14 נובמבר 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

בריאות

במשגב והסביבה

דנה וייסברוט על "אורי, איך נגעת בי?"

Share

דנה וייסברוט על "אורי, איך נגעת בי?"

דנה וייסברוט
אסנת ואלעד (שמות בדויים) יושבים מולי צפופים. כמו רוצים להתמזג זה בזה ולהפוך לאחד. אסנת נראית כאילו רוצה לפעור בגופה פתח באדמה ולהיעלם בה ואלעד עוטף אותה בעטיפה וירטואלית, כמנסה לגונן עליה בגופו העדין. בקול רפה וחלוש הם מספרים לי את הסיפור שלהם. את הסיפור שהביא אותם לפה.
אסנת, בת צעירה למשפחה מסורתית מזרחית. "תמיד הייתי הילדה היפה והמפונקת. אותי כולם אהבו" היא מספרת. אני מביטה בשערה השחור הגולש ובעיניים החומות והחכמות שעכשיו כבויות ואני יכולה לדמיין שלא תמיד כך היה. ואסנת ממשיכה ומספרת:
"כשהייתי בת 8 אחותי הכירה את אורי (שם בדוי). החבר הראשון שלה"... "זוכרת שהבטתי בבלורית ובעיני התכלת שלו ושהוא הביט בי בחיוך ובעיניים מלטפות. כבר אז ידעתי שהוא חושב שאני יפה...אורי הפך לבן בית אצלנו. אכל אתנו, ישן אתנו ויצא אתנו לחופשים. הוא אפילו קרא לאימא שלי 'אימא'. הוא הסביר לי חשבון, קרא לי סיפורים והיה לי כמו אח בוגר וחכם. לילה אחד הוא בא אליי. גופו החם והרך ליטף אותי והסביר לי שהכול טוב. התבלבלתי, התרגשתי. ידעתי שאסור ולא הצלחתי להוציא הגה אחד מפי. וכך זה נמשך שנים ארוכות. פחדתי לספר. ידעתי שלא יאמינו לי. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותו. זוכרת את אחותי הגדולה מתפארת בקשר שלו אתי מתגאה ב'איזה אבא טוב הוא יהיה'... אילו רק ידעה. בגיל 12 קיבלתי מחזור. הוא אמר לי ש'התחרבנתי' ושעכשיו זה הזמן להפסיק, משביע אותי שלעולם, שלעולם לא אספר לאף אחד. לא רציתי שיפסיק. פחדתי שאני מאבדת לעולמי עד את אורי. לא הבנתי מה התקלקל בי. לא חשבתי שמישהו בעולם יוכל לאהוב אותי כך שוב. שנים רבות הסיפור נשאר קבור בתוכי. היו רגעים שהייתי בטוחה שבעצם לא קרה כלום – שאת הכול דמיינתי. לפני שבועיים, באמצע תהליך חצי היפנוטי, פרץ הכול כמו הר געש. לא הצלחתי לעצור... אלעד שמע הכול באישון לילה בשצף של דיבור וסערה. מאז אני לא מצליחה לתפקד... בשום רובד ובעיקר בתוך הזוגיות".
אסנת עוצרת את דיבורה ומשפילה מבט. השקט הרך נשמר לעוד רגע ואני חווה שאפילו העיניים שלי, העיניים שראו ושמעו כל כך הרבה סיפורים, עוטות עצב ולחות, מרגישות את ים הכאב והטרגדיה שבסיפור של אסנת.
 
להיות הפרטנר של הטראומה
פעמים רבות, באופן אינטואיטיבי ומובן, אנחנו מתמקדים בקורבן. בזה שקרה לו, שפגעו בו. לעיתים קרובות אנו שוכחים את הסביבה הקרובה. את האחים של הילד שחלה במחלה כרונית, את הבעל שאשתו לקתה בסרטן, ואת הבעל של זאת שנאנסה. המציאות הקלינית מראה פעמים רבות מצוקות עמוקות של הסביבה הקרובה, מצוקות שלרוב לא זוכות להכרה וללגיטימציה. לפעמים אנו אף פולטים לעברם הערה צינית וחצי חיוך מלגלג: "אשתך כורעת ללדת ואתה מתעלף.... אופייני לגברים".
אני מתבוננת באלעד ומבינה כי הוא שרוי במצוקה עמוקה. הוא כבר לא אוכל כראוי, יש לו סיוטים בלילות והוא אינו מסוגל לדרוך בפתח הבית של חמו וחמותו – כאותו נפגע טראומה שאינו מתקרב לאזור שבו אירע הפיצוץ. הפרי פוזיציה הזוגית של אלעד ואסנת מדברת על סימביוזה וחוסר גבולות. אין אני ואתה, יש רק אנחנו. אני חושבת את אלעד ומבינה כי מתוך רמת המעורבבות שלו עם אסנת, החוויה הממשית שלו היא כאילו הוא עצמו נאנס ונוצל מינית.
אני בוחרת להתמקד קצת יותר בו ואט אט אנו פותחים ומדברים את חוויית האונס שלו, מאפשרים לאסנת את המרחב ואת המרחק מהחוויה יחד עם עיבוד איטי ומוחשי של הטראומה שלה, דרך בעלה.
 
אחרית דבר
התהליך הטיפולי של אסנת ואלעד ערך כ-9 חודשים, כמספר חודשי ההיריון הנשי. הם בחרו שלא לספר ולפוצץ את האירוע בפני המשפחה המורחבת ולהחלים אט אט בתוך הנפש פנימה, מתנחמים בזרועות החמות של הזוגיות. כמו הרבה אירועים טראומתיים – ככוח ההרס, כך גם פוטנציאל הצמיחה והגדילה מתוך הכאב. לאט לאט גילנו איך אפשר להיאנס שוב ושוב בחיי היום יום מבלי להיאנס פיזית ואיך בתוך הנפש ובחיי הזוגיות שניהם כאחד אומרים "לא" לאונס ולניצול. לבי לבי לכל הסבל והכאב שלהם ושל כולנו. וכל הזמן אני תוהה ביני לביני איך אנחנו כולנו אומרים "כן" לסבל, בכל כך הרבה אופנים וצורות. 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness