18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

בריאות

במשגב והסביבה

מלכה מאור על מניעת אובדנות בקרב בני הנוער

Share

מלכה מאור על מניעת אובדנות בקרב בני הנוער

מלכה מאור
"הדחף להתאבדות – למי שהוא קיים אצלו, נמצא בעליות ובירידות כל הזמן. זו לא איזושהי מנהרה עם דרך אחת, שיש לה סוף ללא מוצא. וזה אומר שאם אנחנו נאתר נכון נערים, מתבגרים או אנשים שיש להם דחף לאובדנות, ונעבוד איתם על הרצף הזה של גלי העליות והמורדות – גם בכך שהם יזהו את זה על עצמם, וגם בכך שהם יבינו מה הם צריכים לעשות ברגעים של 'פיק', נמנע התאבדויות"

ובחרת בחיים

אפשר למנוע חלק גדול ממקרי ההתאבדות של בני הנוער / צריך להיות ערניים לסימני האזהרה ולפנות לגורמים המקצועיים המוסמכים כדי לקבל עזרה מתאימה / פנייה לסיוע יכולה להציל חיים – חד משמעית! /
זוהי תמצית הריאיון שערכתי עם תמי נוביק – מנהלת השירות הפסיכולוגי-חינוכי במשגב/ נוביק, שתחום התמחותה העיקרי הוא מתבגרים, התמחתה בשנים האחרונות בנושא אובדנות / על הסימנים, על חלק מהגורמים לדחף לאובדנות ובעיקר על הדרכים לעזרה כדי למנוע את המעשה הנורא – קראו בכתבה שלפניכם /
ערכתי את הכתבה הנ"ל מתוך תחושה של שליחות, כדי לספק מידע להורים, למחנכים ולבני הנוער, ממקום של "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו" / שלמי תודה לתמי נוביק על הירתמותה המהירה לריאיון – מתוך אותו מקום של שליחות, ועל החומרים שבהם היא ציידה אותי /
משפט המפתח וגם השורה התחתונה בכתבה שלפניכם: "אובדנות ניתנת למניעה!"

בישראל מתאבדים כ-500 אנשים בשנה. (כדי לסבר את האוזן – בתאונות דרכים נהרגים 380 אנשים בשנה). מתוך כלל המתאבדים – 100 הם בני נוער. כשמדברים על "בני נוער" הכוונה היא לגילאים 14 עד 25 בערך, כולל חיילים. בצה"ל ירדה כמות ההתאבדויות בצורה משמעותית, בעקבות עבודה אינטנסיבית שנעשית בו למניעת התאבדויות.
הנתונים מראים שעל כל מקרה התאבדות שבוצע, יש כ-10 ניסיונות התאבדות (של אחרים), ניסיונות שהתוצאות שלהן חמורות ברמות שונות. כלומר, התופעה היא רחבת היקף.
לאור הנתונים על אובדנות בני הנוער, נפגשתי עם תמי נוביק (יובלים), מנהלת השירות הפסיכולוגי-חינוכי במשגב (השירות פועל בתוך אגף החינוך במועצה) כדי לשמוע כיצד ניתן למנוע אובדנות בקרב בני הנוער, מהם סימני האזהרה וכיצד יש לפעול כשעולה חשד של נער עם נטיות אובדניות – במסגרות העוטפות את חייו: ההורית, הבית ספרית, החינוכית הבלתי-פורמלית והחברתית.
נוביק התמחתה בתחום מניעת אובדנות מתוך נגיעה אישית: "התמחיתי בנושא ב-4 השנים האחרונות. לפני כן לא נגעתי בזה. הקטליזטור שלי היה כאשר בת של חברת הילדות הכי קרובה שלי התאבדה. היא הייתה בת 28. ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת ללמוד את הנושא, להבין מה זה. הטריגר שלי היה התקווה. הידיעה שעם למידת הנושא תהיה בידי היכולת להציל חיים! להציל ילדים! כמה שזה עצוב להגיד – זה גרם לי התלהבות, התלהבות שאפשר לעשות משהו כדי למנוע אובדנות!"
 
ממצאים מחקריים חדשים בנושא האובדנות
   תמי נוביק – מנהלת השירות הפסיכולוגי חינוכי במשגב:  "אובדנות ניתנת למניעה!"
נוביק: "מה שחשוב לדעת זה שבתוך תחום האובדנות יש רמות שונות של מחשבות, של כוונות, של תוכניות ושל ביצוע, או של ניסיונות ביצוע.
התחום שלי הוא המתבגרים. כחלק מתהליך הזהות של המתבגרים והתובנות הקוגניטיביות שמתבשלות, הם מתעסקים ב'חיים ומוות'. בתוקף זה ל-74% מבני הנוער יש מחשבות אובדניות (וזה נתון שמהמם אותנו בכל פעם מחדש) – מחשבות של 'שווה לחיות'/ לא שווה לחיות', מהי משמעות החיים וכד' – וזה נורמטיבי. זה גם איכשהו תואם התפתחות גיל מבחינת הסוגיות שהנוער מתעסק בו. אבל מכאן ועד ניסיון אובדני או ביצוע התאבדות בפועל – המרחק הוא עצום. 
כלומר, מחשבות לא בהכרח מנבאות סיכון.
בעבר התפיסה הייתה שהתאבדות היא איזושהי מנהרה, דרך ללא מוצא, מנהרה שבה בן אדם מגיע לקיצה ושם הוא מסיים את חייו. ב-15 השנים האחרונות התפתח מחקר בינלאומי ענק שנבדק כל הזמן ומאושש – שמראה שזה ממש לא כך, והוא מצביע על שני ממצאים:
האחד – מהמחקר עולה הטענה שיש מעין 'צלב' – קו אנכי שבקצהו העליון – "משיכה לחיים" ובקצהו התחתון – "דחייה מהחיים", וקו אופקי שחוצה אותו – כאשר בקצהו הימני "משיכה למוות", ובקצהו השני "דחייה מהמוות". אנשים נורמטיביים נמצאים איפה שהוא באמצע. הטענה הזו מתבססת על תיאוריות פסיכולוגיות שחלקן ישנות – כמו של פרויד ,אך הן עדיין רלוונטיות, וחלקן חדשות יותר. זוהי התיאוריה הפסיכולוגית המסבירה את כל התופעה הזו.
זה אומר, שהדחף להתאבדות – למי שהוא קיים אצלו, נמצא בעליות ובירידות כל הזמן. זו לא איזושהי מנהרה עם דרך אחת, שיש לה סוף ללא מוצא. וזה אומר שאם אנחנו נאתר נכון נערים, מתבגרים או אנשים שיש להם דחף לאובדנות, ונעבוד איתם על הרצף הזה של גלי העליות והמורדות – גם בכך שהם יזהו את זה על עצמם, וגם בכך שהם יבינו מה הם צריכים לעשות ברגעים של 'פיק', נמנע התאבדויות.
הממצא השני של גוף המחקר  הנ"ל – הוא שצריך לדבר על האובדנות ישירות: גם בתוך החינוך – העברת הידע והמידע שיש אנשים שחושבים על כך ושיש אל מי לפנות. חשוב לדבר על זה! בעבר היה נהוג להשתיק את הנושא לגמרי".
האם בני נוער שמתכוונים ליטול את חייהם במו ידיהם, יודעים בהכרה שלהם שזה סופי?
"בהחלט. בישראל, בהשוואה למקומות אחרים, ילד מגיל 6 בערך מבין את מושג המוות. הוא מבין שזה לא הפיך. שלא מרגישים כלום. שזה סוף. רק בגיל ההתבגרות יש את ההבנה העמוקה יותר של המושג הזה. היום אנחנו מתייחסים לאובדנות עם כוונה ועם תוכנית לילדים מגיל 14 ואילך".
 
הסיבות לרצון לאובדנות
מהן הסיבות המניעות לדחף לאובדנות?
נוביק: "חשוב להבין שאין גורם אחד המניע לרצון להתאבד. הדחף אינו כתוצאה מאירוע בודד. האדם חווה כאב ומצוקה מאוד גדולים, וצריך שתהיה איזושהי קונסטלציה של שילוב של כמה גורמים: של מבנה האישיות, של גורם סביבתי שהיה אולי הטריגר או של תהליך לקוי של הנער בהתמודדות שלו לפתרון הבעיה, תהליך המתבטא בכך שהוא מוצא אופציות קיצוניות יותר. גם למגדר יש משמעות – בנים מתאבדים פי 3 יותר מאשר בנות (ולעומת זאת כמות ניסיונות ההתאבדות אצל בנות גדולה יותר).  
כלומר, ארבעת המרכיבים העיקריים המשפיעים על האובדנות הם: מבנה האישיות, בריאות הנפש, אירועי חיים ומגדר. אבל צריך שילוב של כמה מהם כדי שמישהו ירצה ליטול את חייו.
בנוסף לאלה, המחקרים האחרונים בנושא התקדמו מאוד במרכיב נוסף: המרכיב הביולוגי – הגנטי".
 
סימני אזהרה לכוונות התאבדות
נוביק: "סביב הנער יש המון גורמים. לא את כולם הוא משתף. הוא משתף את חלקם, הוא משתף חלקית, ואם אפשר יהיה להגיע כל הזמן לקצה חוט ותהיה הידברות, יש מצב להבין שהילד הזה הוא במצוקה. הוא משאיר סימנים.
התאבדות נובעת מכאב נפש. שניידמן חקר את הנושא במשך שנים, והוא הגיע להבנה שהכאב הגדול מנשוא, הוא זה שמביא את האדם לעשות את המעשה. ואם אנחנו נצליח לזהות את הכאב, שהוא חוויה סובייקטיבית של הכאב אצל אותו אדם, ולטפל בו ולהראות לו את האור – ניתן יהיה להציל הרבה מאוד אנשים.
 
סימני האזהרה
ד"ר יוסי לוי בלז מצביע על סימני אזהרה שחשוב לשים אליהם לב (מתוך מדריך לתקשורת):
- דיבור על הרצון למות
- הבעת רגשות ייאוש, אין אונים ואין מוצא
- חוויית כאב נפשי בלתי נסבל ודיכאון
- הרגשת נטל על הסביבה הקרובה
- שתייה מופרזת של אלכוהול או צריכת סמים מוגברת
- עלייה בחרדה ובחוסר שקט
- נסיגה מקשרים, התבודדות ואי רצון לדבר עם אנשים קרובים
- שינויים חריפים במצב הרוח
- שינויים קיצוניים בהתנהגות; שינוי בדפוסי שינה או אכילה
- אובדן אנרגיה כללי וירידה ביכולת התפקוד
- דברי סיכום או פרידה; נתינת חפצים משמעותיים לאנשים קרובים
- לקיחת סיכונים מיתרים: פזיזות, אימפולסיביות או חוסר שליטה
- איבוד עניין בתחביבים, בעבודה, בבי"ס וכיו"ב
מרחיבה נוביק: "חלק מהסימנים קשורים לתופעות או למופעים של דיכאון בעקבות תהליכים כמו פרידה או שינוי. אצל נערים גם מחברים את זה לנשירה מבי"ס, או לאי ביקור סדיר בבי"ס, או לאיזושהי ירידה בלימודים – דברים מסוג זה. אלה סימנים מחשידים שכשהם קיימים – שווה לבדוק מה קורה עם המתבגר.
קיימים גם סימנים ישירים יותר, כל מיני מעשים של מתבגרים שיש להם כוונות התאבדות, כמו: לתת דברים שהם אוהבים – למסור אותם לחברים, להשאיר כל מיני מכתבי פרידה או מכתבים שמשתמעת מהם איזושהי פרידה, שירים שיש בהם רמזים לעיסוק במהות השירים, ועוד".
 
דרכים למניעת אובדנות בקרב בני הנוער
השירות הפסיכולוגי-החינוכי פועל במספר דרכים למניעת אובדנות בקרב בני הנוער:
"התפקיד העיקרי של הפסיכולוגים-החינוכיים בנושא זה הוא הערכת סיכון אובדני ולאחריו טיפול קצר מועד למניעת אובדנות. ואת זה אנחנו עושים בדרכים שאתאר להלן".
 
איתור יזום
"קודם כול – איתור יזום. חשוב להגביר את האיתור. את הגברת האיתור אנחנו עושים במספר דרכים:
האחת – ע"י העברת ידע ודיבור על הנושא, ואז הילדים משתפים יותר. הם משתפים גם האחד את השני. אחרי שקורה אסון של אובדן באופן כזה או תאונת דרכים, או כל אסון אחר, כשמדברים איתם בתוך הכיתות, יש רצון לספר יותר ולשמוע על חבריהם. אז גם מספרים עליהם – וכך האיתור גדל. יש מצוקות אצל בני הנוער. תפקידנו לבדוק מי מבין אלה שעליהם דווח, הוא בעל סיכון אובדני".
 
