15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

בריאות

במשגב והסביבה

האלרגיה שלי. חלק א' – מלחמה

Share

האלרגיה שלי. חלק א' – מלחמה

מאת אפיק עובד
​לפני שאתחיל לספר את הסיפור אני פונה אליכם בבקשה: זהו סיפור אישי שלי, מהחיים הכי פרטיים שלי עם עצמי ושלי עם העולם, ולכן זהו מקום פגיע וחשוף, והבקשה שלי אליכם היא להתייחס לזה בכבוד וכמובן לא להשתמש בזה לרעה.
לסיפור הזה יכולים להיות הרבה מאוד שמות כמו: "מעבדות לחירות", "ממגבלה למקפצה", "האלרגיה שלי", "הקוץ שהפך לוורד", "עיצוב אדם", "הסיפור שאינו נגמר", ועוד ועוד.
אני פשוט קורא לזה: "סיפור על מלחמה ושלום".
כמה שבועות בודדים אחרי שנולדתי מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במצב של בין חיים למוות. מובן שאיני זוכר את הסיטואציה אך הוריי מספרים שבמהלך שתיית "מטרנה" התחלתי להשתעל ולהאדים, פריחה עלתה על גופי ובכי חזק שהשתנק בכל יבבה בקע ממני. הגענו בבהילות לרופא שטיפל בי היטב והציל את חיי.
תחילה לא הבנו מה קרה ולאחר שהמקרה חזר על עצמו המליצו לנו לבצע בדיקה לאלרגיות, וכך עשינו. הבדיקות הראו שאכן יש לי אלרגיה לחלב (חלב=חלב צאן וכל מוצר המכיל חלב צאן).
עברו כמה שנים שבהן למדנו – אני, המשפחה, החברים בגן ובכלל כל הסביבה שלי, איך להתנהל עם המצב. במהלך הזמן הזה התבהרה לנו תמונת האקוטיות של האלרגיה – זו אלרגיה שמשפיעה על גופי אפילו במגע חיצוני עם חלב ושעלולה לגרום למותי תוך דקות ספורות בחנק מתמשך.
במהלך השנים האלה "חטפתי" כמה וכמה התקפי אלרגיה או אנאפילקסיס בשפה המקצועית, קשים יותר וקשים פחות, כאשר מכל אחד החכמנו יותר. למשל, בהיותי ילד צעיר היה אבי שותה בכל בוקר נס קפה ולפני שהיה יוצא לעבודה היה נושק לי בקדקוד הראש. דקות אחדות לאחר מכן החלו אדמומיות ופריחה להופיע על ראשי. התופעה חזרה על עצמה שוב ושוב ואנחנו לא הבנו למה ואיך זה קורה. ימים רבים עברו עד שגילינו שהסיבה היא הנשיקה שאבי נשק לי בראש אחרי הנס קפה ששתה.
בגן ידעו כולם שיש את השולחן שאפיק יושב בו ובשולחן הזה לא אוכלים חלב. בנוסף, היה חוק שלאחר הארוחה כולם הולכים לשטוף את הידיים עם סבון על מנת שלא יימרח חלב על המשחקים.
היו גם כאלה, מבוגרים יותר, שלא האמינו לחומרת המצב ובדקו כמה פעמים אם אני דובר אמת. התוצאה הייתה קשה ובלי כוונה גרמתי לכמה מהם לטראומות לכל החיים.
ההתקפים המשיכו להגיע, כמו למשל ביום ההוא שבטני חפצה בבורקס תפוחי האדמה שנמצא בשקית, וכילד שבטנו חפצה והוא יודע שמותר לו לאכול את הבורקס כי זה תפוחי אדמה ולא גבינה, הייתי מאושר – שלפתי אותו מהשקית וטרפתי אותו.
מחנק, התנפחות בפנים, אדמומיות, פריחה וכולם נכנסים למצב המלחיץ של "אפיק בהתקף" ומיד מתחילים בטיפול הרפואי, כדורים לפתיחת קנה הנשימה, כדורים להזרמת האדרנלין בדם ומוכנים עם מזרק האפיפן להציל את חיי במקרה של החמרה.
מסתבר שבורקס תפוחי האדמה שהה בשקית במחיצת בורקס גבינה. זה היה הגורם להתקף.
מגיל צעיר ביותר כבר הכרתי את המילה "פרווה" וידעתי שעליי לחפש אותה בכל מאכל שברצוני לאכול ממנו, ומהרגע שבו יצאתי לראשונה לבד מהבית נדבק אליי תיק הערכה שלי המכיל את מלוא הטיפול הרפואי שאני זקוק לו במקרה של התקף. התיק הזה נמצא תמיד אתי. למעשה, אני לא יודע מי אני בלעדיו כי הוא נכנס אל חיי עוד לפני הזיכרון הראשון שיש לי מחיי.
כשנמצאים אצל חברים, בימי הולדת, או כשסתם חותכים מלון בים, אני תמיד נמצא בערנות שיא. זאת אומרת שהמוח שלי כל הזמן קולט מידע של "איפה הסכין שחותכים אתה את המלון הייתה לפני זה? האם שטפו אותה טוב?" או בארוחת צהריים אצל  חבר "הכף של הסלט נגעה בצלחת של אחותו שלפני זה הייתה בה גבינה". את כל זה אני קולט וכך אני מסדר לעצמי מה מותר לי ומה אסור לי. זה החלק הקל.
החלק הקשה הוא למשל ביום הולדת. כמובן שאסור לי לאכול מהעוגה היפה והמקושטת וגם מהר מאוד כל החטיפים שרויים בחלב כי הידיים של החברים עם חלב מהוופלים והם נגעו מיד לאחר מכן גם בבמבה ושלא נשכח שעברו מיד לשחק כדורסל, אז גם בכדור אני כבר לא יכול לשחק וכל זה עדיין נחשב בחלק הקל כי זה בשליטתי. אני יודע שאסור לי לאכול מזה אז אני לא אוכל מזה. אני יודע שאסור לי לגעת בזה אז אני לא נוגע בזה. החלק הקשה הוא כשמגיעה האימא שדואגת ושאכפת לה ממני ושהכינה במיוחד ואך ורק לי את העוגה שהיא רק שלי והיא ללא חלב. אז זהו, אני לא יכול לקחת את הסיכון הזה שאולי בלי לשים לב וכמובן בלי כוונה המרית של הקצפת נגעה בתבנית של העוגה המיוחדת. זה מצב מתסכל שבו, מצד אחד, אני מעריך מאוד ומוקיר תודה גדולה, אך יחד עם זה, כשאת שואלת אם העוגה טעימה, אין ביכולתי לענות באמת כי החבאתי אותה עמוק בתיק מבלי שמישהו יראה שלא אכלתי, ורק שאגיע הביתה אוכל להביא אותה למשפחתי – כמובן, בלי שנגסתי ממנה.
בשלב הזה אני מניח שאתם כבר יכולים לדמיין בעצמכם מצבים לא נעימים ומסוכנים שיכולים להיווצר מהאלרגיה. אך זה לא הכול.
לפני כמה שנים המחנכת שלי אמרה לי שרשום לי על המצח "סיירת מטכ"ל". כך גם אני הרגשתי. היה לי ברור שיגיע יום הגיוס ואני אהיה בדרכי לסיירת כזו או אחרת. למקום הזה כיוונתי, התאמנתי וחלמתי על עצמי שם.
יום בהיר אחד לפני כשנתיים החלום התנפץ לי ובמקום מסוים אני התנפצתי אתו, ומאז התחיל התהליך של לחזור לעמוד על הרגליים.
נושא הצבא תסכל אותי מעבר לכל יום הולדת הכי חלבי שהייתי בו ומעבר לכל צחקוק הכי מרגיז שנכחתי בו. הרי אני יודע שאני יכול ומסוגל, והכי חשוב רוצה להיות בסיירת מטכ"ל, אבל מסתבר שמי שאמור להחליט אם אהיה שם לא חושב כמוני.
התסכול הלך והתעצם וכך גם הכעס על עצמי, הקנאה באחרים, איבוד האמונה והביטחון והזעם על עצמי – על הגוף שלי שככה בוגד בי.
עם כל התחושות, המחשבות והרגשות האלה נכנסתי למסע שבו המלחמה פגשה את השלום. זהו כנראה המסע החשוב ביותר בחיי והוא עוד לא נגמר.
אדם, שאני מגדיר אותו כחכם, שאל אותי פעם "על מה ולמה אנחנו יוצאים למלחמות? על מה ולמה אתה יוצא למלחמות שלך?"
אני מזמין אתכם לשאול את עצמכם את השאלות האלה ויותר מזה, אשמח שתשתפו אותי בתשובות ובתובנות!
לסיום, כמו שאין אהבה בלי שנאה אין שלום בלי מלחמה.
על הדבר הזה, המסע שקודם הזכרתי והחלק של השלום אספר במדורי הבא...
 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness