משנתם: "תעשה טוב, תקבל טוב" # בכתבה זו מובאים מעט מתאבנים ממסעותיהם # אם קיבלתם השראה מהשניים לשנות את אורחות חייכם – אתם יכולים לפתח את המוטו לפי נטיות לבכם, ובכל מקרה – הם ישמחו לייעץ לכל מי שיחפוץ בכך, ולתת טיפים למסעות מרתקים # ומאחורי כל אלה עומדת פילוסופיה שלמה של תפיסת עולם

הררית. חוץ.  שמש בוקר קיצית. אוויר הרים שטרם התחמם, צמחייה סבוכה ושופעת, שבילי אבן. אווירה פסטורלית. ברוך רוזן מלווה אותי מהחניה לביתו. אנחנו מסובבים בהליכתנו בית גדול, רוזן נוקש בדלת, הדלת  נפתחת, סלון מרווח ויפה נפתח לעינינו , אומר "בוקר טוב" מחויך לדיירים, מציג אותם בפניי, מחליף איתם עוד מספר משפטים, ואנו פונים החוצה. "זה הבית שלנו, שלי ושל רעיה" הוא אומר, אבל עכשיו אנחנו לא גרים פה. אנחנו משכירים את הבית, וגרים ביחידת דיור למעלה". הסיור ממשיך. פינת חי, גינת תבלינים, בוסתן – מהפירות ומתוצרת הלול יכולים צמחונים כמו בני הזוג רוזן לחיות לא רע...
עולים במדרגות. מרפסת קטנה מוקפת בגפן משתרגת ועליה תלויים אשכולות ענבים. רעייתו, רעיה, מקדמת את פנינו. השניים קוטפים אשכול ענבים, נותנים לי לטעום ושלושתנו מתענגים על טעמם של הענבים הגדלים ללא ריסוס, ללא הנדסה גנטית, ככה, "אסלים", כפי שיצר אותם הטבע לפני עידן ועידנים...
פנים. חדר אחד, לא גדול. מלא באווירה ובחום בזכות עבודות היד של רעיה ובשל בחירת הבדים לעיטור המיטה הזוגית והחלונות. החדר משמש כחדר שינה, כמטבח, וכפינת אוכל- הסבה- עבודה קטנה. בתוך החדר יש דלת המובילה למקלחת ולשירותים. "כאן אנחנו חיים", מסביר לי רוזן בחיוך, זה מספיק לנו בחודשים הספורים שאנחנו נמצאים פה במהלך השנה". אין ספק שמדובר בזוג צנוע ומסתפק במועט. רעיה עומדת ב"מטבח" ומכינה סלט גדול. מבלי שהתכוונתי הוזמנתי לארוחת בוקר בריאה ומפנקת, הכוללת ריבות טעימות מעשי ידיה של רעיה, זיתים שכבשה לבד, גבינות ותה צמחים מהגינה. הריאיון המרתק עם השניים נערך בין הביסים הטעימים, הבריאים והמזינים...
מקום של כבוד הוקצה בחדר לתיק על גלגלים ועם כתפיות, לתרמיל ולמזוודה לא גדולה. "זה כל מה שאנחנו לוקחים איתנו למסעותינו הארוכים בעולם. אנחנו כמעט לא סוחבים דברים על הגב. הכתפיות בתיק מיועדות למדרגות, את המזוודה אפשר לגרור גם במדרגות, ואם אנחנו יוצאים לטרק של מס' ימים – אנחנו לוקחים איתנו רק תרמיל קטן". ואני חושבת לעצמי שכל זה היה מספיק רק עבורי, ובקושי...
ובכן, בזכות המסעות האלה התכנסנו. מאחוריהן עומדת פילוסופיית חיים ודרך חיים מיוחדת. כתבה זו תיקח אתכם למסע אל נבכי הפילוסופיה הזו, אל הדרך שבה הגיעו אליה, ואל חלק מהדרכים שעברו במסעותיהם.
רעיה רוזן הייתה גננת במשך 30 שנה, ועבדה כמעט בכל הגנים במשגב. ברוך היה סגן ראש המועצה במשך 11 שנה, בקדנציות של ארז קרייזלר כראש המועצה. כשרון שני נבחר לראש המועצה הוחלף חלק מהצוות שליווה את קרייזלר, ורוזן בתוכם.
מישהו אחר היה מחפש עבודה, פרנסה קבועה. אך השניים בחרו בדרך אחרת – רעיה בדקה האם היא יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת, וגילתה שמשרד החינוך נדיב בעניין, וזה מה שהיא עשתה – פרשה מעבודתה, וגם ברוך גילה שמגיעה לו פנסיה קטנה לאור שנות עבודתו במועצה. הם הגיעו למסקנה שמהפנסיות שלהם הם יכולים לחיות באופן סביר.
מאז, מזה כ-5 שנים הם נעים ונדים בעולם עם הפסקות מולדת להסנפת המשפחה, הבית, נופי הגליל ונופי הארץ.
 
 
"אני הבאתי איתי כנדוניה – חלומות"
כדי להבין את דרך החיים הזו של בני הזוג, צריך להכיר את ההיסטוריה הפרטית של השניים, ובעיקר את זו של ברוך.
בני הזוג רוזן הגיעו להררית בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת (למעשה, ברוך הגיע ב-1984 ורעיה הצטרפה אליו ב-1985 .(שניהם עוזבי קיבוצים – רעיה מקיבוץ משמר העמק, ברוך (64) מקיבוץ המעפיל. ברוך היה כבר אחרי סיבוב גדול בעולם שעשה אחרי צבא – דבר שלא היה מקובל אז, מסתבר שיצר הנדודים החל להנביט את ניצניו כבר אז... הוא השתחרר מהצבא מוקדם יותר, בשל פציעה, הכיר חברה אמריקאית, וביחד הם החלו לעשות טיול חוצה ארה"ב – בשנת 1973. אך מלחמת יום כיפורים קטעה את הטיול והוא שב לארץ. הוא חזר למציאות נוראה – אחיו, שהיה טייס, נלקח בשבי. הוא עצמו שירת ברמת הגולן חצי שנה. לאחר שהשתחרר מהמילואים החליט להמשיך את הטיול שנקטע – "התחלתי ולכן אסיים" אך הוא לא סיים אותו – הוא וחבר טוב שהיה איתו החליטו לרכוש מכונית, לאחר שעבדו תקופה קצרה בניו יורק, והחליטו שהם נוסעים מניו יורק לדרום אמריקה. השניים חרשו את פנמה, עברו לקוסטה ריקה, והגיעו עד ל"ארץ האש" ולמקומות נוספים. בסה"כ היו באותה תקופה (1974) 8 חבר'ה ישראלים שטיילו אז בדרום אמריקה,והם נמנים על מספר זה... את הנתון הזה הם אספו מהשגרירויות בדרך, כשבאו לשם לקחת דואר ולמסור דואר (זו הייתה הדרך היחידה לחילופי מכתבים עם הארץ).
לאחר מכן הוא שב לארץ, לקיבוץ. יצר הנדודים הציק לו שוב, ואז הוא נסע לדנמרק, שם היה 4 שנים. בדנמרק הוא נחשף למדיטציה, למד אותה ונכנס לזה באופן מאוד עמוק, ובין לבין היה גם טבח במסעדות.
לאחר שובו לארץ החליט בשנת 1981 להצטרף לקבוצה שהקימה את הררית, "כי זה יישוב שיש לו משמעויות מעבר ל'עוד יישוב קהילתי'. כל חברי הגרעין המייסד היו מודטים של המדיטציה הטרנסצנדנטלית. הצטרפתי לגרעין שהיה אז בקיבוץ יחד, היינו בהכשרה בפלך ומשם עברנו לחוות יבור. בתקופה הזו הכרתי את רעיה, שהייתה אז תל אביבית צפון-בונית – היא גרה ברמת אביב. ואז עזבתי את הגרעין, התחתנו ועברנו להררית. "רעיה הביאה לחתונה נדוניה מאוד מרשימה: ילד קטן (יאיר), כלבלב ומכונית 'כרמל'", אומר ברוך בחיוך ומוסיף: "ואני הבאתי איתי כנדוניה  – חלומות.
אבל, היא הסכימה לעבור איתי לכאן, להר טרשים קרח. היו פה המון סלעים ורוחות ואפס צמחייה. כשהחלטנו להתחתן, רציתי להראות לה את המקום ולשכנע אותה לבוא לכאן, 'כי זה נורא נחמד'. היה יום חורף ערפילי, לא רואים ממטר, סוף העולם, היו פה רק כמה קרוואנים, ובתנאים האלה הייתי צריך לשכנע את התל אביבית הזאת לבוא הנה. באיזשהו שלב היא הסכימה, למרות שזה היה מאוד שונה מכל מה שהכירה, ואמרה לי: 'נלך על זה'. רעיה היא בחורה מאוד גמישה". והגמישות הזו מסבירה גם היא את דרך חייהם היום. השניים נשואים 30 שנה (כן ירבו!).
כשהשניים התקבלו להררית הם חיפשו תעסוקה. ברוך היה טבח במסעדה קטנה במרכז אירוח שנפתח במקום, בתוך קרונות רכבת משא. המקום הוקם מתוך כוונה להקים בו מרכז אירוח לאנשים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית. בהמשך נפתח המקום לקהל הרחב, אך הוא החזיק מעמד בדיוק חודשיים...בהמשך הוא היה גנן בקיבוץ (ניסיון קודם: קיבוצניק...) הררית חייבת לו את כל הגינון, הצמחייה והעצים הוותיקים ביישוב. הוא תכנן ונטע ושתל והשקה וגרף ועישב – הכול במו ידיו, עם קצת גיוסים של חברי היישוב. את העבודה הוא עשה בשכר, לכאורה, אך למעשה – כמעט הכול היה בהתנדבות...
לרעיה, לעומת זאת, לא הייתה כל בעיה למצוא עבודה והיא החלה לעבוד מיד במקצועה – גננת, ביישוב שורשים. "מי שעובד במשרד החינוך, מסודר", מחייך ברוך. במשך כל השנים הייתה גננת, ועבדה כמעט בכל הגנים במשגב. ולאחר פרישתה עבדה במסגרת קרן קר"ב ולימדה אמנות בגני הילדים, ובהמשך עזרה לחגית מאיירס (קורנית) בפרויקט ה"מוסיטף" שלה, והייתה מנהלת ההפקרה (עד ליציאת בני הזוג למסעותיהם).
בהמשך מונה ברוך למזכיר היישוב – ברבע משרה, או כפי שהוא מעיד: "הייתי מזכיר, גנן, טבח – כל מיני דברים מקומיים כאלה. אבל, קשה להיות מזכיר ביישוב שלך ולהתעמת עם חברים שלך", ולכן עבר להיות מזכיר באשחר (שנתיים) ובהמשך גם בהר חלוץ (שנה וחצי) וביעד (4 שנים) – שם גם היה מנהל חברת האחזקות של היישוב. בכל התפקידים האלה רכש ניסיון מוניציפלי רב, ובבחירות שהיו לראשות המועצה, לאחר שאריק רז החליט לעזוב, הוא הגיש מועמדות לתפקיד סגן ראש המועצה והתקבל לתפקיד, כסגנו של ארז קרייזלר וכממלא מקומו.
תפקיד סגן ראש המועצה הוא תפקיד תובעני, "מרובע" – זה לא מסתדר לי עם רוגע ושלווה, עם מדיטציה ועם יצר נדודים כמו שלך. איך זה הסתדר?
"אכן, זאת הייתה תקופה מאוד סוערת, ובהרבה מובנים שונה מאוד מהאופי השקט והיציב שלי. אבל, מסתבר שבכל אחד מאיתנו מסתתרים כמה סוגי אישיות, וכל אחד מתאים את עצמו בקלות למקום ולתפקיד שבהם הוא נמצא. עשיתי את התפקיד הזה עד הסוף. ידעתי בדיוק מהן המשימות, והקדשתי לזה את כל-כולי. לא ראו אותי בבית. בסך הכול זו הייתה תקופה מאוד מוצלחת, מבחינתי. עובדה שארז לקח אותי איתו גם לקדנציה הבאה". 
 
 
הדרך אל המסעות בעולם כדרך חיים חדשה
"אני אדם בלי פרטנציות", מעיד ברוך על עצמו", אני בסה"כ בודק כל הזמן מאיפה באתי, מה באמת מניע אותי, וזה הכול. כמו שהיה כשבאתי לכאן, להררית. אז רציתי לשנות את העולם, להביא שלום לעולם באמצעות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. הייתי תמים. מסתבר שאנחנו עדיין תמימים, ומצאתי לי אישה שהיא מאוד תמימה, ומאוד רוצה גם כן לראות איך אנחנו עושים ביחד דברים מאוד טובים, מאוד מאוזנים, בכל הנושאים: בנושא של צריכה אישית, בנושא של כלכלה, בנושא של אקולוגיה, וגם בנושא של חברות אנושיות".
את ההשתלשלות שהביאה להחלטתם לחלק את זמנם בין הררית לבין מסעות בעולם מתאר ברוך: "כשסיימתי את הפרק של עבודתי כסגן ראש המועצה, התחלתי לברר עם עצמי מה אני הולך לעשות עכשיו בחיים. עשיתי, תרמתי למקום שבו אני חי, מה עוד אפשר לעשות עכשיו? עברתי תהליך מאוד מעניין אחרי סיום התפקיד בתחום המוניציפלי. אמרתי לעצמי שאני לא שם יותר. זה לא מעניין אותי. החלטתי ללכת ללמוד וערכתי כל מיני בדיקות – מה נכון לי ומה לא, ואיך אני רוצה לנהל את חיי. וכך, החלטתי ללכת ללמוד נושאים שמאוד עניינו אותי. וכך, במשך  3 שנים מאוד מעניינות למדתי ריפוי אנרגטי, דמיון מודרך, ועוד".
כשמלאו לברוך 60 שאלה אותו רעיה מה הוא רוצה מתנה ליום ההולדת, והוא ענה לה: "אם את שואלת אותי  על מתנה – זה הזמן לשים תרמילים על הגב ולצאת למרחב". כשהיא שאלה אותו לכמה זמן הוא רוצה לנסוע, והוא ענה לה בביטחון: "לשנה". זה נראה לה קצת יותר מדי והיא הציעה שהם יצאו בשלב ראשון למספר חודשים. כפשרה הם החליטו על חצי שנה.
גם היעד היה נושא לוויכוח קל – ברוך רצה לנסוע להודו, רעיה התנגדה בטענה שמלוכלך שם, זה העולם השלישי וכד'. על כך הוא ענה לה שתמיד יש מטוסים שיכולים לקחת אותם הביתה חזרה, במידה שהשהייה שם לא תערב לה.
השניים יצאו למסע בשנת 2011, שבוע אחרי שחיתנו את בכורם יאיר (היום בן 35), בנה של רעיה מנישואיה הראשונים. לשניים 2 ילדים נוספים: תום בן 30 ופז בת 27. יאיר מתגורר עם רעייתו בסין ("הוא נסע לסין כי שם מצא עבודה") והשניים הביאו להם "נכדה מתוקה, מקסימה בת 3. שמה אֶמָה". לכן, בין לבין המסעות השונים שלהם, יש להם תחנה קבועה – סין.
עם ההחלטה לצאת למסע, השכירו השניים את ביתם הגדול והיפה, ויצאו לדרך.
הטיול שתוכנן למספר חודשים התארך לשנה, והסתבר כי למסע הזה – עוד ארוכה הדרך, כי מסעות רבים אחרים באו אחריו וגם מתוכננים להמשך. לשניים אין רגע דל, ובכל תחנה שהם עושים בארץ הם מתכננים כבר את הטיול הבא...
ב-5 שנות מסעותיהם הספיקו בני הזוג להיות במדינות: הודו, נפאל, סין, הפיליפינים, סרי-לנקה, תאילנד, בורמה, אוסטרליה, נורבגיה, איסלנד, ניו זילנד ופולין (ואולי הם שכחו איזו מדינה או שתיים כשמנו את המדינות בפניי). הם עדיין מתכננים להגיע לדרום אמריקה, לדרום אפריקה ולארצות נוספות.
 
 
 
המסעות – "אנחנו נוסעים בתור צופים ומתנסים בחיים של המקומיים"
לדברי השניים, הסיפורים על מסעותיהם אינם סיפורי מסע רגילים. אלה סיפורים שמתאחדים סביב קונספט מאוד מסוים, ולכן הם החליטו שהם ממשיכים במסעותיהם.
מסביר ברוך: "הקונספט אומר: אנחנו לא תיירים. אנחנו נוסעים בתור צופים ומתנסים גם בחיים של המקומיים במקומות שבהם אנחנו מבקרים. אנחנו לומדים על תרבויות שונות אותנטיות ועל אורח החיים של האנשים בתרבויות אלה.
החלטנו גם שנחיה הכי פשוט שאפשר (ולא מטעמים כלכליים), שנהיה מעורבים באוכלוסיות, שנחיה בכפרים הקטנים שלהם – נרגיש את החיים  שלהם, ושגם נפיק תועלת מכך – נראה מה אפשר ללמוד מהתרבויות של האנשים האלה".
איפה אתם ישנים? מה אתם אוכלים? איך אתם מתניידים? איך אתם מתנהלים?
ברוך: "מסתבר שהדברים האלה הם די פשוטים. יש תחבורה ציבורית בכל מקום, וכך אנחנו יכולים להתנייד. גילינו כמה דברים מעניינים: לרוב אוכלוסיית העולם אין מכוניות. חלק גדול מאוכלוסיית העולם גרים בסככות, בסוכות במבוק, בסירות צפות, בבתי סירות וכד'. במקומות כאלה, למשל, גם אנחנו התגוררנו".
רעיה אוהבת לעסוק במלאכות שונות ובאמנות. גם את תחביביה אלה היא מיישמת במסעות. מתאר ברוך: "רעיה היא אישה של מלאכת-יד, של אמנות, של ליקוט דברים, של התבוננות בדברים. אבל את אלה היא יכולה לעשות גם במסעות שלנו. ואכן, בכל מקום שאנחנו מגיעים היא קונה חומרי גלם מקומיים ועושה בובות, מחרוזות וכד' – ומחלקת אותם לילדים שאנחנו פוגשים בדרך, לנשים, למארחים שלנו, עושה מוביילים מצדפים ומשאירה ב'גסט-האוזים'. חוץ מזה היא מעסיקה את עצמה גם בדברים אחרים שהיא אוהבת, כמו, יוגה".
ורעיה מוסיפה: "כמו שאת רואה, החיים שלנו הם מאוד פשוטים, מאוד צנועים. אנחנו אוכלים בפשטות, צורכים בפשטות – לא כדי לחסוך, אלא כי נראה לנו שזה מה שנכון. אנחנו לא אוכלים במסעדות – כי אנחנו צמחונים ואנחנו קונים בשוק את המעט שצריך".
האם אתם מתכננים את המסעות?
ברוך: "אנחנו לא מתכננים אותם לפרטים. אנחנו מתכננים את הטיסה ואת החלק שבעולם שבו אנחנו רוצים להיות. המפגשים עם האנשים ומה שקורה לנו במקומות השונים מובילים אותנו להמשך – הדברים מתגלגלים בכל מיני דרכים".
 
 
סיפורי מסע
מעשה בגביר ובפרות
תיאוריו של ברוך על הדברים ה"טכניים" שבמסעם, מלווים בסיפורים, השופכים אור על הווי חיים ועל אנשים ואורחותיהם, אלה שפגשו תחנות מסעם.
ברוך: "סיפור מוביל לסיפור, מוביל לסיפור, וככה נגלה לנו סוג של עולם שהוא באמת נפלא – בגלל שאנחנו צריכים לנסוע בתחבורה ציבורית, ולשאול אנשים, ולדבר עם אנשים, זה מוביל אותנו למפגשים אנושיים מרתקים.
לדוגמה, באחד הכפרים הקטנים בצפון הודו (אזור קשמיר) גרנו בבית סירה קטן על אגם. הבעלים של בית הסירה הזה היה משרת של גבירה אנגליה שגרה שם בתקופת השלטון הבריטי עם בעלה, קצין בריטי שנפטר מאוחר יותר. הם היו ללא ילדים, והיא הורישה את בית הסירה למשרת שלה. הוא מתגורר בפחון קטן על גדת האגם, וכל היום הוא הגיש לנו דברים ודאג לכל צרכינו, כאילו הוא עדיין בתפקיד של משרת. היינו שם כשבועיים. בכפר הקטן הזה מתגוררים מוסלמים-סיקים, אבל הם לא שמעו בכלל על הסכסוך שקיים אצלנו. יש להם מסגדי עץ מדהימים, ובחודש הרמדאן הלכנו לשם לראות כיצד הם מתפללים".
דרך אחרת שגילו השניים כדי למצוא מקום לגור בו, היא להיכנס לאתר האינטרנט Surf Camps. באתר זה אנשים מציעים לארח בבתים שלהם אנשים אחרים בכל העולם, כי יש להם עניין לפגוש אנשים מכל העולם.
ברוך: "החלטנו לנסות את זה גם בהודו, אחרי סיבוב גדול מאוד שעשינו שם. עניין אותנו לראות אם גם בהודו יש אנשים מארחים כאלה. נכנסתי לאתר, ובאמת גילינו הודי מקומי שגר באיזה כפר קטן ליד דראמסללה. מסתבר שהוא אדם אמיד, בעל חברת נסיעות גדולה. הוא בא ממשפחה מהמעמד הגבוה, התאהב בעוזרת, שהיא מקאסטה (מעמד) מאוד נמוכה, וזה אסור. בעקבות זה גרשו אותו הוריו מהבית. לאן הלכו? הלכו לכפר שלה. בכפר שלה אמרו לו: מצטערים, אתה לא מהקאסטה שלנו, תלכו מכאן. היא צריכה להתחתן עם הקאסטה שלנו...
מצאו איזה כפר אחר, ליד דראמסללה, קנו שם בית קטן, וגם שם – הכפריים נידו אותם. הם חיים שם בבדידות מזהירה, עם ילדיהם, ומאחר שהוא איש העולם הגדול, הוא מכיר אנשים, האנגלית שלו פנטסטית – הוא גילה את האפשרות לארח אנשים בביתו, וכך בני הזוג מפיגים את בדידותם.
הוא ארח אותנו במשך 5 ימים, לקח אותנו לביה"ס הפרטי-היוקרתי שבו הילדים שלו לומדים, לביקור בכפר שכן, ועוד.
מסתבר שהאימא שלו התפייסה איתם לבסוף, והעניקה להם זוג פרות במתנה (כי הם גרים בכפר). אבל הפרות האלה עקרות, אינן מניבות חלב, והוא צריך לטפל בהן, ואינו יודע איך. הוא שכר חלקת שדה, גידל בה עשב, כל יום הוא הולך לשם עם אשתו, לקצור ירק, להאכיל את הפרות – זה נורא יקר, עבודת פרך. הוא נתקע עם הפרות האלה, אינו יכול להיפטר מהן, אפילו לא לשחרר אותן, כי פרה בהודו זה דבר קדוש, היא כמו בת משפחה...".
 
 
אירוח כיד המלך בבייג'ין
באחת מהנסיעות של רעיה וברוך לסין, כדי לבקר את המשפחה, הם החליטו לנסוע לבייג'ין, כי מעולם לא היו שם. הם פנו שוב לאתר Surf Camps, ויצרו קשר עם בני זוג שהוא עורך דין והיא "אישה עממית מקסימה". השניים אוהבים לארח אנשים, והם הזמינו אותם אליהם. הכוונה של רעיה וברוך הייתה לשהות שם יומיים-שלושה, אך המארחים אמרו להם שהם חייבים להתארח אצלם שבוע, כדי להספיק לראות כל מה שיש לבייג'ין להציע.
ברוך: "הבן אדם חיכה לנו בשדה התעופה (הגענו בשעה 5.00 בבוקר), לקח אותנו לביתו – וילה גדולה במרכז בייג'ין. הם ארחו אותנו ב'פנסיון מלא': ארוחות – חלק גדול אצלם בבית, הוא לקח אותנו בכל רחבי בייג'ין בתחבורה ציבורית – אוטובוסים, ומטרו (לבד לא הינו מסתדרים). באחד הערבים הזמין אותנו למסעדה אותנטית, סינית אמיתית, ולא היה מוכן שנשלם על הארוחה.
שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה?', והוא ענה לי: 'אני אוהב להכיר אנשים מבחוץ. אתם מישראל – ישראל נחשבת אצלנו למעצמה...'.
שאלתי אותו איך מגיעים לחומה הסינית, כי רצינו לראות גם את זה. 'מה זאת אומרת?' אתם נכנסים אליי לאוטו ואנחנו נוסעים לשם!' עצרנו בתחנת דלק, הוא לא נתן לנו לשלם בעד הדלק.
בקיצור, זו הייתה חוויה מדהימה. הוא הזמין אותנו לבוא אליהם בכל פעם שנגיע לסין. אין לי ספק שבפעם הבאה שנהיה שם, ניסע לבקר אותם. בדרך כזו נוצרות בדרך מערכות יחסים מאוד מיוחדות".
לשניים יש עוד המון סיפורים כאלה על אנשים טובים שהם פגשו באמצע הדרך, אך קצרה היריעה מלספר את כולם בכתבה...
 
עולם קטן
סיפור מעניין נוסף היה להם בקוצ'ין, בדרום הודו. מתאר ברוך: "עברנו שם ברחוב וקוצ'יני נחמד עוצר אותנו ואומר לנו בעברית: 'שלום, מה שלומכם, ערב טוב – אולי אתם רוצים לאכול אצלנו במסעדה?' הבחור סיקרן אותנו והחלטנו לאכול במסעדה שלו ולשוחח איתו.
-          מאיפה אתה יודע עברית?
-          הייתי בארץ
-          מה עשית בארץ?
-          טיפלתי באנשים במשך כמה שנים, וככה למדתי עברית. מאיפה אתם?
-          אנחנו מהצפון. איפה עבדת?
-          עבדתי בדרום
-          איפה בדרום? אולי אנחנו מכירים מישהו...
-          עבדתי בעומר
-          עומר? מי אתה מכיר בעומר?
מסתבר שהוא טיפל במשפחה שהם קרובי משפחה שלי...ואז מיד הצטלמנו, שלחנו את התמונות לקרובי המשפחה שלי, והייתה התרגשות גדולה.
לאחר חצי שנה בהודו הם המשיכו לנפאל – לשם הצליחו להביא את ילדיהם תום ופז וטיילו איתם ביחד במשך חודש וחצי.
מנפאל חזרו ברוך ורעיה להודו – לדרומה, המשיכו משם לפיליפינים, לסרי-לנקה ולתאילנד. "כל מסע כזה אוצר בתוכו סיפורים פנטסטיים", מחדד ברוך, "אנחנו לא באים למדינה מסוימת לטייל רק כמה ימים, אנחנו באים לחודש-חודשיים, כמה שהוויזה מאפשרת. ובכל פעם שאנחנו מתכננים נסיעה, יש לנו דילמה: האם לחזור למקום שכבר היינו בו, לפגוש את האנשים שהיכרנו ולראות מה השתנה בהם, או להמשיך ליעד הבא".
 
 
סיפור מוביל לסיפור ולמסע הבא
ממשיך ברוך ומגולל את סיפורו: "אחד הסיפורים המאוד מעניינים, סיפור שגם מוביל אותנו אחר כך לשלבים הבאים, שלבים שלא תכננו, הוא היכרות עם זוג מפולין, וזה מוביל אותנו לנסיעה לפולין, הנסיעה הבאה שלנו" (עד לכתיבת שורות אלה הספיקו בני הזוג רוזן לנסוע לפולין ולשוב לארץ, לקראת החגים. סיבה טובה לכתבת המשך... מ"מ).
והוא מתאר: "באותו כפר קטן ששהינו בו, בצפון הודו, על גבול טיבט ופקיסטן, היכרנו ב'גסט האוז' שלנו זוג פולנים מאוד נחמדים. כשאני פוגש פולנים אני מיד מתרגש, כי דורי-דורות מהמשפחה שלי הם פולנים...קיימנו איתם שיחות, טיילנו ביחד – בקיצור, התיידדנו. הם נתנו לנו את כתובתם והזמינו אותנו להתארח אצלם בפולין. מאז עברו 5 שנים, ובעוד חודש אנחנו נוסעים אליהם. לפני כן ניסע להולנד, למקום שנמצא צפונית לאמסטרדם, על שפת הים. חברים שלנו השאירו לנו את הבית שלהם שם (כי הם יצאו לחופשה).
הזוג הפולני כבר לקח חופש בימים שבהם נתארח אצלם, והצהירו שהם יעמידו לרשותנו את האוטו שלהם, והם וצאים מגדרם כדי לתכנן לנו טיולים מעניינים ולהנעים את שהותנו בפולין".
 
 
עזרה לזולת  "עם אפס אגו"– מטפל צמוד לילד-נזיר בתאילנד
במסעם בתאילנד הגיעו השניים למנזר בצפון הודו. "ופה התחיל סיפור מאוד מעניין", מעורר ברוך את סקרנותי, וממשיך: "פגשנו שם ילד בן 11, חולה סרטן. הוא הגיע לשם עם אמו בהמלצת נזיר תאילנדי שפגשו השניים, אחרי שהנזיר הבטיח להם שאצלו הילד יירפא. הם אינם תושבי הודו. האם ואמו השתקעו במנזר והילד הפך לנזיר. שאלנו אותם למה הם הגיעו לשם והאימא סיפרה את הסיפור. שאלנו אותם מה הם עושים במנזר, והאימא ענתה שהם עושים 'ויפאסנה'. אני, כמובן, נמשך לזה, אבל רעיה לא...לאחר משא ומתן היא השתכנעה לעשות איתי ויפאסנה במנזר. זה סיפור מאוד קשה. יש במנזר אגף למערביים  – שם גרים גם האם והילד.
הבנתי מהאימא שהיא השאירה ילדים אחרים שלה בבית, וכל הזמן חשבתי לעצמי: היא בטח תרצה להיות איתם אחרי שהות כל כך ממושכת שם, במנזר, בתאילנד. ולכן, הצעתי לא את עזרתי בטיפול בילד, במידה שתרצה לנסוע אליהם. אמרתי לה שאני פנוי לעזרה, כשתצטרך. זה סיפור לא פשוט לטפל בו – צריך להלביש אותו (גלימת הנזיר זה פריט מסובך מאוד ללבישה), לטפל בו, וללוות אותו כל היום".
רעיה: "אחרי 3 שבועות המשכנו הלאה – ללאוס ומשם לסין, וחזרנו לארץ. בארץ קיבלנו מהאימא הודעה ובה היא שאלה האם ההצעה של ברוך עדיין רלוונטית. ברוך ענה לה שכן, ואז היא שאלה אותו אם הוא יכול לבוא תוך שבוע...והוא, אכן נסע למנזר בתאילנד, כדי לטפל בילד-הנזיר, ואני נשארתי בארץ".
ברוך נשאר עם הילד 5 חודשים! ברוך: "ישנתי עם הילד בחדר אחד, על הרצפה. קמתי ב-4.00 בבוקר כל יום והערתי אותו, כדי לעשות את כל ההכנות ליום החדש, כולל לבישת הגלימה. בהמשך הוא (והילדים-הנזירים האחרים) היו מסתובבים בשווקים עם קערת מנחה שבה הניחו העוברים והשבים את תרומותיהם למנזר (חלק מהתהליך), ואני הייתי הולך אחריו עם תרמיל, כי הילדי 'שלי' היה מאוד פופולרי שם ובקערה לא היה מספיק מקום לכל התרומות. ככה זה נמשך 5 חודשים מאוד מעניינים ומאוד מיוחדים. החיים במנזר הביאו אותי, בין היתר, להרהורים מאוד כבדים על האגו שלנו, ומה אנחנו עושים איתו בחיים. כי בעצם, עשיתי את זה עם הילד במשך כל התקופה הזאת אפס אגו. שמתי אותו בצד. אני לא אבא שלו, אני לא מחנך שלו – אני האסיסטנט שלו! אדם בגילי המתקדם, הופך להיות אסיסטנט של ילד זר. הוא אומר לי מה לעשות, הוא מכתיב לי את סדר היום, ואני נותן לו את כולי, מעשיר אותו בידע ונותן לו העשרה לימודית, ומספק לו חברה. הוא ילד מדהים ומיוחד ושיתף פעולה כמעט בכל הדברים.
הילד לא כל כך רצה להיות שם – כי הוא התנתק מסביבתו הטבעית, מחבריו, ממשפחתו. הוא לא התחבר שם לילדים-הנזירים האחרים, אלה שנמצאים שם כי הוריהם מסרו אותם למנזר מרצונם (אולי מטעמי כבוד) אבל לא הייתה לו ברירה – אמרו לו שאחרת הוא לא יחיה...".