הכשרת "שומרי סף"
"הדרך השנייה היא הכשרת 'שומרי סף'. כלומר, אנחנו מעבירים את הידע לאנשים שנמצאים במגע עם בני נוער: מדריכי נוער, מחנכים, יועצים חינוכיים – המעבירים למחנכים את התוכניות, רופאים, עובדים סוציאליים. המטרה היא שכולם ידעו את הסימנים – איך זה נראה, איך מאתרים, מהי החוויה, איך מדברים עם ילד שיש לגביו חשד של נטייה לאובדנות ואיך מפנים אותו לגורמים המתאימים. אלה הן תוכניות של 'הכשרת סף'. יש תוכניות 'הכשרת סף' למקצועות שונים וברמות שונות".
 
לאחר האיתור – הערכת סיכון אובדני
"לגבי הפעולות שאנחנו נוקטים לאחר האיתור: על פי החלטה חדשה מלפני 4 שנים, הפסיכולוגים-החינוכיים הם החזית היום-יומית מול הילדים ומול מערכות החינוך עם המתבגרים שאותרו. הפסיכולוגים החינוכיים צריכים ללמוד את התחום הזה, וצריכים לדעת להעריך סיכון אובדני. כי מה היה קורה בדרך כלל, עד אז? הילד היה אומר (בדרגות שונות של אמירה): 'אני רוצה למות'. מיד הוא היה נשלח לפסיכיאטר. האם הוא יגיע אליו? לא יגיע? רוצים? לא רוצים? בושה? – כל מיני הכחשות. איזה הורה רוצה לדעת שלבן שלו כל כך רע שהוא רוצה למות? זה לא דבר פשוט.
הקטע הוא שאנחנו, הפסיכולוגים-החינוכיים, להיות כל הזמן בתהליך נכון של בין הורים לבין הנער, ובין המהירות שזה צריך לקרות בה, אז אתה לא ישן בלילה עד שמי שצריך לעשות, אכן עושה את הדברים כמו שצריך. אין לנו יכולות סמכותיות. אנחנו מכניסים יכולות סמכותיות יותר מהכיוון של הרווחה, כשהורה מתנגד באופן נמרץ לעשות את מה שממליצים לו, ואנחנו רואים שלילד ממשיך להיות קשה.
כלומר, מה שאנחנו, הפסיכולוגים-החינוכיים עושים, זה הערכת סיכון אובדני. רוב ההפניות אלינו מגיעות ממסגרות החינוך. לעיתים אנחנו מקבלים את המידע גם מההורים, אבל אנחנו מחברים את זה ובודקים בביה"ס את כל מה שהוזכר לעיל – נשירה מלימודים, ירידה בלימודים, איזה חברים יש לנער וכד'.
אנחנו מתכללים את המידע ואז פוגשים את ההורים לאנמנזה מסודרת מי זה הילד, לאחר מכן פוגשים את הילד ומתכללים את כל זה להערכת סיכון אובדני – קל, בינוני או קשה".
 
הטיפול לאחר ההערכה
"הטיפול של השירות הפסיכולוגי-החינוכי לאחר ההערכה: המנדט של השירותים הפסיכולוגיים-חינוכיים היום הוא טיפול בילדים שנמצאו ברמת סיכון בינונית ומטה. לכך יש טיפול קצר מועד בשיטות קצרות מועד למניעת אובדנות, שיטות שפסיכולוגים-חינוכיים הוכשרו לתת, עם מעקב בהמשך. לרוב, הילדים האלה מצויים במצוקה. אחרי הטיפול קצר המועד הזה למניעת אובדנות הם צריכים להמשיך את הטיפול, ולכן אנחנו מפנים אותם (במידת הצורך) לטיפול מתמשך".
 
תוכנית לאומית למניעת אובדנות
"לאחרונה נכנסנו לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. אני עבדתי מאוד קשה עד שהיא הגיעה אלינו, כי עקרונית משגב אינה מקבלת תוכניות לאומיות בגלל הדירוג הסוציו-אקונומי הגבוה שלנו. השנה השגנו 2 תוכניות – האחת מיועדת רק למגזר הבדואי, לילדים בסיכון, והשנייה – מניעת אובדנות לכולם. אנחנו מצויים בשלבים ראשונים של החלטה מה מתוך זה אנחנו לוקחים למשגב.
אני, באופן איש, מדריכה של מדריכים. אני מדריכה בכל אזור הצפון בתחום הזה. אבל, בזכות  התוכנית הזו שקיבלנו למניעת אובדנות, הוצאתי להכשרה עוד 4 פסיכולוגים-חינוכיים, המסיימים בימים אלה את הכשרתם, כך שהרחבנו את כוח האדם למתן השירות הזה".
 
תוכניות חינוכיות להגברת מודעות למניעת אובדנות בקרב תלמידים
"יועצות חינוכיות מעבירות בבתיה"ס תוכניות שמחזקות את החוסן, תוכניות שבהן עובדים עם הילדים בעיקר על פתרון קונפליקטים ובעיות ועל דרכי התמודדות. עכשיו, לאחר שקיבלנו את התוכנית הלאומית, נעביר את התוכניות ליועצות באופן מאוד מכוון ובצורה מסודרת".
כשנוביק מדברת על התוכניות השונות, חשוב לה לציין את עמותת "בשביל החיים": "יש עמותה מדהימה שנקראת 'בשביל החיים' – זו עמותה של הורים שאיבדו את ילדיהם כתוצאה מאובדנות. זו הקבוצה שדחפה מאוד גם לתוכניות למניעת אובדנות, גם לסמינר השנתי על חקר אובדנות שמתקיים בארץ. הם שותפים בכל התוכניות למניעה. זו קבוצת תמיכה נהדרת – גם להורים וגם לאחים. המון אנשים נעזרים בהם".
 
צמצום אמצעים קטלניים
"גורם נוסף שנמצא הכי יעיל, גם בצבא, הוא צמצום האמצעים הקטלניים המצויים בבית בהישג יד. דוגמה טובה לכך היא אחת הדרכים שבהן נוקט צה"ל לצמצום האובדנות בצבא: הצבא ביטל את ההנחיה של יציאה הביתה עם חובת נשיאת נשק. החיילים שאינם חייבים לצאת עם נשק מתוקף תפקידם – משאירים אותו בבסיס. הצעד הזה, בנוסף לצעדים רבים אחרים, צמצם באופן משמעותי את ההתאבדויות.
אם ילד המאותר כבעל סיכון אובדני יגיד לי, למשל, שהוא חשב על חבל מסוים שיש בבית או על סכין חדה במטבח – אני אתקשר להורים מיד בתום הפגישה. אם הילד משתמש בתרופות – צריכה להיות בקרה על התרופות שהוא לוקח. אם יש תרופות אחרות בבית – להעלים אותן מהישג ידו. כאמור, הטיפול קצר הטווח שאנו מעניקים לילד המאותר הוא טיפול משולב עם ההורים. ההורים חייבים להעלים את כל האמצעים הקטלניים המצויים בבית".
 
גורמים מתווכים
נוביק: "יש גורמים מתווכים שהרבה פעמים הם הטריגר למחשבות אובדניות והם מגבירים את הסיכון. דוגמאות: סמים, אלכוהול, בריונות, השפלה, אובדן או פרידה וזמינות של כלי נשק. חשוב לזכור שאלה הם הטריגרים, אך הם לא הסיבה".
 
עזרה ראשונה נפשית
"דרך נוספת למניעה היא פנייה לעזרה דחופה בלילה. נער הנמצא במצוקה צריך לדעת שיש 'קווים חמים' לשעות הלילה. אם הוא מרגיש במצוקה נפשית יש לו לאן להתקשר, לשוחח על מצוקתו ולהצליח להוריד קצת את ה'גל' עד הבוקר, עד שמישהו מקצועי יראה אותו".
 
יחידה משטרתית לאיתור אמירות אובדניות ברשת
נוביק מיידעת שיש יחידה משטרתית שמאתרת אמירות אובדניות ברשת: "אנחנו נתקלנו כבר בכמה מקרים שבהם המשטרה מתקשרת בשעות הלילה אל האגף לשירותים חברתיים במועצה, מתוך בית של מתבגר ומזעיקה אותם. אנשי מקצוע מהאגף הם מגיעים לבית, משוחחים עם ההורים ויש תהליך שבו מוכתב מה מחויב לעשות אחרי שיירטו הודעה כזאת של נער. זוהי עוד דרך למנוע התאבדות (לנו אין סמכות להיכנס לבתים, אלא רק לשירותי הרווחה)".
 
לאחר אסון – התערבות מסיבית למניעת האסון הבא
בהמשך לממצא המחקרי החדשני שתואר לעיל על כך ש"חשוב לדבר על זה", מבהירה נוביק שאחרי כל מעשה התאבדות או ניסיון התאבדות במשגב שמגיע לידיעת התלמידים, מתרחשת התערבות מסיבית מאוד בתוך כל הכיתות של בי"ס על יסודי משגב.
והיא מרחיבה: "אחת ממטרותיה היא מניעת 'הידבקות'. כי היתרון וגם החיסרון של משגב הוא של ה'יחד'. ה'יחד' מחזק אותם, אבל בגלל ה'יחד' הם מיד יודעים הכול, מושפעים מהכול, מיד זה נראה להם קרוב. זה 'שלהם' – גם אם הם לא מכירים את הילד. אבל הוא לומד בכיתה עם אח שלהם, הוא מהיישוב שלהם – זה גורם לכך שזה נוגע בהם רגשית בצורה משמעותית. לכן, במקרה כזה, מתקיימת פעילות בתוך ביה"ס והרבה פעמים גם במערך הנוער ביישובים.
הפעילות מתקיימת בהנחייתנו המקצועית. במסגרתה מובאות לידיעת בני הנוער העובדות של מה שקרה – עובדות בלבד, בלי פרטים – לא מקום ולא איך. אחר כך מתקיימת שיחה ובה מתארים בני הנוער איך זה פגש אותם רגשית, ובסוף – שיחה על 'מה אני עושה כדי להתמודד כשאני במצוקה'.
זה תהליך של התערבות פסיכולוגית בקרב בני הנוער שמתרחש אחרי כל אירוע כזה במשגב. אם באחד היישובים בלעה נערה כדורים ובא אמבולנס ולקח אותה לבית חולים – כעבור זמן קצר כבר כל חבריה ביישוב יודעים על כך והמידע מתגלגל במהירות. בתפיסה שלנו – כשהילדים יודעים על זה – צריך לדבר איתם על כך ישירות.
מלבד הנושא של ה'הידבקות', ההתערבות שלנו היא לגרום לכך שבני הנוער לא יעשו ממוות כזה מוות הרואי. אנחנו מאוד משתדלים לעשות הפרדה מאוד ברורה בין העושה לבין המעשה. העושה הוא נער, הוא קרוב, הוא מוכשר, הוא חמוד, הוא הכול. המעשה – מגונה. המעשה הוא דבר שאיננו מקבלים בשום אופן, כי מוות הוא בלתי הפיך. אבל, אנחנו גם לא מגנים את העושה, כי זה אדם במצוקה שעשה מעשה כי הוא חשב שאין לו אופציות אחרות. ההתערבות שלנו באה להבהיר שאין מצב כזה של אין אפשרויות אחרות שיכולות לסייע – תמיד יש פתרונות! תמיד יש אפשרות לפנות למישהו ולדבר אתו!"
 
השירות הפסיכולוגי-חינוכי במשגב
השירות הפסיכולוגי-חינוכי במשגב מונה 14 פסיכולוגים הפזורים בכל מוסדות החינוך של משגב – מגני הילדים ואילך. הם מגיעים לביה"ס פעם או פעמיים בשבוע. עבודתם מתמקדת בעיקר עם צוותי החינוך, אך ניתן לפנות אל השירות באופן פרטי – הדיסקרטיות מובטחת, כמובן.
נוביק: "השירות שאנחנו נותנים לתושבים הוא לא רק דרך החינוך, אלא גם דרך הקהילות: באירועים האחרונים ישבנו עם הורים ביישובים, אנחנו עובדים עם מחלקת הנוער במרכז הקהילתי ומדריכים אותם ('שומרי הסף') – אנחנו כל הזמן עובדים על חיבורים כדי שהילד לא ייפול. הפסיכולוגים שלנו מדהימים. יש לנו צוות טוב, מסור, נרתם".
את הריאיון מסיימת תמי נוביק לא לפני שהיא מדגישה שוב: "חשוב שיהיה מאוד ברור: אובדנות ניתנת למניעה! חשוב לדעת את ה'איך', ואת ה'מה', ואיך נשתפר, ואיך נשפר את יכולת האיתור שלנו – של כל הסובבים את הנערים האלה. פנייה לסיוע יכולה להציל חיים! הכאב הכי גדול הוא שהנערים האלה שנטלו את נפשם במו ידיהם הם בני נוער שעוד לא התחילו את חייהם, ומחליטים לסיים אותם".
  
פרטי השירות הפסיכולוגי-חינוכי במשגב
טלפון ראשי 04-9902318
תמר נוביק – מנהלת: taminovik@misgav.org.il
טלי גלוטמן – מזכירת השירות הפסיכולוגי-חינוכי: tali@misgav.org.il
  

"כולנו מחויבים לבחור בחיים"

מכתב שפרסמו אורלי ושוקי לוביץ' מהיישוב מורשת בפייסבוק, לפני מספר שבועות, לאחר שבתם מורן ז"ל נטלה את חייה*:
לחברים של מורן שלום,
מורן כבר לא איתנו. היא לא תגיב יותר להודעות ולתמונות. אבל אנחנו כהורים רוצים לומר לכם כמה מילים.
רצינו לחבק אתכם כולכם ולומר לכם שאתם מוקפים באנשים שאוהבים אתכם ועומדים לרשותכם.
ההורים, המורים ושאר המבוגרים נמצאים כאן בשבילכם בשביל להאזין, להקשיב ולכוון.
חשוב לנו שתזכרו – כל בעיה ניתנת לפתרון אם רק תיפנו ותשתפו, אבל מהמעשה של מורן אין שום דרך חזרה.
מורן בחרה בחירה מוטעית ורק אלוקים יכול לשפוט את בחירתה.
מנהל ביה"ס ציטט ליד קברה של מורן את הפסוק "ובחרת בחיים".
כולנו מחויבים לבחור בחיים, לשים לב לחיים שבנו גם אם הם לפעמים מסתבכים ונראה שקשה לבחור בהם, בחיים.
ההר של אתמול יהיה ההזדמנות של מחר, אבל חייבים לבחור במחר, ביום הבא.
נבחר גם בחיים של החברים שחיים לידינו, ונהיה ערניים וקשובים לקשיים של אחרים.
נהיה סבלנים והרבה פחות ביקורתיים. ניקח את הדברים כמשימת חיים.
רצינו להודות לכם שהייתם עם מורן בשנות הילדות וההתבגרות.
חשוב שתדעו שבדברים הכתובים שהשאירה לא היה כעס כלפי אף אחד.
ויהיו הדברים לזכרה ולעילוי נשמתה של מורן.
אורלי ושוקי לוביץ
*הפוסט מפורסם בזאת באישור האב, שוקי לוביץ'
 

