18 ינואר 2019,יום שישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

פרשת "אמור": יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

פרשת "אמור": יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מערכת הפורטל
אימרה שבועית:
"כי את כל הארץ אשר אתה רואה - לך אתננה" {בראשית י"ג, ט"ו}
סטטוס שבועי:
האהבה הפנימית והעמוקה בין עם ישראל לארץ ישראל, היא אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא יכלו לה. מיום גלות ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה כדי לזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו ועוזבים את ארצותיהם ואת רכושם אל ערש מולדתם.
 
ציטוט שבועי:
הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו, טלית זו היא סמלנו! נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. {דוד וולפסון, מעצב דגל ישראל}

סיפור שבועי:
מאחורי הסיפור...
בסערת מלחמת העולם הראשונה, נאסר בחור ישיבה, יליד גרמניה, באשמת ריגול לטובת הגרמנים, והתובע הרוסי ביקש לגזור עליו גזר דין מוות.
רבי ישראל מאיר הכהן הידוע בכינויו – ה'חפץ חיים' הגיע למשפט להעיד על חפותו. לאחר שסיים את דבריו, ביקש הסנגור מהשופטים הצבאיים להתייחס לעדותו כקובעת ופתח ואמר: היודעים אתם מיהו האדם שהעיד כאן? אספר לכם סיפור שסופר אודותיו:
פעם חדר גנב לביתו וגנב את פמוטי הנחושת של שבת - חפצי הערך היחידים שהצליח למצוא. כשראה זאת ה'חפץ חיים', מיד רץ אחריו וקרא בקול: מחול לך, הריני מפקירם.
הסיפור עורר רושם עז, שהתפוגג מיד כאשר גחן אב בית הדין ושאל בספקנות: ואתה, אדוני הסנגור, מאמין לסיפור?!
ענה הסנגור: נניח שלא, אבל עובדה היא, אדוני השופט, שאודותיך לא רווחים סיפורים כאלו...


פרשה שבועית:
פרשת אמור / 'צער בעלי חיים'
"שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" {ויקרא כ"ב, כ"ח}.
 
הבהמות והחיות הן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור שאין היתר האכילה והזביחה מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.
אזהרה זו כלולה באיסור התורה המכונה בשם: 'צער בעלי חיים'. האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר וכל פעם מאספקט שונה. בפרשת אמור מתייחסת ההוראה ישירות לעניין השחיטה וההקרבה.
ביום שאתה שוחט את הפר האב או את הפרה האם, אל תיטול גם את נפשו של העגל - הבן שנולד מהם. צו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם או את האב.
מה טמון בהוראה זו?
רגישות לרגשות הבהמה ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.
וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי 'מורה נבוכים':
אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כוח הפועל המדמה (תכונת הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם (שם חלק ג').
דברים אלו הם מפתח להערכה נכונה של עולם החי, שעליו מבוססת מערכת הצווים של 'צער בעלי חיים'.
תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב שהיקום על הדומם, הצומח והחי שבו - הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. השקפת התורה בעניין זה שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה שעליהן חונכנו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר, אולם לא בלי גבול. במישור שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים - אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית בגוף האדם ובגוף הבהמה דומה. כשם שברור לנו שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.
שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד היא תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה