17 נובמבר 2018,יום שבת

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt

ברוך חייקין על "הגיעה שעתך למרוד"

Share

ברוך חייקין על "הגיעה שעתך למרוד"

ברוך חייקין
"הגיעה שעתך למרוד, / אמר לי פעם מישהו מוכר, / ולא אמר לי איך / ומדוע, עד מתי ובמה. / ובכל זאת, לא שאלתי אותו; / זה היה לי ברור, משום מה". נער הבר-מצוה שר בקול צרוד מהתרגשות ואביו מלווה אותו בפסנתר. אני יושב בביתם החדש, עם אשתי וילדיי ואנשים רבים וטובים מאשחר, ומשתתף במוצאי שבת של שירה עברית. רוב השירים הולחנו ע"י האב, איש יקר ומוכשר; מושרים בקולה הצלול של איילת, זמרת ירושלמית, שהתארחה באשחר במשך השבת; ונכתבו בידי משוררות מפורסמות כמו זלדה, לאה גולדברג, ותיבדל-לחיים-ארוכים חמוטל בר-יוסף, שבאה גם היא לשבת. 
אבל השיר שהבן שר עכשיו הוא השיר שלי, הראשון שכתבתי, אי אז בשנת הח"י לחיי. אני שומע לקול הנער באשר הוא שם, מחריש ומשתאה לו: האמנם מרדתי?
במבט לאחור, אני לא כל כך בטוח. בעוד חבריי המתבגרים היו דוהרים כשעירים על טרקטורים בשדות העמק, רוכבים על סוסים ומנסים את אונם אצל הבנות המתרגשות לבוא – הייתי אני, נער תם שכמוני, ממית את עצמי באוהלו של בית המדרש עם פרויקט הדף היומי שקבעתי לעצמי; הם היו מתפיחים את שריריהם המסוקסים מקוצר רוח ועבודה קשה, ואני הייתי "מבריז" משיעורי הספורט כדי ללמד את עצמי לתכנת את התפוח הגדול, את המכונה המופלאה שצמחה פתאום באחד מחדרי ביה"ס התיכון;  ובעוד הם מתלבטים אם ללכת אחרי כיתה י"ב לשייטת י"ג או לסיירת י"ד, אני כבר החלטתי ללכת לישיבת "הסדר" מפורסמת. אבל האם מרדתי במוסכמות החברתיות או שסתם הייתי "חנון"?
או השיחה לפני הגיוס עם ראש הישיבה המהולל, לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה, שבסופה ביקש לדעת אם יש למישהו מאתנו משהו לשאול או לומר. אני, שעברו עליי חודשים לא קלים של לימודים אינטנסיביים, התאהבות טרופה ובדידות מעיקה, קמתי ואמרתי ש"יש תחושה שבישיבה לא מחנכים". אולי מה שהתכוונתי אז לומר הוא שאני הלכתי שם לאיבוד, בין הגמרות וההרים, אבל מישהו מוכר דחף אותי משום מה לנסח את הדברים כך. הרב, שנדהם או נעלב מעזות-המצח, קרא לי למשרדו והודיע לי קצרות: "חפש לך ישיבה אחרת שתחנך אותך". האם מרדתי בסמכותו הרבנית או שסתם התחצפתי?
או התקופה ההיא בצבא, אחרי קורס קצינים, רחוק פיזית ונפשית מהישיבה ומהקיבוץ. התחלתי לעשן, תחילה "טיים" ו"נובלס" כמו הנח"לאים בקורס, ואחר כך קנט ארוך כמו המג"ד. יצאתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, עם כמה בחורות. דשתי בעקביי עבירות שבין אדם למקום, אבל לא יצאתי בשאלה וגם לא חזרתי, וכשהייתי מגיע הביתה הייתי שומר בדרך כלל על הנורמות הדתיות המקובלות בו, לפחות למראית-עין. האם מרדתי בבית הוריי או שסתם נסחפתי?
הייתי רוצה לומר שמרדתי, כי במילה "מרד" יש ניחוח עז של חירות, של בחירה מודעת באפשרות הפחות-נוחה, בדרך החתחתים שרק מעטים הולכים בה, זו שקוצים בה וסופה לא ידוע. מאקסודוס עד הבאונטי, המורד משלם מחיר על בחירתו – משה נאלץ לברוח מביתו, חי כאיש בודד רוב ימיו ולא זכה להיכנס לארץ, ומלחי הבאונטי הגלו את עצמם לאי הנידח פיטקרן ולא ראו עוד לעולם את משפחותיהם. ברור לי שגם אני שילמתי מחיר על בחירותיי, אבל האם עשיתי זאת מתוך חירות של "ככה אני רוצה", או מתוך שעבוד של "ככה זה יוצא"? איך באמת עיצבתי את הבחירות שעיצבו אותי? האם הייתי חנון או מתמיד, חצוף או דובר אמת, נסחף או מעז להתנסות?
במבט לאחור, אין לי ממש מושג, וגם אין לי יכולת לענות על השאלות האלה. הרי אני תוצר של בחירותיי בעבר, ותהליכים פסיכולוגיים סמויים-מעין מפרשים לי את העבר לאור ההווה. בפרפראזה על דברי מרטין לותר: כאן אני עומד, ולכן איני יכול אחרת. אולי הייתי חנון כשלמדתי מחשבים, אבל היום אני מתפרנס מזה. אולי לא נתתי כבוד לרב, אבל היום אני חושב שבצדק – אינני מאמין גדול במי שאינם מסוגלים לראות את מצוקתם של קטנים מהם. אולי נסחפתי זמנית לחוסר-דתיות, אבל גם נחשפתי לחילוניות ומתוך כך יכרתי בלגיטימיות של דרכי-חיים שונות משלי, והיום אני חי מתוך בחירה ביישוב מעורב.
זו בעצם הדילמה של פסח ושל יום העצמאות, אני חושב לעצמי: הגיעה שעתו של עם ישראל למרוד, אבל האם מדובר בחריגה בלתי נסבלת מהמצב הטבעי, או שמדובר בגילוי עצמי ובמימוש הזכות הטבעית לחירות? אם משמעותו של המרד מתבררת בדיעבד לפי המקומות שאליו הוא מגיע, אז השאלה היא איפה אנחנו עומדים, ויותר חשוב מזה – לאן נלך הלאה.
...הנער סיים לשיר. הוא מחייך במבוכה וחוזר למקומו. כשהוא עובר לידי אני לוחץ את ידו – כל הכבוד לו על האומץ לשיר מול קהל, וגם הביצוע היה לא רע בכלל. יש בינינו פער של 37 שנים, והמרידות שלו מן הסתם תהיינה שונות משלי, אבל בסופו של דבר מדובר תמיד באותן 4 קושיות: איך ומדוע, עד מתי ובמה. אם וכאשר אפגוש אותו שוב, את המישהו המוכר ההוא, אשאל אותו. כי שום דבר כבר אינו ברור לי, משום מה. 

הוסף תגובה