תדריך להורה החושש שילדו נמצא בסיכון לאובדנות

כתבה: ד"ר יוכי סימן-טוב; ייעוץ: ד"ר ענת ברונשטיין-קלומק
ציטוטים מתוך עלון שהוציא משרד החינוך – השירות הפסיכולוגי ייעוצי – היחידה להתמודדות במצבי לחץ וחירום.
ילד במצוקה עלול לבטא את קשייו בדרכים שונות, לעיתים באופן גלוי ולעיתים באופן סמוי. מי שעוסק במחשבות אובדניות אקטיביות ומבטא רצון להתאבד או מאיים להתאבד, שרוי במצוקה, וחשוב להתייחס לכך במלוא הרצינות. יש להיות קשובים למצוקה הזו, לתת לילד תחושה שמבינים אותו, לטפל בו באופן מקצועי, וכל זאת כדי להפיח בו כוחות של חיים ותקווה ולהקטין באמצעותם את הסיכון האובדני.
במקרים של חשש לסכנה מידית:
- אם הדיבור האובדני מלווה בכוונה לביצוע, בתוכנית ממשית, בכתיבת מכתב או בחלוקת חפצים אישיים, יש לפנות באופן מידי לפסיכיאטר או לפסיכולוג קליני או לפסיכולוג חינוכי שעבר הכשרה מיוחדת, שיאבחן את רמת הסיכון האובדני. חובה להשגיח על הילד ללא הפסקה ואין להשאירו לבדו, אפילו לזמן קצר
- במקרה שהחשש מתעורר בלילה או במקום שאין אנשי המקצוע נגישים להתייעצות, יש לקחת את הילד לחדר מיון
במקרים של חשש לסכנה:
- אל תישאר לבדך – בתחום האובדנות גם העוזר זקוק לעזרה. פנה להתייעצות בנוגע להתמודדות הרגשית שלך ולדילמות שמתעוררות בתהליך. עזרה לעצמך היא דוגמה טובה לילדך
- התגבר על קשיים ועל החרדות ופנה זמן ואנרגיות לדבר עם הילד בצורה ישירה ואמפתית על התאבדות. שאל את הילד אם חשב על זה, ואם יש לו כוונה לפגוע בעצמו. במחקר נמצא, כי שאלה ישירה על כוונה אובדנית איננה מגבירה אובדנות אצל ילדים
- הימנע מלבקר או לשפוט את הילד. משפטים כמו: "מה חסר לך?" או "אתה סתם מפונק ורוצה תשומת לב"...משפטים כאלה עלולים להחריף מצוקה עקב החשש של הילד לבטא את קשייו והתגברות תחושת הבדידות וחוסר התקווה
- ערוך הסכם עם ילדך הנוגע לדברים שהוא יכול לעשות אם הוא אכן חש דחפים אובדניים, כדי שלא יפגע בעצמו: מה הוא יכול לעשות בעצמו, אם זה לא יעזור החליטו למי הוא יכול לפנות. חשוב שיהיה לו ברור איך הוא יכול להשיג אותך ואיך הוא יכול להגיע למיון
- חשוב להעביר לילדך מסר של תקווה אמיתי אשר יכולה להציל חיים...אפשר וחשוב להציע לו אפיק לתקווה באמצעות לימוד דרך טובה יותר להתמודדות עם המציאות
- אמור לילד עד כמה אתה אוהב אותו, עד כמה הוא יקר לך ולאחרים, ותזכיר לו שאתה תהיה תמיד שם בשבילו. זכור להדגיש לו, כי הדבר החשוב ביותר לך שהוא יישאר בחיים, וכרגע דברים אחרים כמו הישגים לימודיים פחות חשובים
- תן לילד תחושה שאתה לגמרי אתו, ויחד תתמודדו עם המשבר. השתמש במילים המבטאות אמפתיה, שותפות ותודה על השיתוף
- אל תישאר לבדך עם החשש. החשש מכך שילדך בסיכון הוא חוויה קשה. עדכן את האנשים במוסד החינוכי האחראים על הילד ושתף איש מקצוע (יועצת, פסיכולוגית). אחד המפתחות להצלחת הטיפול במקרים של מצוקה חריפה הוא שיתוף פעולה בין כל הגורמים המטפלים בילד
למד מהם על מקורות הסיוע המקצועיים באזור מגוריך, ודאג להפנות את הילד לאיש מקצוע טיפולי, אשר מלווה ומסייע במצבים כאלה. דאג שהטיפול יהיה מקצועי ועקבי. כדי לשכנע את ילדך לפנות לטיפול עליך קודם כול להקשיב לו. הסיכויים שהשכנוע יצליח ללא הקשבה, נמוכים ביותר. אם הילד לא מסכים ללכת לטיפול הצע לו להצטרף אליו, ולך בעצמך להדרכת הורים. חשוב ביותר: התגבר על הכחשות, על בושה וכד', ודאג שילדך יטופל כמו שהיית עושה אילו הבעיה הייתה רפואית. כשהילד כבר בטיפול עקוב אחריו כדי לוודא שהטיפול אכן מפחית מצוקה וסיכון אובדני. במידה שלא חל שיפור – יש לשקול עם אנשי המקצוע התערבות אחרת
 
פנייה לעזרה ראשונה נפשית בלילה
ער"ן – טלפון 1201 או באינטרנט
סה"ר – סיוע והקשבה ברשת – באינטרנט

הוסף תגובה

randomness