14 נובמבר 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

פרשת "שלח":יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

פרשת "שלח":יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מערכת הפורטל
אימרה שבועית:
הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם. {פרקי אבות ד', כ"ח}
סטטוס שבועי:
האדם מישראל מחוייב לא רק לשאת ולהפיץ את זרעי הכרת הבורא. תפקיד נוסף הוטל עליו במסגרת שליחותו - להפיץ את ההכרה הנכונה של תפקיד האדם, חובתו ויעודו בכל מקום ועידן. כיצד ניתן להתעלם מהסגולה המיוחדת ששמרה עליו בכל תהפוכות הזמן, ממאגרי כוחותיו הרוחניים ומאומץ לבו? כיצד יתכן לעצום עין מן המעיין הנצחי אשר ממנו שואב העם בכל פעם מחדש את כח קיומו? 
 
ציטוט שבועי:
גם בארץ ישראל אל לנו לסמוך על היותנו כאן ועל כך ששפת דבורנו עברית, מפני שהעדר קשר למורשת היהודית ינתק אותנו מזיקה לעולם היהודי וגם ממודעות לאומית בארץ ישראל. {חה"כ זבולון המר ז"ל}
 
סיפור שבועי:
גורל משותף...
בשנת 1982, ישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של פרופסור ישראל אומן חתן פרס נובל. בערב י"ט בסיוון (השבוע לפני 34 שנים), בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.
הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת 'נצח ישראל' שהתגורר בשכנות למשפחת אומן ופרופסור אומן התפלל ולמד בישיבתו, הלך ללוויה. לאחר הלוויה ביקש ממלווהו שהוא רוצה לבוא כבר עכשיו לנחם.
הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: הרב, אני כל כך מעריך שהרב בא לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה. 
השיב לו הרב גוסטמן: אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, אחד מכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים.
ואז הוסיף הרב: אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש.
הרב גוסטמן המשיך: מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי, תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת.
הגיב פרופסור אומן ואמר: חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, הצליח לנחם אותי...
 
פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'אסוסיאציה תמידית'
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם" {במדבר ט"ו ל"ח}
 
הציצית היא הפריט האחד והיחיד במלתחתנו שהתורה קובעת את צורתו. חכמי המדרש הבינו שבציצית קיים אלמנט הצלה.
משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: תפוס החבל הזה בידך, ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים. אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצוות, נאמר עליכם: ואתם הדבקים בה' (מדרש תנחומא).
תפקידו של 'חבל' הציצית הוא למשוך אותנו ממצולות 'ים' כלשהו. השאלה היא: כיצד?
כדי להבין מצווה זו, עלינו לדון במהות הלבוש במקרא. כך אנו מגיעים אל הבגד הראשון בעולם. נתבונן באילו תנאים הוא ניתן לאדם. זהו עיון המשיב אותנו אל חטאם של אדם וחוה.
שם, ברגע הנפילה והמרד בצו האלוקי, אנו פוגשים לראשונה בבגד. לאחר החטא, החרטה העמוקה והזעזוע הנפשי שבאו בעקבותיו, חש לפתע הזוג הראשון ברגש בושה הכובש את לבו. עד כי האלוקים עצמו התקין להם כתנות עור.
מה השתנה בעקבות החטא?
החטא היווה שינוי מהותי במבנה נפשו של האדם. לפני החטא לא שלטו בו כוחות הרע וההרס. הפיתוי ניצב מחוצה לו, והיה מסומל בנחש כגורם חיצוני. האכילה מעץ הדעת מסמלת את החדרת הרע אל תוככי לבו של האדם. זירת ההתמודדות בין הטוב והרע, המוסרי והמופקר, האמת והשקר, השתנתה. אבדה לו לאדם התמימות הספונטנית והטהורה, זו העושה את מעשיה בפשטות טבעית, בלא סיבוכי נפש ועכבות מיותרים.
אדם וחוה גירשו את עצמם מגן עדן זה. עתה, לאחר החטא, התבוננו איש אל רעהו דרך משקפי התאווה. כל אחד ראה בזולתו אובייקט לסיפוק. על כן, בושו במה שעוללו לעצמם, התביישו זה מזו. חולשה זו הביאה אותם אל הצורך להתכסות.
הלבוש אם כן, בושה הוא לאדם. הבגד, אות היא לבגידתו בישותו הרוחנית, האמיתית.
כפי שקרה במקרים רבים בהיסטוריה, גם במקרה זה נשכחה במשך הזמן מהות הדברים. הכורח של הבגד שגרם החטא, הפך לנושא הערצה מצד עצמו. אזיקי הלבוש המכסים את חרפת חולשתנו המוסרית, היו לצמידי זהב, שאנו מציגים לראווה. אנו מתהדרים בלבוש, בלי לזכור את מקורו.
זוהי מטרת הציצית. חוטים אלו משמשים הם לנו כאות, כתזכורת, לאמיתות שחשוב לזכרם. מטרתם להרחיק את חלודת השיגרה.
ההתבוננות התמידית בציצית מפעילה את הזיכרון ואת התודעה. התבוננות זו בכוחה להחיות בלבנו, בצורה מוחשית ביותר, את סיפור הבגד הראשון. זכרון זה ימתן את ריצתנו הבהולה אחר ההישגיות החומרית, המכלה את הנפש ואת הבשר. במראה העיניים של חוטים שזורים אלו, אנו נזכרים בחולשתנו הכבולה בבגדינו. כך מסוגל זיכרון מתמשך זה לבלום ולאזן את התשוקה הבלתי מבוקרת - אם כל חטאת.
מעתה, מובן הדימוי של חז"ל, המדמים את הציצית לחבל הצלה הנזרק לאדם הטובע בים. אין יפה מדימוי זה. האדם נסחף על ידי גלי ים החומרנות והחטא. חבל הציצית הנזרק לו ממרום, מזכיר לו שקיימת מציאות אחרת בתוככי לבו. שקיים עולם רוחני המסוגל להתמודד בכוחות הטבע החומריים הרודים בנו.
הציצית מושכת אותנו בציציות ראשנו מתוך מערבולת החיים הבנויה על 'קח ותן', המאיימת לבלוע אותנו כליל. היא מעניקה לנו את תחושת החרות מכוחות אלו, וממילא את יכולת העמידה מול גליהם השוצפים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness