20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

ספורט

במשגב והסביבה

ברוך חייקין: אחד נקודה שש

Share

ברוך חייקין: אחד נקודה שש

מאת ברוך חייקין
שעת בוקר מוקדמת. אני עומד על קו הזינוק של ריצת חמשת הק"מ במשגביאדה הרביעית. 
בשנה שעברה לא השתתפתי, אבל השנה תפסה אותי ס' הנאמנה ליד ביתה והצליחה לחלץ ממני הבטחת השתתפות נמהרת, הבטחה שעכשיו עלי לקיים. בשנתיים האחרונות אני הולך מדי פעם לחדר כושר, רק כדי להרגיש שאני עושה משהו, אבל ברור לי שאצן דגול כבר לא יצא ממני. ר' הקשוח, שעוסק במסכת מכות לפרנסתו, הסביר לי לא מזמן את עובדות החיים ליד הנדנדות של גן השעשועים: "אתה לא טיפוס אירובי", קבע. "תעשה משהו אחר, אנאירובי". התעלמתי ממנו באלגנטיות, כמובן. לפני כמה שנים קבענו חברותא, אני והוא – בכל מפגש נלמד יחד גמרא, ואחר כך הוא יאמן אותי בקראטה. את הגמרא למדנו, אבל אחרי 10 דקות מביכות של קיפוצים ובעיטות פשוט הקאתי עליו ובזה תם העניין. אבל הוא צודק שאני לא טיפוס אירובי – אני אזיאתי. ובכל זאת אני כאן על קו הזינוק ליד פארק אוסטרליה, עם ק' המלכה וע' החורש וש' החסיד וא' השופט ועוד כמה עשרות גברים ונשים וזקנים וטף מיישובי משגב, והיורה יורה והמזניק מזניק ויוצאים לדרך.
אז ככה: בהתחלה יש עלייה קטנה, ואז פונים שמאלה וימינה וישר, ועוזבים את הכביש ונכנסים ליער ואז יש ירידה ארוכה. ירידה לצורך עלייה. מזל שיש עצים וצל ורוח נעימה ולא כל כך חם, אבל שביל העפר מתפתל ויורד, וכל צעד בירידה הוא צעד אחד נקודה שש בעליה. לא שזו ריצה ארוכה במיוחד, רק 5 ק"מ, אבל הטופוגרפיה, הטופוגרפיה. כשלמדתי בביה"ס המשותף של הקיבוצים הדתיים בעמק, היה לי מורה לספורט, ד' הדגול, שאהב להריץ אותנו. היינו מתייצבים בתחילת השיעור ליד השער, והוא היה מחלק הנחיות: "תקיפו את התמרים ואת האספסת ותחזרו לכאן. מי שיגיע בזמן יספיק לשחק כדורסל. מה אתם בוכים? תקיפו גם את הרפת, קקרים". אני לא הייתי מחביביו של ד' הדגול, ולשחק כדורסל אף פעם לא הספקתי. נקמתי בו יותר מאוחר את נקמת החנון האולטימטיבית והלכתי למחשבים, וכך הפסיד עולם הספורט את אגדת המרתונים העברית הראשונה. עד היום הוא לא מבין מה השתבש.
אבל כל זה לא עוזר לי בדרך המאובקת של יער משגב. אחרי הסיבוב מתחילה הדרך חזרה, והפעם בעלייה. משום מה נהיה פתאום חם ביער. זה היער הביתי, משגב לדך ולמך ולזקן, צריך לתת גז בעלייה הזו שקוץ בה ולגמור עם זה. אבל ע' וש' וא' כבר עברו אותי מזמן, וגם ק' נושפת בעורפי. רק 20 דקות חלפו, ושרירי החנון המסוקסים שלי, שמעדיפים באופן מובהק את תנוחת הקיוביק ומכונת הקפה, אומרים כולם שירה. "זוז, לא נעים", אני אומר לעצמי ומוריד להילוך ראשון, רק לא ללכת, אבל עצמי לא עונה לי. הוא עסוק כרגע בהתנשפויות חסרות פשר וסופר צעדים: אחת שתים שאיפה, שלוש ארבע נשיפה. והנה גם ק' המלכה חולפת על פניי בחינניות, בקוקו מתנפנף ובגב מתרחק. רגע, היא עוברת להליכה, אולי בכל זאת אשיג אותה – אבל לא, היא ממשיכה לרוץ ומתרחקת. נראה שבכל זאת אגיע האחרון מאשחר. אימא שלי תמיד אמרה שחייקינים לא רצים.
200 מטרים אחרונים. סוף סוף כביש. נשאר רק לחצות את הכיכר, להקיף את האמפי – לא ידעתי שהגדילו אותו כל כך – ולדדות אל קו הסיום. עוד מאמץ אחרון, אותו אחוש מחר היטב ברגליים, ואני מגיע לקו הסיום. בדוכן של אשחר עומדת ס', מוזגת לי משקה אנרגיה עתיר קלוריות (מאוחר מדי, מצטער) ומחזירה לי את החפצים שהפקדתי אצלה למשמרת. בזמן שנשימתי חוזרת לסדרה מגיעים רצי עשרת הקילומטרים, ואני לומד שב' השייט וע' הטייס וט' השנונה הגיעו למקומות ראשונים. גם רוכבי האופניים מגיעים לדוכן, מתכוננים למקצה שלהם, וס' כבר מתכננת איתם איך לזכות בפעם השנייה ברציפות במשגביאדה.
הייתי נשאר עוד קצת אבל כבר שמונה בבוקר וצריך לחזור הביתה ולהתארגן למסיבת יום ההולדת של התאומים. אני עוזב את המתחם בתחושת סיפוק קלה עד מתונה. אומנם באופן מפתיע לא זכיתי באף מדליה, אבל מסתבר שעצם השתתפותי תרמה לאשחר 1.6 נקודות מכריעות. אם המועצה לא תבטל בשנה הבאה את המשגביאדה כדי למנוע זכייה אשחרית מרובעת, אתייצב בע"ה, בלי נדר ובלי בושה, גם בשנה הבאה על קו הזינוק. אשחר רולז!
קטגוריה: 

הוסף תגובה