17 נובמבר 2018,יום שבת

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

מתנת חיים

Share

מתנת חיים

מלכה מאור
"לתת את הנשמה ואת הלב" – שירם של חמוטל בן זאב ושל בועז שרעבי התנגן לי בראש – גם  במובנו הרוחני וגם במובנו הפיסי, כשישבתי בגינת ביתה של איילת שולץ באבטליון # הבית צופה אל  נוף מדהים, נוף מרגיע שמשכיח תלאות ומראות קשים בסוף יום עבודה, שמפיג את העייפות, ושנותן זריקת מרץ להמשך היום  # כך גם לדבריה של שולץ, שבעבודתה היא מתאמת ההשתלות בבית חולים "בני ציון" בחיפה # הריאיון עמה המובא להלן מדגיש את חשיבותה של תרומת האיברים וגם שופך אור על בעלי התפקידים העוסקים בנושא # המנטרה המובילה אותם ברגעים הקשים היא: "לתת חיים" # והמנטרה הנ"ל היא גם זו המכריעה, בסופו של דבר, גם את התורמים וגם את בני משפחותיהם 
איילת שולץ (אבטליון) היא אחות בבית חולים "בני ציון" בחיפה מזה 25 שנה. היא עובדת ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, ולפני כשנה וחצי היא קיבלה גם את התפקיד של מתאמת ההשתלות בבית החולים.
אנחנו יושבות בגינת ביתה, עם כוס קפה מהביל וטעים שהכין לנו במקצועיות בעלה אבי (החל מטחינת פולי הקפה המשובחים ועד להגשתו כשהוא חם עם חלב מוקצף). מדי פעם מפסיקה איילת שולץ את שטף דבריה ומפנה את תשומת לבי להתרחשויות בטבע: "תסתכלי על הנוף המהמם", "יו, תראי את הירח המלא העולה מעבר לגבעה"...איזה ניגוד בין הנושא הכאוב שהיא מדברת עליו, לבין הטבע והנוף. ואולי, בעצם, אין פה ניגוד, כי מה שהטבע והנוף מקנים לנו הם מרכיב חשוב במה שנקרא "טעם החיים", והרי לשם כך התכנסנו...
 
מהות התפקיד
"התפקיד הזה של מתאמת ההשתלות הוא מאוד ייחודי ומורכב", מבהירה שולץ, "במסגרת התפקיד אני מנהלת את כל תהליכי התרומה של הרקמות והאיברים של התורמים שנפטרים בבית החולים. זה דורש מיומנות בניהול תהליכים, זה דורש עבודה מול משפחות המצויות באבל כבד מאוד, בקבלת החלטות מהירה ובעבודה מול כל הממשקים בבית החולים, ברגע שיש תרומת איברים".
ב"בני ציון" מתבצעות רק השתלות של קרניות. "מבחינתנו, ב'בני ציון', הצלת ראייה של אדם שווה להצלת חייו, כי ללא הראייה החיים שלו חשוכים".
קיים שיתוף פעולה בנושא בין כל בתי החולים בארץ המבצעים השתלות איברים. מסבירה שולץ: "כאשר יש חולה המגיע למצב של מוות מוחי ומשפחתו מסכימה לתרום את איבריו, מתקיים בבית החולים תהליך של הנצלת איברים – הוצאת איברים מהנפטר לצורך השתלתם באדם אחר. את האיברים הנ"ל מעבירים לרמב"ם (בצפון) או לבתי חולים בארץ שבהם מבצעים השתלות איברים, לפי הצורך".
במסגרת תפקידך את עוסקת הרבה במוות, מול משפחות הנמצאות ברגע הכי נורא של חייהן. איך את מתמודדת עם זה?
"החשיבה שלי היא שאומנם מצד אחד ישנה משפחת הנפטר המצויה בצער עמוק מאוד ובאבל כבד, אך מצד שני – יש אנשים שנמצאים במצב כמעט סופני שמחכים לכבד, ללב או לכליה שיצילו את חייהם. שני מצבים אלה מאזנים אחד את השני, כי בעצם כל מי שנפטר ותורם את איבריו, יכול להציל למעשה 9 אנשים עם האיברים שהוא יכול לתרום: כבד, כליות, ריאות, לב, קרניות ורקמות. באינטראקציה עם משפחות הנפטרים אנחנו צריכים להיות מאוד סבלניים וסובלניים. למרות שיש עובדות סוציאליות המלוות את התהליך, אנחנו תומכות במשפחות כל הזמן ועונות להן על כל שאלה. אם משפחה רוצה להתייעץ עם רב, או עם כומר או עם איש דת מוסלמי – אנחנו מאפשרות להן את זה. אגב, כל 3 הדתות תומכות בהשתלות איברים ומעודדות אותן, בבחינת 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו'. בכל דת יש קיצוניים שאוסרים על כך, אבל בעיקרון כל הדתות תומכות בנושא".
 
את ההכשרה למילוי תפקידה היא קיבלה בקורס ייעודי בן חצי שנה באוניברסיטת ת"א הנקרא: "מתנת חיים". את הקורס היא עשתה לפני 5 שנים, עוד לפני שידעה שהיא תהיה מתאמת השתלות "כי זה פשוט עניין אותי".
(נאנחת) "זה תפקיד לא פשוט, למרות שמרכז ההשתלות תומך בנו מאוד. קשה מאוד לפנות למשפחות ברגעי הצער שלהן. גם אם המוות מצופה, בשל מחלה סופנית, לדוגמה, עדיין המשפחה לא מעכלת את המוות כשזה קורה. מרכז ההשתלות תומך מאוד באחיות המתאמות השתלות בבתי החולים. הוא נותן לנו הדרכות – איך לדבר עם אנשים, מה צריך לומר להם, איך לתמוך.
באמצעות מרכז ההשתלות אנחנו עורכות הרבה מפגשים בינינו, מתאמות ההשתלות. במפגשים האלה נוכחים גם פסיכולוגים. אנחנו עושות 'סיעור מוחות' או מעבדות רגשות, מפרות אחת את השנייה ומחזקות אחת את השנייה. בסה"כ יש בארץ 22 אחיות מתאמות השתלה בבתי החולים. אנחנו עובדות עם רופאים 'מתאמי השתלות' הצמודים אלינו". 

איך מתבצע הקשר בין המרכזים הרפואיים שמשתילים איברים, כשיש תרומת איברים?
"מרכז ההשתלות הארצי מרכז אצלו את כל הנתונים. ברשימות שלו נמצאים כל האנשים שממתינים להשתלות. הקצאת האיברים מתבצעת שם. ברגע שיש מקרה של מוות מוחי והמשפחה מסכימה לתרום את האיברים של הנפטר, מזרימים למרכז את כל הנתונים (גיל, משקל, גובה, סוג דם ועוד). במרכז ההשתלות עוברים על רשימת האנשים שממתינים להשתלה, עושים את ההתאמות וקובעים מי מאלה שממתינים יקבל את האיברים. כשאנשי המרכז מחליט מי יקבל את התרומה לאחר הבדיקות שערכו, הם מתקשרים אליו (או אליהם) כדי שיגיע בדחיפות לבית החולים".
מדגישה שולץ: "אי אפשר להתנות תרומת איברים רק לסקטור מסוים כמו 'רק לדתיים', רק לחילוניים', 'רק ליהודים', 'רק לערבים' וכד'. מי שעושה התניה – יוותרו על התרומה שלו. אבל בהחלט ניתן לבקש לתרום איבר לאדם מסוים – במידה שיש התאמה. דבר נוסף – רק תושבי המדינה, בעלי תעודת זהות ישראלית, יכולים לתרום איברים להשתלה ולקבל תרומת איברים בארץ".
לדבריה, הנושא של ההשתלות של איברים מסוימים מאוד התפתח והתקדם לאחרונה. למשל, תרומת קרנית – אפשר לפצל ל-4. אפשר לעשות גם תיקון של קרנית. תרומת כבד – אפשר לפצל ל-2 – אונה קטנה ואונה גדולה. מריאה – אפשר לתרום אונה".
והיא מוסיפה: "מרכז ההשתלות מטפל גם בתרומות מן החי כמו תרומת כליה, או אונת ריאה או אונת כבד של אנשים חיים".

