17 דצמבר 2018,יום שני

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

התפתחות אישית

במשגב והסביבה

דנה ויסברוט: איילת מטיילת ברחבי הנפש. שנצטרף?

Share

דנה ויסברוט: איילת מטיילת ברחבי הנפש. שנצטרף?

דנה ויסברוט
מסע של אימוץ ושל אומץ שנפגשים
 
איילת (השם בדוי) מאומצת. ידעתי זאת עוד לפני שיחתנו הראשונה. היא ושלושת אחיה נמסרו לאימוץ כבר בגיל הרך, והיום, רגע לפני פתיחת תיק האימוץ שלה, היא במסע רוטט פנימה והחוצה, מנסה לשזור עבר עם הווה ולרקום עתיד טוב יותר. כך אמרה הפסיכולוגית שהפנתה את איילת אליי.
אל חדר הטיפול נכנסה נערה בוגרת, עגלגלה מעט, ועיניה צופות בי ביחד, באופן פרדוקסלי, בציפייה ובחשדנות. ידיה ממוללות את אצבעותיה בעצבנות קלה ובאומץ היא מושיטה ידה קדימה ללחוץ את ידי, כמו מודעת לגשר שצריך להיווצר בין העולמות שבפנים. אני מחייכת אליה ומרגישה גל של אמפתיה המציף אותי. יש משהו כה מעורר אהבה באומץ ובחוסר האונים של הנערה הזאת, אני חושבת. היא מגוללת בפניי את סיפורה:
כשהייתה בת שנתיים הוצאו היא ואחיה מהבית ע"י מחלקת הרווחה למוסד חירום לגיל הרך. הזיכרונות משם כמו לא קיימים ואולי טשטושי ריחות ותחושה עמומה של אחרים בחייה הם השריד היחידי למה שהיה פעם. מהמוסד היא נקלטה במשפחת אומנה, משפחה שהייתה לה מקלט של ביטחון ושל חום, מקום בטוח לשים בו את הראש. השקט לא החזיק זמן רב וכשנה אחרי תחילת האומנה, חלתה האם האומנת בסרטן סופני, וזאת הייתה ההתחלה של הסוף. קרובי משפחה של האם האומנת חמלו על הילדה למודת התלאות והחלו בתהליך מתמשך של אימוץ. מאז ועד היום היא שם – בבית שהוא תחליף לאימא האומנת, שהייתה התחליף לאימא הביולוגית, זו שהביאה אותה לעולם. קולה של איילת נעדר רגש. היא בוהה למרחקים, כמדברת וחושבת על ילדה אחרת מסיפור רחוק וזר לה. גם העתיד נעדר רגש. המפגש עם האם הביולוגית כמו נעקר משורשיו ונפשה למודת האכזבות כבר אינה מצפה לדבר. ניתוקה מצמרר, אך עיניה שפוגשות אותי לסירוגין, כמו גם האמפתיה שאני חווה אליה, משרות בי אמונה. משהו עדיין פועל בלב עמוק פנימה.
השיחות בינניו הופכות להיות לאט ובהדרגה מעקרות וריקות למלאות רגש ולשאלות על מהות החיים, על משמעות החיפוש ובעיקר על מי זאת איילת. איילת מביאה תמונות של דמיון ותמונות מעטות מוחשיות ויחד אנו יוצרות את סיפורה. אורגות את החוטים השונים של הנפש, מסנכרנות עבר רחוק וקרוב, יוצרות יחד סדר בכאוס הפנימי. פעם אחת שתינו אוזרות אומץ ויד ביד יוצאות יחד מארבעת הקירות של הקליניקה. אנו נוסעות יחד לבתים של איילת. למוסד של גיל שנתיים, לבית של המשפחה האומנת ולבית של היום. איילת מורידה דמעה וממלמלת: "כל כך הרבה בתים בחוץ ואפילו לא בית אחד בפנים"...
אני מחבקת את איילת ומוקירה את הדמעה. יודעת שהבכי מבורך. יודעת שאם תצליח באמת לבכות את כאבה, יגיע בסוף גם הצחוק. בשיחות שאחרי אנו ממשיכות ובונות יחד את הבית הפנימי. את התמצית והמהות שקיבלה בכל בית. את הדמויות שכן הצליחה, ולו במקצת, להיקשר אליהן. את רסיסי האהבה שקיבלה בחייה והצליחה להפנים ולאגד אותם יחד לידי "אני" אחד. "האני " של איילת.
יום אחד נכנסת אליי איילת אחרת. היא מוכנה לפגוש את האם הביולוגית, היא אומרת. כן היא קצת פוחדת. פוחדת להתאכזב. פוחדת להידחות. פוחדת לשנוא עצמה, אם תדע מאיפה באמת באה. אבל בכל זאת מרגישה שיכולה, היא אומרת. אני מתבוננת בה בגאווה כמו הייתה בתי שלי. חושבת שאיילת כבשה את האוורסט לפחות. הרבה טיולים אנו עושים בפנים, אך המסע המורכב מכולם הוא המסע הפנימי הביתה.
 
לטייל ו...לחבר את החוטים
לכל אחד מאיתנו יש "איילת" בתוכו גם מבלי שנהיה מאומצים. דרך הבתים השונים שעברנו, דרך תקופות טובות ומעמתות בחיים, דרך יחסים כושלים ומוצלחים ועד לאירועים מכוננים או טראומתיים. האינטגרציה של חלקי נפשנו הפצועה, היכולת ליצור סרט אחד ולחבר בין החלקים המפוצלים, הם הטובים שבמרפאים. הפיצול הוא מבשר האמביוולנטיות, ואילו האחדות היא מבשרת השלמות והרוגע. כי באמת... בכולנו יש איילת שמטיילת.
 

הוסף תגובה