15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

משגב

במשגב והסביבה

אני לא משגב...אתה לא מבין? סיפר מאבק/ עומרי בינג

Share

אני לא משגב...אתה לא מבין? סיפר מאבק/ עומרי בינג

מאת: עומרי בינג
"אני לא משגב... אתה לא מבין מה זה להיות כאן לא משגב?" זה משפט שפעם אחרי פעם אני שומע נערים אומרים לי, כל אחד בצורתו הוא. ותמיד כמו בתסריט ידוע מראש אני שואל את השאלה המתבקשת "מה זה משגב?" והנער יודע. הוא חיכה לשאלה הזו והוא עונה. וכל נער עונה אחרת. אחד אמר לי "משגב זה אתם האשכנזים עם הסנדלי שורש שלכם...". אחר הסביר בכובד ראש "תסתכל מסביב... אבא עובד בהיי-טק ויש כסף נוזל מהחורים ... זה משגב". והרבה תשובות אחרות "כולם: לימודים, מצוינות, הנוער ואז צבא".... ותמיד אחרי זה בא משפט נוסף שמונחת כאילו הוא גזירה משמים וכאילו אין דרך לערער על האמת המוחלטת הזו: "אני לא כזה... אני לא משגב!" והמשפטים האלו נאמרים בהתרסה כבקריאה למאבק.
ואני? אני חושב שמשגב זה לפעמים סנדלי שורש, ולפעמים הוא כסף, ולפעמים הוא קהילה, והרבה דברים שונים ביחד ובנפרד. והדברים האלו, כל היתרונות והדברים הנפלאים של "לחיות במשגב" קיימים רק כאשר אתה מרגיש שהם גם שלך. אבל משגב זה גם מקום שבו חלק מהנערים מרגישים שאינם יכולים להשתייך אליו. וכשהם אומרים "אני לא משגב" הם גם אומרים שהם מרגישים דחויים, נרדפים, לא מתאימים... אזרחים סוג ג'. וכשהם אומרים "אני לא משגב" זה גם נותן להם צידוק להיאבק, לשבור את הכללים, להתנהג אחרת ולא לקבל על עצמם את החינוך המשגבי הנפלא (וסליחה על הציניות). ואז, לפעמים, הם נתפסים מפרים חוק כזה או אחר, לא מתוך שובבות נעורים אלה מתוך רצון "להיות משהו". כי להיות משהו זה עדיף מלהיות "לא משהו". ולהיות "שובר חוק" זה הרבה יותר טוב מלהיות "לא משגב". וכשהם נתפסים לפעמים, גם אנו מצקצקים מתחת לשפם ואומרים לעצמנו "הם לא באמת משגב".
נכון, איני מדבר על רוב הנוער במשגב אלא על חלק קטן – מיעוט, שנמצאים בקצה כי לא היו להם הכוחות או הרצון או המשאבים או התמיכה. או כאלו שפשוט שונים בדרכם או באופיים. אפשר לראות אותם כבר בגילאים המוקדמים בביה"ס היסודי מחפשים את הקצוות ולפעמים הולכים קצת יותר מדי רחוק. וכשהם מגיעים לגיל ההתבגרות לפעמים גם הם וגם אנחנו מגדירים אותם כ"לא משגב". כי בגיל ההתבגרות חשוב להגדיר מי משלנו ובמי אנחנו נאבקים.                                                                                           
גיל ההתבגרות זו תקופה שבה בנים ובנות בגיל הנעורים מגבשים את האישיות הבוגרת שלהם ומאמצים אותה. הם מתמודדים עם השאלה "מי אני ומה אני?" ועם רצון בנפרדות מההורים המלווים בחרדה ובבלבול. בני הנוער רוצים להיות עצמאים, "בוגרים", מחליטים ושונים מהמבוגרים. כך, בגיל ההתבגרות מושקעת אנרגיה רבה בתחום אחד של עצמאות במקביל להימנעות ולהתנגדות מוחלטת לעצמאות בתחום אחר של עצמאות. הבחירה בין התחומים השונים מבוססת על פי רוב לפי מידת התועלתיות של המתבגר. כך לדוגמה, יכולה להיות מושקעת אנרגיה רבה המלווה בריב מול ההורים על זכות המתבגר כעצמאי לבחור את לבושו, את פעילות הפנאי שלו, את החברה וכו', ובמקביל יושקעו אנרגיה רבה, ריב וכעס כאשר תעלה דרישה לעצמאות בתחומים כגון משימות בית, לימודים ואף כלכלה.
הגדרת העצמי אל מול עולם המבוגרים מלווה לעיתים קרובות בקונפליקט. הקונפליקט מסייע למתבגר להדגיש את הזהות האישית שלו בשונה מהאחר (מזה שעמו הוא בקונפליקט). בהקשר זה יגדירו עצמם בני הנוער לעיתים קרובות ע"י יצירה והשתייכות לתת תרבות, תת תרבות המוגדרת באמצעות השונות שלה מהתרבות השלטת. תופעה זו היא נורמטיבית וברוב המקרים מאפשרת נדידה בין קבוצות השתייכות, התנהגויות ולבסוף גיבוש ובחירה של דמות הבוגר שהמתבגר רוצה להיות.
הכול טוב ונורמטיבי ותקין. והילדים שלנו, (רובם לפחות) ירקדו בריקוד הזה של להיות חלק מהמשגביוּת ולהיות מחוצה לה ולבסוף יארגנו לעצמם דמות בוגרת שמבוססת על דברים מבחוץ אבל גם על דברים מבפנים, דמות שאינה תלויה דווקא בהגדרה של התנגדות וקונפליקט למשגביוּת. אבל קיים ביניהם חלק נוסף – אותם בני נוער שנדדו קצת רחוק מדי. שמרגישים, בצדק או שלא בצדק, שהחברה המשגבית נטשה, דחתה ורודפת אותם. שמרגישים שאין להם הרצון או היכולת להשתייך לחברה העוטפת אותם. אלו מתמודדים התמודדות קשה הרבה יותר. עבורם, גיבוש עצמי בוגר שאינו מבוסס על מלחמה בעולם המבוגרים זה אתגר הרואי. וכאן אני שואל: מי ייאבק את המאבק הזה? הרי אותם נערים כבר ענו על השאלה ואמרו שאינם משגב ושאינם מאמינים שאנחנו רוצים בהם או שהם מסוגלים לכך. אז עלינו מוטלת האחריות להיאבק עליהם! להוכיח להם שוב ושוב שאנו רוצים אותם איתנו, שהם משלנו. גם כשהם בלי סנדלי שורש וכשהם מדברים לא יפה ובעיקר כשהם מתנהגים בצורה שמפחידה אותנו.
חשוב לי להגיד שזה אפשרי, ואני רואה את זה יום יום במשגב. אני רואה הורים שלא מוותרים, שנאבקים על ילדיהם. ראיתי מורה נאבקת שוב ושוב להגיד לילד שחוזר ומקלל אותה שהוא חשוב ושהיא לא מוותרת עליו שנה אחרי שנה (תוך כדי שהיא שמה לו גבולות), ובסוף הוא קצת השתכנע, וזה ניצחון ענק. ראיתי עובדת סוציאלית מלווה נער ברגעים שבהם הרגיש שכל העולם הוא האויב שלו ואני מאמין שהוא יזכור את זה, ושיוכל לנדוד חזרה. ראיתי רכזת נוער שהצליחה לגייס קבוצת נוער שלמה כדי לאמץ חזרה לשורותיה נער שהתרחק, וראיתי גם אנשים בלי תפקיד שמתגייסים ומלווים ונאבקים שבתוך המשגביות שלנו יהיו גם כאלו שהם אחרים, אפילו כשהם קצת מפחידים אותנו.
 
הכותב תושב אשחר, עובד סוציאלי ומטפל
קטגוריה: 

הוסף תגובה