15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt

גלעד אוסטרובסקי על "מתרבות הצריכה לתרבות המעשה"

Share

גלעד אוסטרובסקי על "מתרבות הצריכה לתרבות המעשה"

גלעד אוסטרובסקי
הפרדת פסולת למִחזור כאבן דרך לשינוי תרבותי וחינוכי
לפני כשבועיים יצא ספר חדש ומאיר עיניים – "אתגר הקיימות חינוך ואחריות חברתית סביבתית" בעריכת אילנה אבישר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מובא בזאת תקציר המאמר שלי שנכלל בספר זה.

לחץ על התמונה להגדלה:

 
מבוא
מאמר זה עוסק בצד התרבותי והחינוכי של הפרדת פסולת אורגנית למִחזור. הנחת היסוד שלו היא התובנה כי המעבר לקיימות מצריך שינוי חברתי ותרבותי עמוק. הפרדת פסולת למִחזור במשק הבית היא פעולה פשוטה שאיננה כרוכה בטרחה רבה, אולם ניכרים קשיים לא מבוטלים ביישומה ובקבלתה על ידי הציבור הרחב ובהטמעתה כנורמה חברתית מקובלת (אוסטרובסקי ופרידמן, 2013). הגורמים המשפיעים על השתתפות הציבור בתכניות ה"הפרדה במקור" אינם טכניים, אלא נובעים מגישות ומערכים של הפרט.
המאמר מבקש להצביע על הֶקשר בין השינוי שמתחולל בקרב אנשים וילדים במהלך השתתפותם בתוכנית להפרדת פסולת במקור לבין התמודדותם עם השלכותיה של תרבות הצריכה.
"תרבות הצריכה" הוא מושג ביקורתי המתאר את הבעיות שהִצמיחה האידאולוגיה הנאו-ליברלית. אידאולוגיה זו גורסת כי הדרך הטובה ביותר לשפר ולקדם את טובת הפרט היא באמצעות הרחבת החופש שלו. בהתאם לכך, ההתמקדות היא בהגנה על זכויות הקניין הפרטי ועל קבלת אחריות אישית מועדפת על פני גילוי סולידריות חברתית. המאפיין המרכזי של תרבות הצריכה הוא התפיסה שתחושה של סיפוק ו"טעם בחיים" יכולה להתקבל באמצעות קנייה ושימוש במוצרי צריכה. המתנגדים לתפיסה זו מבקרים את כוחם של התאגידים הגדולים ואת השתלטות הפרסום על המרחב הציבורי והפרטי. תרבות הצריכה היא אכן בעלת השפעה רבה על אפשרויותינו לחולל שינוי, משום שהיא נמצאת בבסיסו של העולם המתועש והמודרני. מבחינה סביבתית, לגידול בצריכה יש השפעות מרחיקות לכת על צריכת משאבים ופליטת מזהמים.
במאמר זה אני מבקש להציע דרך שעשויה להוות נדבך ביצירת שינוי בתרבות הצריכה. הטענה העיקרית שלי היא שהגורם החשוב ביותר בהתמודדות עם תרבות הצריכה והשפעותיה השליליות הוא פעולה בתחום המעשה. אני סבור שאין בכוחן של פעולות חינוכיות המתמקדות בהסבר, בהנחלת ידע ובהגברת מודעוּת להתמודד עם האתגר אשר עומד בפנינו. במקום זאת אני מציע לראות בהתנסות ובמעשה דרך חשובה להתמודדות עם תרבות הצריכה.
           
אתגר הפסולת בעולם בר קיימא
מלכתחילה, תפיסת הקיימות נועדה להתמודד עם בעיות הסביבה ועם החשש לגורלו של כדור הארץ, התשתית לקיום האנושי. אולם עם הזמן תפיסה זו התרחבה, וכיום היא מציגה חזון כולל לחברה טובה יותר ולחיים ראויים יותר. קסמה וכוחה של הקיימות נובעים מההשראה והחזון שהיא מספקת לנו: חשיבה לטווח ארוך, קבלת אחריות ותפיסה החורגת משיקולים קצרי מועד של רווח והפסד מִיָדיים. הקיימות מעניקה לנו דבר מה נשגב: חתירה למעֲלה גבוהה יותר, חיפוש אחַר ממד רחב יותר והרמוני יותר בחיי האדם. פליאה (wonder) היא מיסודותיה החיוניים של שאיפה זו, ועוצמת הטבע מעניקה לה כוח והשראה. הקיימות מציירת לנו תמונת עתיד "נכונה" יותר ומציעה דרך מרתקת להגיע אליה. אולם מתוך עוצמתה נובעת חולשתה: הקיימות מציירת תמונה אוטופית עמומה, כזו שקווי המתאר שלה אינם מוגדרים וברורים דיים. את החזון מרחיק הראות אנשים שונים מפרשים בדרכים שונות – החל ב"קיימות רכה" הנטועה היטב ברעיונות של פיתוח וקִדמה, וכלה ב"קיימות חזקה" הכופרת בהנחות שביסוד הקִדמה.
רוחב היריעה של הקיימות והיותה חובקת כול מעידים, אפוא, גם על חולשתה. היא איננה מציעה תוכנית פעולה סדורה ומתקשה להתמודד עם מנהגי החיים הנוכחיים, אלה היוצרים פיתוח שאיננו בר-קיימא. למעשה, הבעיות הסביבתיות עצמן הפכו סבוכות יותר ומורכבות יותר: אם בעבר היה קל לזהות את גורם הזיהום בבית החרושת או בצינור השפכים, הרי שעתה אנו מבינים שמקורן של הבעיות הוא בדפוסי היום-יום עצמם ובמערכות הייצור והצריכה השגרתיות. מכאן קצרה הדרך להבנה שהרגלי החיים הבסיסיים ביותר, ובראשם הצריכה המרובה, נשענים על יסודות מעורערים אשר אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות הקיימות.
 
הצרכנות כדפוס מרכזי – תרבות הצריכה
תרבות הצריכה היא מאפיין מרכזי של החברה המודרנית במאה ה-21. מקובל לראות בצרכנות מאפיין תרבותי המוביל אנשים למצוא משמעות ולחוש סיפוק הודות לצריכה של מוצרים ושירותים. למאפיין זה יש ביטוי שונה בתרבויות שונות, אולם בכל מקום בעולם צריכה גבוהה מזוהה עם רווחה, הרגשה טובה והצלחה. בהיבט הסביבתי, לתרבות הצריכה יש משמעות עצומה: הצריכה הגוברת של מוצרים ומשאבים מבוססת על ניצול של חומרים אזילים שאינם מתחדשים, כמו גם על ניצול של חומרים מתחדשים אשר קצב השימוש בהם עולה על קצב התחדשותם. מצב זה גורם לעומס יתר ולהידלדלות הדרגתית של משאבים. בד בבד גדֵלה בהתמדה כמות הפסולת שיוצר שפע המוצרים והמשאבים. כתוצאה מכך נדרש להקצות עוד ועוד שטחים לטיפול בפסולת ולניסיון להקטין את הזיהום שהיא מחוללת.
לתרבות הצריכה יש ממד נוסף החשוב מאוד לענייננו, הלוא הוא הממד הטכנולוגי. החברה המודרנית מתבססת על פיתוח טכנולוגי, והוא נחוץ לה כדי למלא את צרכיה הבסיסיים ביותר. אין ספק כי לטכנולוגיה יש מקום מרכזי בפיתוח האנושי הודות ליכולתה לפתור בעיות, אולם בהיבט הסביבתי פיתוח טכנולוגי רק מגדיל את היקף השימוש במשאבים. למעשה, זוהי דוגמה לפרדוקס המפורסם של ג'בונס. כבר במאה ה-19 הראה הלה שהגברת יעילותו של מנוע הבעירה הפנימית, פעולה אשר לכאורה הייתה אמורה לצמצם את היקף השימוש בדלק, גרמה לעלייה בשימוש בדלק. הסיבה לכך הייתה שההתייעלות הוזילה את צריכת הדלק ליחידת אנרגיה, והוזלה זו עודדה עלייה בביקוש לדלק. הפרדוקס הוא אפוא שההתייעלות הטכנולוגית גורמת להגדלת השימוש במשאב. המהות הפנימית הזו של הטכנולוגיה אינה עולה בקנה אחד עם מטרות הקיימות וטרם נמצא לכך מענה ראוי.
 
תרבות המעשה כתיקון לתרבות הצריכה
תרבות הצריכה מתאפיינת בממד מובהק של פסיביות. השיח על אודות צרכנות מהווה חלק בלתי-נפרד מהשיח על אודות זכויות, והוא איננו נותן מענה לבעיות הסביבה העמוקות. לפיכך התמקדות ישירה בצרכנות וניסיון "לשנות מבפנים" את תרבות הצריכה באמצעות דיון בבעיותיה, יניבו תוצאות מוגבלות ביותר. גם התועלת שבניסיונות לעודד "צריכה נבונה" או "פיתוח ירוק" מוגבלת, כי אלה נטועים בתוך תרבות הצריכה. אי-אפשר לשנות את המערכת מבפנים באמצעות פעולה המבוססת על הנחות העבודה שלה עצמה, כיוון שהשינוי אשר יושג יהיה שינוי מסדר ראשון – כזה המייצר פתרון שהוא בעיה בפני עצמה. ללא יציאה מעל ומחוץ למסגרת נישאר בתוך השמים הכחולים, שמים שאיננו יודעים כלל כי הם כחולים. 
בניגוד לכך, המעשה הוא אחד מעיקריה של הקיימות. מעצם טבעה הקיימות עוסקת בבנייה וביצירה באופן פעיל ולא סביל. א"ד גורדון העמיד את העשייה במרכז משנתו: הוא ראה בעבודה ערך משמעותי והדגיש כי עבודה בתוך הטבע היא דבר נשגב. גורדון גילה רגישות רבה מאוד לטבע והושפע מיפעתו, אבל תורתו עוסקת בראש ובראשונה בעבודת האדם ובחוויה הגדולה שיש בה. עבודה זו יכולה להיעשות בכל מקום, בעיר או בכפר. גורדון יצא נגד ההתבוננות מבחוץ והידיעה מבחוץ, והסביר מדוע צריך 'לחוות את החוויה מבפנים', כלומר, לא "לדעת" את הטבע, אלא "לחיות" את הטבע, כדבריו. 
אני סבור שתפיסה זו מעוררת השראה רבה, משום שהיא מציעה לממש חזון ערכי בדרך המעשה. כוחה הוא לא רק בהשראה אשר היא מספקת, אלא בכך שדפוסי הפעולה שלה הם דפוסי מרפא לתרבות הצריכה. היא שונה מאוד מתפיסות הקוראות להימנעות מתוך מודעוּת והבנה של הבעיות הסביבתיות. היא גם שונה מאוד מגישות הקוראות לצמצום הצריכה, גישות הנשמעות כאמירה תובענית ונוקשה ואשר מעוררות התנגדות. הלך המחשבה של תפיסה זו שונה לחלוטין: פנייה חיובית ובונה אל המעשה, זה שבכוחו הפנימי מחולל את השינוי. המעשה עצמו הוא דפוס של שינוי, ואימוצו כאורח חיים מחולל שינוי מערכתי ושינוי תרבותי. הודות לכך מתקבל שינוי החורג מהתבניות של תרבות הצריכה ויכול לשנותן מן היסוד. העיסוק ביצירה בהתאם לתפיסתו של א"ד גורדון מוביל אפוא באופן מובנה ליציאה מגבולות תרבות הצריכה. הגישה המתבססת על משנתו של גורדון דוגלת בעקרונות הבאים:
 
            לא לדבר על                               אלא לעשות בתוך
            לא להגביר מודעות                     אלא לבנות מודעות
            לא לדבר על תרבות הצריכה       אלא ליצור תרבות מעשה
 
אולם איזה מעשה יש לעשות? מי יחליט מהו המעשה הנכון והראוי? האם נתחיל בעשייה בלי להקדים לכך קניית ידע והגברת המודעוּת? האין בכך סכנה שהעשייה תהיה לא ממוקדת, מבולבלת ואולי אף שגויה?
 
את המאמר המלא אפשר לקרוא בספר החדש שיצא לאחרונה "אתגר הקיימות" בעריכת אילנה אבישר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

הוסף תגובה

randomness