18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

סיפורי ירושלים / נח כספי

Share

סיפורי ירושלים / נח כספי

מערכת הפורטל
הכותב, תושב יובלים, כתב סיפורים על ירושלים - עיר הולדתו ונעוריו.
"א-לה-גוש" נענה בשמחה לפרסום סיפוריו בעיתון, סיפורים השופכים אור על הווי החיים בירושלים בשנות ילדותו. 
אדון מוסיוף והעני
השנה 1946. גרנו בקרבת מאה שערים. ליד ביתי התמקם לו על המדרכה הלא סלולה עני, אשר ביקש לפשוט את ידו לכל עובר ושב ולקבץ נדבות. תופעה שהייתה שכיחה בירושלים באותן השנים.
אני שיחקתי סטנגה, בחוץ.
מרחוק אני מבחין באדון מוסיוף, מעשירי שכונת הבוכרים, איש נשוא פנים, זקנו מטופח והוא לבוש בחליפה אפורה מהודרת תפורה למהדרין.
נעצר אדון מוסיוף ליד העני שפשט את ידו, מתוך כוונה לתרום לו מעה. העני, ריר נוזל מפיו (לא כל יום עוצר לידו אדם אמיד), ממתין למוצא ידו של אדון מוסיוף!
מפשפש האדון בכיסו ומוציא את תכולתו לידו הימנית ובשמאלית נובר בערמת המטבעות.
לאחר נבירה בת דקה, ומכיוון שלא מצא חצי מיל, שלשל את הכסף חזרה לכיסו ובהדרת כבוד המשיך בדרכו!
העני פלט קללה מפיו וניגב את רירו.
 
סיפור על ילדותי והתבגרותי
אני בן 8. מלחמת העצמאות (השחרור) בשיאה. וירושלים הנתונה במצור, מופגזת, אין אוכל ואין מים בברזים. בשכונתי שהייתה במרחק מאות מטרים מהירדנים, נפלו מאות פגזים ביום.
את המים מספקים לשכונות במכליות מים, המגיעות בין ההפגזות, נעמדות ליד הבתים בשכונה וממלאות מים לתוך כל מיכל אפשרי הנמצא ברשות התושבים. המכל הפופולרי היה עשוי מפח מלפפונים גדול שחלקו העליון הוסר. ידית הנשיאה שהותקנה בפח הייתה עשויה מענף עץ, שהוצמד מבפנים בין שני דפנות הפח וחוזקה על ידי 2 מסמרים שנתקעו דרך דופן הפח אל העץ.
הנהגים שהובילו את המים ניחנו באומץ לב נדיר! הסכנה שאיזה פגז ירסק אותם הייתה מוחשית.
נהג המשאית שהובילה מים לשכונתנו היה בחור צעיר, בן העדה הכורדית ששכנה בשכונת "מחנה יהודה", באזור השוק הידוע היום. שם משפחתו היה "כָּרֵם" (עם דגש קמץ וצירה). אני וחברי "איצולי" נהגנו להיתלות על המכלית מאחור ולתפוס טרמפ, עד שכרם היה מבחין בכך עוצר את המכלית ומכניס לנו בעיטה באחורינו!
הסיפור נמשך עד שוך הקרבות כירושלים.
לימים (1978) ואני כבר נשוי ליעל ולנו 3 ילדים, הגעתי מחיפה לירושלים לבקר את אמי החולה. אני צועד במורד רחוב שטראוס לכיוון כיכר השבת. מימיני משתרך על הכביש פקק תנועה ארוך. לפתע צדה את עיני מונית ונהגה מוכר לי מאי שם! מספר שניות של אימוץ הזיכרון ואני נשבע: זה כרם, הנהג האמיץ שהביא לנו מים בזמן המצור!
פקק התנועה הזדחל, ירדתי לכביש וניגשתי למונית. הִקשתי על חלון הנהג והלז פתח את החלון. "מה שמך"? שאלתי. "כרמלי" עונה לי הנהג.
"תאמר לי, האם הובלת מים לשכונות בעת המצור על ירושלים?" שאלתי. "אכן כן" עונה הנהג. "נכון ששמך היה כרם?" אני שואל. "כן, איך אתה יודע?" שואל הנהג.
"אני נח, הזאטוט שהיה נתלה לך על המכלית מאחור" אני עונה. "עד היום יש לי שקע בישבן מהבעיטות שלך!"
כרמלי (כרם) נזכר, עצר את המונית בצד ויצא אליי. התחבקנו ממושכות ונפרדנו תוך שליחת מבטים.
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה