15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

יתרו: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

יתרו: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מאת יהונתן גרילק
אימרה שבועית:
אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. {מסכת אבות ד', ג'}
 
סטטוס שבועי:
ההיסטוריה מלמדת שדפוסי ההתנהגות של היהודים היו שונים בתקופות ובמקומות שונים, אבל התוצאה הייתה תמיד שווה. מאז שהמן ניסה להשמיד את היהודים בטענה 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...ודתיהם שונים מכל עם' ועד הנאצים שטענו שהיהודים 'מרעילים את גרמניה מבפנים' השנאה היא אותה שנאה. הרציונאל ימצא תמיד, אבל הוא בא אחרי הרגש, לא לפניו.
 
ציטוט שבועי:
אף אחד לא יחשוב שאינני יודע את משמעות הצבא וחשיבותו, אבל אני יכול לומר לך, יהודה בן מאיר, שאם לא תהיה 'אגודת ישראל' אז בעוד שלושים שנה לא תהיה 'מפד''ל'. ואם לא תהיינה ישיבות לא יהיה עם ישראל! {אריאל שרון בדיון בכנסת}
 
סיפור שבועי:
נר תמיד!
צילה אורליאן הייתה האסירה היחידה שנקראה בשם. כל מי שהכיר אותה העריך אותה. יום ששי אחד היא הדליקה נר שבת ובירכה. כל הנשים בצריף עקבו אחריה, וזה נתן להן תקווה שהן ימשיכו לחיות. כולן עמדו שם ופתאום הן שמעו פסיעות של שומר אס.אס שמתקרב לצריף. כולן נכנסו להיסטריה. צילה, צילה! תכבי את הנר!וצילה אמרה ברוגע, 'זה נר השבת שלי, אני לא מעלה בדעתי לכבות אותו.'
כולן ברחו מהצריף. השומר נכנס, הסתכל עליה ועל הנר. והיא המשיכה להביט בנר שלה מבלי להתייחס לאורח הלא רצוי. השומר עמד שם והסתכל, ויצא.
 
פרשה שבועית:
פרשת יתרו / 'מצע היהדות'
 
"אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... לא תחמוד כל אשר לרעך" {שמות כ' ב' - י"ג}
 
את עשרת הדיברות שמע העם כולו מפי האלוקים, כאשר ניצב העם למרגלות ההר העשן "כעשן הכבשן" {שם י"ט, י"ח}. עשרת דיברות אלו כוללים בכת"ר (620) אותיותיהם את 613 מצוות התורה, בתוספת שבע המצוות שחידשו חכמים בכוח הסמכות ששאבו מן התורה.
הדיבר הראשון והדיבר האחרון דומים במהותם. הראשון "אנוכי ה' אלוקיך" כמו האחרון "לא תחמוד", אינן מצוות מעשיות המחייבות את האדם לעשייה כלשהי. הן מצוות רעיוניות המכוונות ללב. הראשונה קוראת ליחס נכון כלפי העולם, ואילו האחרונה - מדריכה אותו בסבך ההתייחסות הנפשית כלפי כל אשר לזולת. שמונה הדיברות הקבועים ביניהם, הינם צווים מעשיים הדורשים מהאדם לפעול בהתאם להם, או להימנע מפעולה כאשר היא שלילית.
עשרת הדיברות היו חרותים על שני לוחות אבן. הלוח הראשון כלל את המצוות שבין אדם למקום, ואילו על הלוח השני נחקקו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, הוצמדו זה אל זה מצוות 'דתיות' ומצוות 'אזרחיות'.
כאמור, הלוח הראשון פותח במצווה רעיונית: "אנוכי" - אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, שנלקחה היישר מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".
לעומת זאת, לוח המצוות 'האזרחיות' פותח בצו מעשי, ממשי: "לא תרצח", ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם.
'כולם נאמרו בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע' (מדרש). להורות וללמד כבר בהתחלה כי אין להפריד בין חיי המעשה ה'חילוניים' לבין עולמו הרוחני והפנימי של האדם. אין 'דתי בלב'. היהדות אינה רק עניין לבית הכנסת. החיים על כל גילוייהם חייבים לעמוד בשווה בפני כל מה שחרות על הלוחות.
"אנוכי ה' אלוקיך" הוא הדיבר המטיל אלומת אור בהירה אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. הוא מודיע לשומעיו בניסוח ברור כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות. החיים על פני האדמה אינם פרי תאונה. הוא מצהיר באוזני האדם כי יש בורא ליקום, המנהיגו ומכוונו מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה. יש לעובדת קיומו משמעות.
הנימוק לפנייה הוא: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שם). זוהי פנייה לאומית המזכירה להם חוויה קרובה ביותר שבה התנסה העם. יציאת מצרים הוכיחה בדרך ההתנסות האישית והקיבוצית, עד כמה מתערב אלוקים זה בחייהם, ועד כמה מגלה הוא עניין בעתידם ובאושרם של ברואיו.
מן הדיבר הראשון אל האחרון והמסכם. דיבר זה הוא - המוזר שבדיברות, כי הוא מטיל את צל איסורו על דברים שברגש. אין זה הגיוני, אולי כמעט בלתי אפשרי. 'כי איך יהיה אדם, שלא יחמוד דבר יפה בלב, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו' (אבן עזרא). החמדה צומחת מעצמה. האדם חסר שליטה עליה. וחסר אמצעים להיאבק כנגדה.
לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה - לשים יד, למשל, על בית הידיד או על מכוניתו, כי אז היה הצו מובן, פשוט וברור.
אולם הדברים כוללים מפורשות גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד ניתן לצוות עליו 'אל תופיע'? הנה כי כן, מצאו כאן הפרשנים את הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות, בין המילה "אנוכי" לבין המילים "לא תחמוד".
אין האלוקים מטיל ווטו על החמדה או על התשוקה. תכונה זו טבעית היא ואין לכלוא אותה. אולם הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את תשוקת לבו לכיוון שונה - לשאוף אל ההתעלות, אל נכסי הרוח של קרבת האלוקים.
לא ניתן להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקת החומר או בחמדת הרוחניות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}

שבת שלום - יהונתן גרילק
 

קטגוריה: 

הוסף תגובה