אבל, יש גם סיפור ביניים המעיד על יכולת הנתינה של בני הזוג: השניים הגדילו עשות – הם השכירו שם דירה קטנה, קרוב למנזר, כדי שיוכלו להגיע לשם מדי פעם, כדי לאפשר לאימא של הילד לנסוע לבקר את בני משפחתה.
מסבירה רעיה: "בכל פעם שהאימא רצתה לנסוע לבקר את משפחתה, היינו מחליפים אותה למשך חודש-חודש וחצי. בעצם, התמקמנו בצפון תאילנד. התאהבנו בעיר צ'אנג-מאי".
הילד אכן הבריא לגמרי במנזר. אחרי שנה במנזר שלחו בדיקות דם – והילד הבריא. וכך, במשך 4 שנים – כל הבדיקות הוכיחו שהילד בריא. אחרי 4 שנים בריאות הוא הודיע לאמו ולראש המנזר שהוא עוזב את המנזר. ראש המנזר שחרר אותו (למרות שרחש לו כבוד גדול והאמין שצפיות לו גדולות ונצורות בדת ובמעמדו כנזיר). והנער אכן חזר לפני זמן קצר לארצו, למשפחתו, לחבריו ולספסל הלימודים".
אני אומרת לברוך שהוא עשה מעשה מאוד אצילי – עזב את ארצו, את משפחתו, את אורח חייו, כדי להעניק לילד זר. ברוך, בצניעותו, מתפתל, מצניע את העניין, אך רעיה מוסיפה: "הוא לא מספר כל מה שהוא עשה עם הילד. הוא עשה לו טיפול באמנות, ובבישול, טייל איתו, קנה לו דגם של כדור הארץ והתחיל ללמד אותו גיאוגרפיה – הוא עשה איתו דברים נפלאים!"
וזו רק דוגמה אחת לעזרה שהם הגישו במסעותיהם. בשהייתם בכפרים השונים הם עזרו למקומיים בדיג, בעבודות השדה ובמלאכות שונות. רעיה ארגנה חוגים מאולתרים של מלאכת יד לילדים ולאימהות, ובכל מקום הם סיגלו לעצמם את אורחות החיים של תושביו.
 
 
 
 
לא מוותרים על חגי תשרי, על פסח ועל הופעות הלהקה...
ואיך מתנהלים חייכם לאור מה שתיארתם?
ברוך: "כשאנחנו חוזרים לארץ עולה השאלה: לאן בפעם הבאה? יש לנו קרובים באוסטרליה? נוסעים לאוסטרליה. ואכן, נסענו לשם ל-3 חודשים. קנינו אוטו, טיילנו בנופים המקסימים, מכרנו אותו בצד השני, עוד פעם סיבוב דרך סין לבקר את הנכדה...מצאנו את עצמנו בכל פעם חוזרים לפרק זמן מסוים, מבלים עם הילדים, מבלים עם אימא של רעיה, ורעיה חוזרת לרקוד בלהקה". (רעיה רוקדת בלהקת המחול של המבוגרים הפועלת במסגרת האולפנה למחול במרכז הקהילתי, מ"מ).
השניים מספרים כי תאריכי החזרה שלהם לארץ והשהייה בארץ מותנים בשני דברים עיקריים: האחד – חגי תשרי וחג הפסח – בגלל המשפחה, "ובעיקר מפני שאימא שלי צריכה את זה", מדגישה רעיה, והשני – בתאריכי ההופעה, הידועים מראש, של להקת המחול של המבוגרים במשגב (מחול מחולל בחורף ופסטיבל כרמיאל בקיץ). לרעיה זה חשוב – בגלל האהבה לריקוד, בגלל החברותא, ובגלל חדוות היצירה – חדי עין הרגישים לקרדיטים יכולים לראות, כמעט תמיד, שידיה של רעיה מעורבות בכישרון רב בכל התפאורות היפות שמלוות את ההופעות השנתיות המרכזיות של להקות משגב, באולם הספורט.
כך יוצא שיש להם ריטואל די קבוע: לסירוגין עם התחנות הקבועות שלהם בארץ, הם יוצאים למסעות: "בחודש מאי, למשל, אנחנו נוסעים לתאילנד –לדירה הקטנה הקרובה למנזר שהוזכרה לעיל, ומשם אנחנו 'קופצים' לבורמה ולווייטנאם. גיחות דומות לארצות שונות אנחנו עושים גם כשאנחנו באירופה, כמו לאיסלנד".
"זה מעייף, לפעמים", מודה ברוך, "ויש לנו מעין רגעי 'שבירה' כאלה, שלא בא לנו לקפוץ לבורמה מתאילנד, אבל אנחנו אוספים את עצמנו, קופצים למים ונהנים! לפעמים אנחנו מחליטים להישאר קצת יותר זמן באותו מקום ולתפוס שלווה, וגם זה בסדר".
ואיך מתקיים הקשר עם הילדים שלכם בתנאים האלה?
רעיה: "בזכות הקדמה הטכנולוגית יש לנו קשר קבוע כמעט יום-יומי עם הילדים. אנחנו נוסעים עם הסמארטפונים, ומעורבים בכל מה שקורה איתם, ואנחנו משתפים אותם בכל מה שקורה איתנו – בשיחות, בוואטסאפים, בתמונות ועוד. הילדים מאוד שמחים שטוב לנו, ואנחנו מרבים לשתף אותם. כשזה אפשרי – אנחנו מבלים איתם ביחד. היינו איתם, כמו שסיפרנו קודם בנפאל, ובילינו איתם במשך שבועיים גם בתאילנד. אנחנו משתדלים לתת להם את הצ'ופרים האלה, גם כשאנחנו שם".
השניים מקפידים לשמור על קשר גם עם החברים בארץ. רעיה: "אנחנו שולחים להם סיכומים ותמונות מכל מקום שאנחנו נמצאים בו, ומקבלים מהם בחזרה מילים חמות".
ברוך מעיד כי חשוב לו להיות מעודכן במה שקורה בארץ והוא מקפיד להתעדכן בחדשות, בעיקר דרך ה-y-net.
 
 
הפילוסופיה – תפיסת עולם
ברוך מבקש להסביר את הפילוסופיה שמנחה אותם בדרך החיים שבה בחרו לחיות כ"גמלאים". חשוב לו להביא בפניי מספר הדגשים, שהבולט בהם, מבחינתם, הוא שלא חל בהם שום שינוי כבני אדם בעקבות המסעות, כי כך הם יצאו לדרך:
"אנחנו לא השתנינו. גם כזוג וגם כל אחד בנפרד. מה שמניע אותי ואת רעיה מאז ומתמיד זה: מה אנחנו עוד יכולים לעשות למען מישהו או למען משהו. אנחנו עושים את זה באופן אישי – לא מנהלים עמותות גדולות, לא עושים קמפיינים גדולים לאף אחד, אבל 'בקטנה' – אם אנחנו רואים מישהו שאפשר לעזור לו, אנחנו הולכים לעזור לו.    
זה מלווה אותנו גם באורח החיים הזה. אני חושב על זה כל הזמן, וזה גם חלק מהסיפור – קיבלנו מתנה. מתנה מאוד משמעותית. אנחנו אומרים: יש לנו הכנסה קבועה – מפנסיה ומהשכרת הבית. יש לנו את כל הזמן שבעולם. מה נעשה איתו?
במצב כזה כל אחד יכול לבדוק עם עצמו מהו רוצה לעשות עם הזמן הזה. הנטיות שלי הן ללכת, לנוע. אני לא יכול לשבת בשקט במקום אחד".
והוא מסכם: "בחלון הזמן שיש לנו עוד בחיים האלה, אנחנו מתכננים להמשיך במסעות שלנו, כל זמן שמתקיימים מספר תנאים שהם: אחד – בריאות, שתיים – הכנסה קבועה, שלוש – זמן, וארבע – אין לנו התחייבויות משמעותיות".
לאנשים שיכולים לקבל השראה מהדברים שנאמרו בריאיון הזה כדי לעשות שינוי בחייהם, אומר ברוך: "אם אתם שואלים את עצמכם – האם החיים שלכם במסגרות הקבועות, המקובעות, כפי שתמיד לימדו אותנו לא מתאימים לכם, האם משהו בהליכה עם הזרם מפריע לכם, אם משהו 'מגרד' לכם ואומר: רגע, מי אומר שזה חייב להיות ככה בדיוק? אז יש כאן אלטרנטיבה. לא צריכים לקחת את הדברים בקיצוניות, אבל אפשר לקחת דברים שהם באמצע".
ברוך טוען שניתן לעצור לרגע, להבין שתרבות הצריכה המוגזמת שלנו מביאה את האנשים למחויבות שהם אינם יכולים לעמוד בהם וללחצים מיתרים. אפשר לחיות יותר בצניעות, "לוותר, למשל, על הווילה עם ה-10 חדרים ולהסתפק בפחות מזה" ואז האנשים יהיו פנויים לעשות בחייהם את מה שטוב להם באמת, ולא את מה שהחיים מכתיבים להם בשל הלחצים שהם מכניסים את עצמם אליהם. 
רעיה מאירה פן נוסף לעניין – הפן של זוגיות טובה, כפי שהיא משתקפת בריאיון (והם מאשרים את האבחנה שלי): "יש לי תיאוריה על העניין הזה של הזוגיות. אנחנו בכל זאת נמצאים ביחד 24 שעות ביממה. אין את הלחצים – משפחה, ילדים, כסף, חינוך – אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, ויהיה לנו טוב רק אם לבן הזוג שלנו יהיה טוב. ועל זה אנחנו עובדים – איך לעשות כל הזמן שלשני יהיה טוב!" וברוך מוסיף: "תעשה טוב, יהיה טוב".
ברוך: "כששואלים אותנו 'מה אתם עושים שם, בכל המסעות שלכם?' אני עונה שאנחנו לא עושים. אנחנו הווים. אנחנו חיים. העשייה זה לא העניין. ה'להיות' זה העניין. איך אנחנו מרגישים בתוך כל ההתרחשויות האלה סביבנו – לטוב ולרע, איך כל אחד מאיתנו בתוך כל זה. לפי התיאוריה הבודהיסטית – החיים הם לא אתמול, ולא מחר. החיים הם רק פה ורק עכשיו...כל מסע קטן כזה מכניס אותנו לפרופורציות.
אני קורא לפילוסופיה הזאת ולדרך החיים שלנו 'תפיסת עולם' – כי בזכות תפיסת העולם שלנו –השקפת העולם שלנו, אנחנו מגיעים למקומות נהדרים ונדירים, וגם תופסים את העולם בשתי ידיים".
וברוך מסיים את הריאיון בהזמנה: "רעיה ואני מוכנים לייעץ לכל מי שקיבל השראה מהכתבה. אנחנו מוכנים לעזור, לתת טיפים ועצות מעשיות.. צריך רק להיות פתוחים לעשות שינויים".

הוסף תגובה