מהם התנאים המאפשרים לבית החולים להנציל את איבריו של הנפטר?
"רק קביעת מוות מוחי מאפשרת פנייה למשפחה לתרומת איברים. שעת קביעת המוות המוחי היא למעשה שעת הפטירה של האדם. גם אם הוא ממשיך להיות מחובר למכשירים ונראה כביכול שהוא חי, זו שעת הפטירה שלו. המשפחה צריכה להחליט על תרומת איברים תוך מספר שעות מועטות, כי במוות מוחי הגוף נכנס לסערה אוטונומית, ואז האיברים יכולים לקרוס מהר מאוד. זו החלטה מאוד קשה למשפחה".
את הנצלת האיברים להשתלה עושים בדרך כלל בלילה, כי בדרך כלל צריכים להסיע את האיברים לבתי חולים במרכז הארץ. בלילה הכבישים יותר פנויים ואז יש אישור למוניות או למי שמסיע את האיברים לנסוע במהירויות גבוהות. מסיעים את האיברים בצידניות עם קרח כתוש, כשפרטי הנפטר ונתוניו רשומים על הצידנית.
מציינת שולץ: "למרות מה שאמרתי לגבי תרומת איברים המותנית במוות מוחי, הרי שקרניות ורקמות ניתן לתרום גם באירוע של מוות לבבי. כלומר, כל מי שנפטר יכול לתרום קרניות ורקמות. נפטרים עד גיל 80 יכולים לתרום קרניות כי אחרי זה מספר התאים יורד. גם תרומת רקמות היא מבורכת, ויכולה להציל חיים של חיילים ושל אחרים שנפגעו מכוויות קשות, מתאונות דרכים ועוד. גם רקמות ניתן לתרום עד גיל מבוגר מאוד. ניתן לקחת תרומת רקמות עד 12 שעות מהפטירה".

איך נעשית הפנייה שלכם למשפחות ברגעים שכל כך קשים להם?
"זה מאוד קשה. אנחנו בעצם מלווים את המשפחה מרגע שהמטופל מגיע לטיפול נמרץ. בנוסף אליי, כמתאמת השתלות, מלווים את המשפחה רופא המחלקה ועובדת סוציאלית. כשהמטופל מגיע לשם – אנחנו מנסים להציל אותו כדי שימשיך לחיות. בכל שלב אנחנו מעדכנים את המשפחה – איזה בדיקות עושים לו, מה נותנים לו, איך מטפלים בו. רק במידה שמצבו של המטופל מידרדר ויש קביעה של מוות מוחי, רק אז אנחנו מציעים למשפחה את האופציה של תרומת איברים. אנחנו נותנים למשפחה זמן לעכל את הבקשה – במסגרת מגבלות הזמן שיכול לעבור מרגע הפטירה עד למועד הנצלת האיברים".
לשולץ חשוב להדגיש כי כאשר אדם מגיע לטיפול בבית החולים, הצוות המטפל אינו יודע האם הוא חתום על כרטיס "אדי". הגישה למאגר הנתונים של התורמים נתונה רק לאחות מתאמת ההשתלות של בית החולים וגם היא יכולה לגשת לנתונים הנ"ל רק לאחר שנקבע מותו של המטופל.
קביעת מוות מוחי נעשית רק על ידי שני רופאים ותיקים לפחות, כל אחד מהם מומחה בתחום אחר. הרופאים הנ"ל אינם חברי סגל במחלקה שבה מאושפז החולה, והם אינם עוסקים בהשתלות איברים. כמו כן, לפחות אחד מהם חייב להיות בדרגת מנהל מחלקה ומעלה. קביעת המוות המוחי מתבצעת על פי נוהל הכולל בדיקות ובדיקות עזר רבות. בכל מקרה לא קובעים מוות מוחי אם קיים ספק כלשהו שהמצב אינו כזה.
"אנחנו מכבדים גם תשובה שלילית של המשפחה ומבינים אותה", מבהירה שולץ, "גם אם המשפחה מתנגדת לתרומת איברים של הנפטר למרות שברשותו יש כרטיס 'אדי'. אני יכולה לומר שאם ברשותו של הנפטר יש כרטיס 'אדי', זה מקל מאוד על המשפחה. אני יכולה לספר לך על מקרה של אדם שנפטר באחד מבתי החולים בארץ, והבנים שלו היו מבולבלים כי לא ידעו מה הוא היה רוצה – האם היה רוצה שגופתו תישאר שלמה? האם היה רוצה לתרום את איבריו להשתלה? ואז הם פשפשו בארנק שלו ומצאו את כרטיס 'אדי', וזה מה שעזר להם לקבל את ההחלטה לתרום את איבריו, כי זה מה שהוא רצה עוד בחייו. אני ממליצה שאנשים שחותמים על כרטיס 'אדי' יידעו את בני המשפחה שלהם על כך".

