18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

עינט קרמר על מופת לקיימות קהילתית

Share

עינט קרמר על מופת לקיימות קהילתית

עינט קרמר, אשחר
בחג השבועות אנו קוראים את מגילת רות. מגילה זו, שסיפורה מתרחש בעונת הקציר (העונה שבה אנו נמצאים עכשיו), פותחת לנו פתח לבחון את מצוות "מתנות העניים" שהייתה נהוגה בעבר, ולהאיר בעזרתה את נושא העזרה ההדדית הנהוגה כיום במדינת ישראל. 
מתנות שאינן מתנות
"וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו..." (רות ב 1)  - המגילה פותחת ברות ובנעמי, שתי אלמנות עניות היושבות בבית לחם וסובלות מחרפת רעב. רות אינה יושבת בבית ומחכה שמכרותיה של נעמי מימים עברו יבואו לסעוד אותה (ואגב, זו שאלה טובה למה הן לא באו) ומציעה לחמותה ללכת וללקט שיבולים בשדה של אדם זר, בהתאם לחוקי מתנות העניים – לקט, פאה ושכחה.
מתוך מעשיה של רות אנו מתוודעים לפן חשוב בהלכות מתנות העניים הניתנות מן התבואה – הן אינן ממש מתנות. העניים נדרשים לצאת אל השדה ולבלות את היום בעבודת כפיים (אומנם רק בשלב הקציר), כמעט כמו בעלי השדה עצמם. ה"יציאה" לעבודה מאפשרת להם להמשיך להכיר בערך עצמם כאחראים על משפחותיהם ועל מזונן, דבר שיעזור להם "לקחת אחריות" ולהשתקם מתוך עניוּתם.
"וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב". - התמונה הבאה הנפרשת לעינינו מתרחשת בשדה בועז, השדה שאליו נקלעה רות. בועז, הנמצא בשטח עם הפועלים מתעניין בבחורה החדשה שהופיעה בשדהו ומקבל עליה פרטים העוזרים לו להבין במי מדובר. בהמשך יורה בועז לפועלים ל"דאוג" לרות לדי תבואה: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ..." וזאת בשל היכרותו עם סיפוּרה ועם מעשה החסד שעשתה בעצם הגיעה לבית לחם.
תמונה זו מעלה בפנינו את היתרונות הטמונים בעצם המפגש של "חלשי החברה"  עם "הציבור הנורמטיבי": השהייה המשותפת בשדות מאפשרת לחברה להעריך את כמות הנזקקים שיש בה, לשמוע את סיפוריהם ולהבין מהי מידת ההזדקקות האמתית שלהם. דרך זו מאפשרת גם מפגש בלתי אמצעי בין החברה העובדת והענייה (כולם עובדים, אוכלים ונחים ביחד) ומאפשרת לחברה לשמור על שלמותה, כמו גם למצוא דרכים נוספות להוצאת העניים מעניוּתם (הסכמי עבודה, שידוכים וכו'). 
מבחינה כלכלית, אגב, מתנות  עניים אלו אינן משמעותיות לבעל השדה – ה"לקט" מתייחס לשיבולת או שתיים שנפלו בעת הקצירה ולא כדאי לקוצר להתכופף כדי לאוספן. ה"שכחה" מתייחסת לשיבולת אחת או שתיים שבעל השדה שכח ואין סיכוי שימצא אותן, אלא אם יעשה סריקה נוספת בזבזנית מבחינת כוח אדם וכו'. לעניים, שאינם מחויבים ל"הספקים" יש את הזמן להשקיע באיסוף שיבולים אלו. שילוב זה הינו שילוב אידיאלי של "האחד נהנה והאחר לא חסר".                                 

הנעשה אז מול הנעשה היום
"מתנות שאין העניים לוקחים אותם, שייכים לבעל השדה. היום לא נהגו לתת מתנות עניים אלה, מפני שאין העניים באים לשדות לאסוף פירות ושבלים, כיון שטורח האסיף עולה על מחיר הפירות" (יהודה אייזנברג, מצוות הארץ).
מתנות העניים שאליהן נחשפנו בקריאת המגילה היו חלק ממערך החברה בימי קדם לדאוג לענייה ל"רווחה". בימינו, מתנות אלו אינן נוהגות עוד ואת תפקיד הדאגה לחלשי החברה מבצעת המדינה, דרך משרד הרווחה. לעזרה ממוסדת זו יתרונות רבים (שעיקרם דאגה לכל אדם למחיה בסיסית), אך מול השוואתה לסיפור המגילה צצים דווקא חסרונותיה:
החקיקה במדינת ישראל  אינה יכולה להפריד בין הסיפורים האישיים של כל אדם ואדם ולפיכך מסתפקת בקביעת קריטריונים כלליים ל"מיהו נזקק". שיטה זו  מעודדת "פרזיטיות" מחד גיסא, ואינה מסייעת באמת לעניים לצאת ממעגל העוני מאידך גיסא, היות שהיא יוצרת תמריץ אצל העניים להיכלל בקריטריונים של הזכאות בבחינת  טוב ציפור אחת ביד". כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטאליות של עוני ומצוקה.
משלמי המיסים במדינה מודעים לכך שהמיסים משמשים בין השאר למטרות סוציאליות אלו. לפיכך נוצר מצב שאדם עובד כל ימיו לרווחתו הוא תוך תחושה של "אני את חלקי לחברה תרמתי דרך המיסים". כך נמנע מן הנותן לעשות את תיקון המידות שאמורה לעורר הנתינה, והחברה בכללותה נשארת מנוכרת וקרה.
מערך הנתינה המקומי, הקהילתי, כדוגמת זה שהוצג במגילה נותן פתרון לשתי הבעיות שצוינו – מתנות העניים בשדה מעודדות סולידריות חברתית, עזרה הדדית והוספת טוב בעולם,  וזאת מבלי "לשתק" את העניים ולהדיר אותם מן החברה.  
 
שאלת התרגום
החיים ביישובים קהילתיים מאפשרים לנו "לשחזר את ההצלחה" של המודל הקדום באמצעות יצירת  מערך תמיכה הדדית מקומי  משמעותי.
גודל היישובים מאפשר לשמור על היכרות עם ה"סיפורים" של אלו שעוברים תקופות לא פשוטות ולתת להם מענה מתאים, בין אם מדובר בסיוע כלכלי ובין אם בעזרה עם הילדים או סתם בעצה או במילה טובה. ביישובים רבים אף קיימת ועדת "רעות", "חסד" או כל שם אחר, המקפידה להתעדכן בצרכים של התושבים ולתת להם מענה. יוזמה יפה במיוחד הקיימת במספר יישובים היא "קרן קהילתית" הנותנת הלוואות ללא ריבית לתושבים שנקלעו למצוקה כלכלית. ויש עוד מודלים רבים ומבורכים.
עם זאת, בל נמהר לטפוח לעצמנו על השכם. ביישובים הקהילתיים, גם באלו עם תחושת ה"קהילתיות המתפרצת" ישנם פעמים רבות אנשים "שקופים". כאלו שאין להם ילדים בגנים, או אולי שהגיעו מחו"ל או כאלו שלא יודעים לבקש עזרה. כאן עלינו לגייס את עצמנו ולקבל השראה מ"מגילת החסד", לעשות את הצעד הראשון ולהציע אוזן קשבת ועזרה אמתית.
מי ייתן ונזכה  לאמץ  גישה קהילתית- חברתית מקומית של ערבות הדדית ושהייה בצוותא, גישה שתזכה ותוליד את אותם פירות שהולידה גישה זו במגילת רות.

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness