20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

בריאות

במשגב והסביבה

דנה וייסברוט: שאטבול עבורך?

Share

דנה וייסברוט: שאטבול עבורך?

דנה וייסברוט
גל (השמות בכתבה בדויים) נכנס לחדר, איש רזה וגבוה עם פני ילד ועיניים טובות. בשיחתנו הטלפונית הוא הזיל דמעה ונשמע נחנק מעוצמת הכאב. כאב של פירוק, כאב של סוף, כאב של גבר שמאבד את כל מה שיקר לו. קולו ושיחתנו לא הסגירו את הכיפה הקטנה שעל ראשו ואת עיניו הבורקות עם הכאב ולמרות הכאב. גילת אשתו נכנסה מיד בעקבותיו. אני מחייכת אליה, מרגיעה את החשש ואת חוסר האמון, את הפחד להיחשף, רוצה לטעת בה ביטחון שאני פה איתה ואיתם.
מיד כשהם מתיישבים מרגישים את המתח באוויר. הגוף של שניהם קפוץ והפנים מרירות וכעוסות. דומה הדבר למטען חומר נפץ, עם פצצה המתקתקת ומאיימת להשבית את הכול – בעולם הפנימי ובעולם החיצוני. המילים יוצאות צרורות צרורות. מכונת ירייה לא משומנת. המבטים מסרבים להיפגש ולחשוף את הפגיעות ואת הכאב שמאחורי הכעס. הכול כל כך עדין והחוט מאיים להיקרע, אך כנגד כל הסיכויים אנו שוזרים יחד חוטים של הקשר וקשר, חוטים של משמעות ותובנות. והימים האסורים. הימים שבהם היא לא מותרת שם. כשכל ההורמונים משתוללים, כשיש את הנטייה הכי חזקה לעצבנות אצלה, אצל כולנו הנשים... הם אותם ימים שבהם המגע של יד אוחזת, של חיבוק עוטף ומרגיע, אסורים ומוקצים.
אני כבר יודעת לקרוא אותה. את המתח שנצבר. את התוקפנות שמסתירה אותה האמיתית ואת הצורך והרעב אליו. בימים אלו הוא מתרחק גם רגשית. נזהר שלא יחטא. נזהר שלא להיסחף. המרחק גדל ונראה כעת כמו הר. הוא יוצא לרגע להתפנות. היא משתפת בלחש כמו מגלה סוד אסור וכמוס שמחר היא תטבול. החשש מכרסם בלב ובראש שעם כל המתח הזה... עם כל הקושי הזה המטובל ברעב ובצורך פיסי ורגשי, האם יהיה איתה? האם תטבול ותבוא אליו? האם תדחה או תיעטף בזרועותיו?
הוא מצטרף בהיסוס ומעט מסמיק. שואל איך ייגע בה? איך יצליח לשים בצד את כל הרעש געש שבפנים? איך יוכל ליצור יופי ולתנות עימה אהבים?
 
הגרזן הכפול
כל כך הרבה פעמים אני פוגשת מילים ומשפטים, כמו: "...אבל אני לא נמשכת...כך שאין מה להיכנס איתו למיטה". "אין מה לצאת יחד... אין לנו על  בכלל מה לדבר"... אין לי מה לתת לו מחמאות – זה יהיה מלאכותי"... מילים שכולן באות מחשיבה שצריך להרגיש כדי לעשות. הילדים אומרים בפשטות: "לא בא לי" וגם אנחנו המבוגרים ספגנו את ארץ ה"בא לי".
הגרזן הכפול מדבר על כך שאם נרגיש אז נעשה, אך גם אם נעשה אז נרגיש. לדוגמה: תזכרו ברגעים שלא בא לכם לנקות את הבית למרות שצריך. אתם איכשהו אוספים את עצמכם ובכל זאת מתחילים במלאכת הניקוי. בדרך כלל עם תחילת העבודה רמת האנרגיה עולה ובסוף התחושה הרבה יותר טובה רגשית ופיזית. כך גם לגבי יציאה עם בן הזוג, כניסה לאינטימיות מינית וכו''. לפעמים עם האוכל בא התיאבון.
 
האתגר: להיות אסורה
יש משהו קדוש ביהדות בימי הנידה של האישה. ההתכנסות פנימה, המרחק שמספק מרחב, הטבילה והכבוד לגוף ולניקיונו והגעגוע לביחד, ביחד שהופך לשגרה ללא ימי הנידה.
ברמה הרגשית אלה ימים שאינם פשוטים עבור נשים, כך הן מספרות. לחלקם זאת בריחה והקלה אך לרבות אחרות הצורך במגע והרעב של החוסר, כבד מנשוא. רובן אינן מצרות על הפסקת המיניות כי אם על החסר של חיבוק ושל יד מלטפת. למגע יש תפקיד קריטי בכל ההתפתחות האנושית והוא וסת מרכזי וחשוב לעצבנות, לתוקפנות ולמתח. הקדושה של ימי הנידה נאמרת ומדוברת, אך הקושי או האתגר הרגשי נאמרים בחדרי חדרים.
 
התשובה: כוחה של מילה
כאמור, המגע הינו וסת מרכזי, אך לא הרבה אחריו מגיעה כוחה של המילה. אומרים כי מילים יכולות להרוג אך אנו יודעים שבכוחן של מילים גם להחיות, לחזק ולטעת תחושת שייכות וקרבה. בזמן נידה אני ממליצה לשים דגש על הצורך והכמיהה הנשית, המגובה בהורמונים ולעיתים במיחושים פיזיים, ולהחליף מגע מקרב בשיחות מקרבות ומעודדות, בחיוך ובמבע עיניים. כל מה שפעם עשינו באופן ספונטני.
 
אחרית דבר
היא טבלה והוא חיכה לה. לא, אלה לא היו זיקוקי דינור אך כן נוצרה מעט קרבה ואינטימיות. אינטימיות שמוססה מעט את התוקפנות ההדדית ופתחה דלת לדיאלוג בין בני הזוג.
בטיפול הבא שאחרי הטבילה, הרגשתי לראשונה שניתן לשוחח באמת. ליצור הקשבה של הלב, לרגשות ולתחושות של הצד השני. לצאת רגע כל אחד מתוך עצמו ולהיות שם עבור האחר. הדרך עוד ארוכה עבור גל וגילת אך הם עברו את המשוכה הראשונה ושברו את הקרח המקפיא ששרר ביניהם.
קטגוריה: 

הוסף תגובה