האם יש אפשרות לנתרם להיפגש עם בני המשפחה של התורם?
"זה תלוי בשני הצדדים. כשפגישה כזאת מתקיימת, זה מאוד מרגש. נכחתי בפגישה כזו – זה אחד המפגשים היותר מדהימים שיש. כולם שם בוכים. שמעתי על מפגשים של משפחות של ילדים שתרמו לב עם הילדים שנתרמו ובני משפחותיהם, והאימא של התורם התרגשה לראות את הילד שהלב של בנה המת חי ופועם בילד אחר". 
אחת לשנה מוזמנות המשפחות שתרמו איברים להשתלה לבית הנשיא. מתקיים שם טקס מרגש שבו המשפחות מקבלות תעודות הוקרה. בדרך כלל על קבר התורמים יש סמל מיוחד המציין זאת.
 
האופן שבו המדינה מעודדת השתלת איברים
בשנת 1994 הוקם ע"י משרד הבריאות "המרכז הלאומי להשתלות". זהו גוף ממלכתי וניטרלי המנהל את מערך תרומות האיברים וההשתלות בכל הארץ.
בשנת 2008 אושר גם "חוק השתלת איברים, תשס"ח-2008". החוק נחקק בשל מחסור חמור בתורמי איברים בארץ, ובכדי לעודד אנשים לחתום על כרטיס "אדי", כרטיס המונפק ע"י המרכז הלאומי להשתלות.
כרטיס "אדי" הוא כרטיס המעיד על רצונו של אדם לתרום את איבריו לאחר מותו כדי להציל את חייהם של חולים הממתינים להשתלה. את רעיון כרטיס התורם הגה אהוד (אדי) בן דרור ז"ל, בעת שסבל ממחלת כליות סופנית ונזקק להשתלת כליה.
כל אדם המבקש המעוניין בכרטיס "אדי" יכול לפנות למרכז הלאומי להשתלות (ר' מסגרת להלן). ניתן למלא טופס לקבלת הכרטיס גם בעת רישיון הנהיגה, או באירועים שונים שאליהם מגיעים מתנדבי המרכז הלאומי להשתלות.
כדי לעודד אנשים לחתום על כרטיס "אדי" נקבעו ב"חוק השתלת איברים תשס"ח-2008" העיקרים הבאים:
·         אדם חי שתרם מאיבריו יקבל לאחר מתן התרומה מעמד של חולה במחלה כרונית ויהיה זכאי להטבות כספיות, לפטור מתשלומים מסוימים, לפיצויים ולתעודת הוקרה מהמדינה
·         אדם שהסכים בחייו לנטילת איבריו לאחר מותו יזכה בעדיפות בקביעת התור להשתלה. כלומר, במקרה שבו שני חולים ממתינים להשתלה ונתוניהם הרפואיים זהים, תינתן עדיפות לחולה שחתם בעבר על כרטיס תורם (הוא או מישהו מבני משפחתו)
·         "המרכז הלאומי להשתלות" הוא יחידה במשרד הבריאות והוא קיבל מעמד וסמכויות על פי החוק
·         חל איסור סחר באיברים וקבלת תמורה בעבור איברים ואיסור על תיווך לצורך השגת התרומה
חשוב להדגיש כי תרומת איבריו של אדם שחתם על כרטיס "אדי", מותנית בהסכמת בני משפחתו. חתימה על הכרטיס היא הצהרת כוונות של החותם שלאחר מותו ניתן לקחת ממנו את איבריו להשתלות.

ההסברה מתחילה בבתיה"ס

כיצד אתם מביאים את הנושא למודעות הציבור הרחב?
"חלק נכבד בעבודתו של מרכז ההשתלות הארצי הוא ההסברה לקהל הרחב. ההסברה מתחילה כבר בבתיה"ס. כמו כל דבר כמעט, אנחנו מאמינים שהכול מתחיל בחינוך. אנחנו חושבים שהיות שהילדים ובני הנוער הם דור העתיד, הרי שאם נטמיע את זה בגילאים האלה, הנושא ייכנס למודעות שלהם – גם לעתיד, וגם כ'שגרירים' לנושא בקרב בני המשפחות שלהם, החברים והמכרים שלהם. אנחנו – האחיות מתאמות ההשתלות, מרצות בבתיה"ס מכיתות ד'-ה' עד כיתות י"ב.
ההרצאות מותאמות לפי גילאי הילדים ולפי רמת ההבנה שלהם. אנחנו לא נאמר לילדים  הצעירים דברים שרק נערים בכיתה י"ב יכולים להבין. אנחנו נכנסות לכיתות, מראות סרט, ומקיימות דיון עם התלמידים. אנחנו מניחות שהם יביאו את המידע למשפחות וידונו איתן על הנושא, וכך יגיע הנושא לציבור רחב ככל האפשר.
אני יכולה לספר לך שבפעם הראשונה שבה הייתי צריכה להרצות בפני ילדים בכיתה ה' פחדתי מזה מאוד. אבל היום הילדים כל כך חשופים למדיה ולאינטרנט, ולכן זה חשוב מאוד שאנחנו נבוא אליהם ונקיים איתם שיח ודיון באופן בלתי אמצעי כדי למנוע מהם תפיסות מוטעות וכל מיני מחשבות".

כיצד אתן ניגשות לנושא בפני הילדים?
לפני שאנחנו מתחילות להסביר, אנחנו שואלות את הילדים אם יש להם איזה בן משפחה או קרוב שעבר השתלת איברים או שתרם את איבריו להשתלה. ואז תמיד יש איזה ילד שמספר על אחד מקרוביו שעבר תהליך כזה, או שמחכה להשתלה כי יש לו בעיה לבבית, או שהוא עובר דיאליזה. בעקבות סיפור אישי כזה הילדים מתחברים לנושא. לילדים הצעירים אנחנו מספרות את הסיפור 'סיפור מהלב'".
"סיפור מהלב" הוא ספר ילדים העוסק בתרומת איברים שכתב אפרים סידון. סידון כתב את הספר בחרוזים כדי שיהיה מתאים לגיל הצעיר, והוא מספר על ילדה המחכה לתרומת לב שתציל את חייה. דני קרמן אייר את הספר באיורים עליזים.

האם בעקבות הפעילות שלכן בכיתות י"ב יש נערים שרוצים לחתום על כרטיס "אדי?"
"כן. הרבה מאוד תלמידים מבקשים לחתום על הכרטיס. אנחנו אומרות להם שהם יכולים לחתום, אבל כדאי ייקחו את הכרטיסים הביתה, יתייעצו עם ההורים ועם בני המשפחה, ואז יחתמו ביחד. כמו שאמרתי, הם בעצם ה'שגרירים' שלנו".
שולץ מדווחת שהם עושים פעילויות הסברה לחשיבות תרומת האיברים להשתלות גם במסגרות אחרות כמו: צה"ל, מקומות עבודה, פסטיבלים (פסטיבל המחולות בכרמיאל, לדוגמה), ביישובים, ואפילו בבתים פרטיים לחוגים חברתיים מצומצמים – ככל שהם מתבקשים, ובהתנדבות. לדבריה, אין ספק שהמודעות בארץ לתרומות איברים עלתה, "אבל, עדיין לא הגענו למיליון חותמים. זה היעד שלנו. כרגע יש קצת יותר מ-800,000 חתומים על כרטיס 'אדי'".
 
כולנו נוכל להציל חיים
שולץ ובעלה הגיעו לאבטליון מחיפה לפני 25 שנים – "מרגע שהתחלתי את עבודתי כאחות". הם הורים לאורון בת ה-9, לנתאי בן ה-14 ולעיטם בן ה-17.5.
האם את משתפת את המשפחה במה שקורה לך בעבודה?
"לגדולים הסברתי מה אני עושה והרחבתי את ההסבר על השתלת איברים. לקטנה הראיתי את הספר 'סיפור מהלב' והיא קראה אותו. כשהיא רצתה שארחיב את ההסברים אמרתי לה שכשהיא תגדל עוד קצת, אני אסביר לה יותר. המסר הכי חשוב שהיה לי להעביר לה הוא שבעיקרון מצילים אנשים. לגדולים גם נתתי לצפות בכל מיני סרטים שמרכז ההשתלות נותן לי להעביר בבתיה"ס, ותגובות שלהם היו בעצם המבחן אם להראות אותם בבתיה"ס. עיטם גם חתם על כרטיס 'אדי'".  
את הריאיון מסכמת איילת שולץ בהצהרה : "אם כולנו – צעירים ומבוגרים – נכוון ונוביל ליצירת תרבות שמעודדת תרומת איברים, נוכל גם להציל חיים". 

סיפור אישי – התרומה של מיכל

סגן מיכל זהר ז"ל נפגעה בפיגוע דריסה ביום חמישי – 11 בנובמבר 2010, כאשר
עמדה בתחנת האוטובוס ליד הרכבת בעכו, בדרכה מהבסיס לחופשת השבת בביתה בגילון. נהג משאית נסע עם המשאית שלו לתוך התחנה, בכוונה לפגוע בעומדים בה. בפיגוע הרצח הזה נפגעה מיכל אנושות. היא הובאה למרכז הרפואי לגליל (בית חולים נהריה) ונפטרה למחרת בבוקר מפצעיה, לאחר שכל הלילה עשו הרופאים מאמצים להצילה.
משפחתה החליטה לתרום את הקרניות שלה וכן רקמות עור.
בינה זהר, אמה של מיכל ז"ל משחזרת את רגעי ההחלטה לתרום את הקרניות ואת העור, ואת תחושותיה: "מתאמת ההשתלות של בית החולים הייתה בחדר עם הרופא ועם המשפחה בזמן שהרופא הסביר לנו על הפציעה של מיכל ועל כל מה שהם עשו כדי להציל אותה, והודיע לנו על מותה. המוות של מיכל לא היה מוות מוחי. אני לא זוכרת כמעט מהתהליך הזה וממה שקרה שם, אבל אני זוכרת שמתאמת ההשתלות שאלה אותי אם נהיה מוכנים לתרום ואני מיד אמרתי 'כן'. טל (הבן הבכור, מ"מ) שאל אותי אם אני רוצה קודם להתייעץ עם אודי (האב, מ"מ) כי הוא לא היה איתנו כשזה קרה, הוא היה בדרכו לארץ מנסיעת עבודה בחו"ל, ואני עניתי לו שאני בטוחה שאבא יסכים איתי. באותה מידה שעניתי 'כן' בצורה אינסטינקטיבית, אני מבינה גם אנשים שאומרים באותה אינסטינקטיביות 'לא'...אני לא התחרטתי שאמרתי 'כן', וגם אודי הסכים איתי על זה מיד. אגב, באופן מקרי לחלוטין, כרטיס ה'אדי' של אודי הגיע במהלך ה'שבעה'.
אחת הסיבות שאמרתי 'כן' זה אולי בגלל שידעתי שזה מוות סופי. זה לא היה מוות מוחי. אבל, זו לא החלטה פשוטה, וחייבים להחליט מאוד מהר. גם אם אנשים אומרים 'לא' לא צריך להתנפל עליהם ולבקר אותם. אף אחד לא יודע מה עובר על המשפחה ברגעים כאלה...
בתחושות שלי זה היה נכון לעשות את זה, ואני שמחה שאנשים יכולים לראות בזכותה ולהשתקם מפצעיהם, אבל זה לא מקל את הכאב שיש לי מול האובדן. לא עשיתי את זה כדי שאנשים יאמרו לי 'תודה'.
אני חושבת שתרומת איברים הוא מעשה חשוב – אם ניתן להציל חיים של מישהו אחר, בהחלט ראוי לעשות את זה".
לאחר מותה של מיכל ז"ל, מצאו הוריה בפייסבוק שלה את המשפט: "אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם". זו הייתה דרכה של מיכל בחייה. הנתינה הייתה חלק ממנה, ואת הערך הזה שהנחה אותה בחייה, הגשימה משפחתה גם לאחר מותה.

סיפור אישי – "הכליה המושתלת הצילה אותי ממוות"

משה רוזנברג משכניה עבר השתלת כליה לפני כ- 15 שנה. הוא זוכר את התאריך מצוין, ממש כמו תאריך יום הולדת, כי אז הוא כאילו נולד מחדש. להלן סיפורו:
"זה היה ב- 26.1.2001. הייתי צריך לעבור השתלה כי הגעתי לבית החולים בשל בעיה רפואית מסוימת, וביית החולים לא אבחנו נכון את מחלתי, ובשל הטיפול הלא נכון שקיבלתי בגלל ה'פאשלה הרפואית' נגרם נזק כבד מאוד לכליות שלי. המוצא היחיד שלי היה השתלה, כי אחרי 3 שנות דיאליזה הגעתי למצב שבו לא הייתי שורד יותר מחצי שנה.
עברתי את ההשתלה בקלוז' ברומניה (אגב, בית חולים מדהים). נאלצתי לעבור את זה בחו"ל כי
באותן שנים התור להשתלות בארץ היה כל כך ארוך, שלא היה לי שום סיכוי להגיע להשתלה.
באותה תקופה ניתן היה לקבל תרומה מהחי רק מבן משפחה עם קרבת דם ראשונה. היחיד שיכול היה לתרום היה אחי, שימי, אבל לא הייתה התאמה, ולכן נאלצתי לבצע את ההשתלה בחו"ל. כיום יש אפשרות בארץ לקבל תרומה מהחי מכל אחד המעוניין לתרום – אם יש התאמה, כמובן.
המימון היקר להשתלה נאסף באמצעות עמותה שיזם והקים תושב שכניה, דני נגר. גרתי אצלו באותה תקופה בשכירות, מיד לאחר גירושיי. אני אב חד הורי ובנותיי אופיר ומור היו אז בנות 10 ו-11. דני החליט שצריך להקים עמותה כדי לאסוף כסף למימון ההשתלה שלי. העמותה גם ערכה לי ערב התרמה בפארק אוסטרליה במשגב. הם אספו סכום מאוד גבוה, והכסף הזה מימן לי חלק גדול מעלות ההשתלה.
ברומניה קיבלתי תרומה מן החי – מבחור צעיר בן 19. הוא שכב איתי ביחד באותו חדר בבית החולים והיה מאושר עד השמים כי הוא קיבל בעד התרומה בסה"כ 5,000$ ואמר לי שזה יסדר אותו לכל החיים...
אני עברתי את ההשתלה אצל רופא מדהים. הרגשתי אחריה מצוין. חזרתי לארץ ב-6.2.2001. זה היה יום בחירות בארץ – יום שבתון. למחרת הלכתי לרמב"ם כדי שיבדקו אותי. הם תכננו לאשפז אותי לשבוע למעקב, אבל שחררו אותי באותו ערב, ולמחרת כבר הלכתי לעבודה.
הבחור שתרם את הכליה הרגיש גם כן מצוין ושוחרר מבית החולים לפניי.
הכליה המושתלת הצילה אותי ממוות בטוח. המסר שלי לציבור הוא לעשות כרטיס 'אדי' – כי זה מציל חיים. זה חשוב מאוד!"

תרומת איברים על פי ההלכה / הרב עוזיאל אליהו – רב המועצה

על פי ההלכה היהודית המקובלת מדורי דורות, מצווה גדולה לתרום איברים חיוניים להשתלה הן מן האדם החי הן מן האדם המת. ומצווה זו היא בגדר של מצוות גמילות חסדים – מצווה המהווה את אחד משלושת עמודי העולם.
ומי שיכול להציל את חברו איננו יכול לעמוד בחיבוק ידיים או לעצום עיניים, אלא הוא חייב לעשות מעשה ולהציל את חברו, כפי שנפסקה ההלכה בצורה מפורשת ב"שולחן ערוך " חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכו'.
"הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז)".
 
תרומה מן האדם החי
אם האדם התורם הוא בריא בדרך כלל וביצוע התרומה יגרום לו נזק מועט או שלא יגרום נזק כלל, מצווה עליו לתרום, כגון: תרומת שיער, תרומת דם, תרומת כליה, תרומת עור.
המקור למצווה זו מופיע בתורה בספר ויקרא פרק יח'  פסוק ה'.
"וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'".
מהמילים " וחי בהם " למדו חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת יומא דף פה שיש מצווה להרבות חיים בעולם.
ונאמר במשנה מסכת סנהדרין פרק  ד' משנה ה':  
"כל המאבד נפש אחד כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ומי שיכול לתרום ולסייע בכך לאדם אחר הרי שקיים בכך מצווה גדולה ועצומה המרבה חיים בעולם.
 
תרומה מן האדם המת
קביעת רגע המוות אינו רק הגדרה רפואית בלבד אלא גם הגדרה מוסרית, משפטית והלכתית, גם מפני שבימינו ישנם מכשירים רפואיים היכולים לגרום לכך שהגוף ימשיך לפעול גם אם האדם "מת".
ועל כן קבעה הרבנות הראשית לישראל בשנת תשמ"ז שרגע המוות הנו הפסקת הנשימה הטבעית והוכחה קלינית אובייקטיבית על הריסת גזע המוח, מפני שכל מהות האדם תלוי בנשימה שלו , כפי שנאמר בספר בראשית פרק ב':
ו"ַיִּיצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:"
השתלת איברים היא בגדר של פיקוח נפש ממש – להציל אדם אחר ממוות או מאיכות חיים נוראה של ייסורים. ולפעמים אדם אחד יכול להציל 7 אנשים: לאחד הוא נותן לב, לשני כליה, לשלישי קרנית עין, לרביעי כבד וכו' וכו'.

פנייה למרכז הלאומי להשתלות לקבלת כרטיס "אדי":

המרכז הלאומי להשתלות – אדי, רח' מוזס יהודה ונח 15, תל אביב יפו 67442
פקס 03-6957344; טלפון *6262
ניתן להוריד את טופס הרשמה ולהדפיס אותו מתוך אתר המרכז הלאומי להשתלות, למלא ולשלוח אותו בדואר או בפקס. 

פנייה לקהילה

מושתלים או משפחות שתרמו איברים, המעוניינות לספר את סיפורם בהרצאותיה של איילת שולץ כדי לעודד תרומת איברים, מתבקשים לפנות אליה לטלפון 054-2013016, או בדואר אלקטרוני לכתובת: Shultz_13@walla.co.il. ההרצאות הן בהתנדבות.
גם משפחות, יישובים או גופים שונים המעוניינים לארח הרצאה שלה בנושא – מוזמנים לפנות אליה.
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness