15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

יישובי משגב

במשגב והסביבה

"המפץ הגדול" – גירוש ספרד ותוצאותיו (חלק ה)

Share

"המפץ הגדול" – גירוש ספרד ותוצאותיו (חלק ה)

ד"ר ישראל בן דור
רבבות, ייתכן כ-50,000, אבדו רק ברדיפות בשנים 1415-1412. בתוך 25 שנים (משנת 1391) אבדו ליהדות יותר מ-100,000 נפש והם הפכו לקונברסוס (conversos, מומרים) שנעשו לחלק מהחברה הנוצרית. הם מצאו את מקומם בעיקר במעמדות הביניים והאיצו את התפתחותה של הבורגנות העירונית היצרנית החדשה. בהדרגה החלו הקונברסוס למלא את כל התפקידים במנגנון המדינה הריכוזי בספרד. כך ירדה חיוניותם של היהודים עד שבסוף המאה ה-15 ניתן היה לגרשם בלי לגרום נזק כבד לממלכה.
אחת הבעיות הקשות הייתה שמעשה הטבילה נתפס על ידי הכנסייה הקתולית כמעשה שלא ניתן לחזור ממנו ומומר שחזר ליהדות נתפס כנוצרי פושע שיש לפעול כלפיו במלוא החומרה כדי להציל את נפשו. בדורות הראשונים לאחר ההתנצרות לא נאכפה תורה זו במלוא חומרתה. ידוע היה שמומרים רבים שומרים על מנהגים יהודיים וגם הולכים לכנסייה. נוצר כאן שעטנז, עירוב, שהחברה הנוצרית לא ידעה כיצד להתמודד עמו. דווקא הרצון לטהר את ספרד מן היהדות גרם לכך שהיהודים, במסווה, הפכו לחלק מהחברה הנוצרית. גם האינקוויזיציה, שנועדה לפתור את הבעיה, רק החמירה אותה. החשדות ואווירת הרדיפה רק הגבירו אצל הקונברסוס את תודעת זהותם הזרה והנבדלת.
רבים מהאנוסים אכן המשיכו להחזיק ביהדותם בסתר וכך נשארו לכודים בין הנצרות לבין היהדות. במשך דור אחד, סיגלה לעצמה החברה הנוצרית חשדנות וקנאה כלפי "הנוצרים החדשים". רגשות אלו הובילו למהומות ולפרעות. בעיית "הנוצרים החדשים" נעשתה לבעיה חריפה ופוגעת בסדר הציבורי ולכן פרננדו ואיזבלה, "המלכים הקתוליים", מצאו עצמם נאלצים להתמודד עם בעיה זו.
בשנת 1462 קיבל הקורטס דה מדריגל ("חצר", cortes), הפרלמנט של קסטיליה, שהשפיע רבות על קורות היהודים בקסטיליה, שתי החלטות חשובות. החלטה אחת נגעה בריבית על חובות שחבו נוצרים ליהודים. נקבע שהלווה היהודי יכול להגיע להסדר עם המלווה הנוצרי, אם הנושה היהודי יוכיח שלא היה באשראי שום הסדר של הונאת ריבית. ההחלטה האחרת חייבה את היהודים לשאת סימן מיוחד על בגדיהם. השלטון, מטעמיו הוא, פטר כמה מיוחסים וגובי מיסים מתקנה זו. מידת ההקפדה על ביצוע הצווים לא הייתה אחידה ולכן בסוף שנת 1490 פנה תומאס די טורקמדה אל המלכה וביקש ממנה שתחייב בצווים את ביצוע ההוראה. (ביינארט, גירוש ספרד, עמ' 386).
בשנת 1480, בקורטס בטולדו, הוחלט להפריד במגורים בין יהודים לנוצרים. הנטל הכרוך בחיסול הרכוש וברכישת בתים חדשים הועבר לקהילה היהודית ולכן רכוש רב הופקר או נמכר בפרוטות כאשר פורסם צו הגירוש והקהילה נדרשה לחסל את רכושה הציבורי. היהודים הועברו לאזורים הגרועים של העיר ולעיתים גם נאלצו לגור בתנאים קשים. היהודים גם לא תמיד הצליחו להקים מועצות ציבור במקומות החדשים. למעשה היה זה גירוש מקומי, בקנה מידה זעיר, שנעשה על ידי הערים.
בשנת 1481 החלה לפעול האינקוויזיציה החדשה, הכפופה ישירות לכתר הספרדי, במקומה של האינקוויזיציה שהייתה כפופה לאפיפיור. היא ביקשה לגאול את נפשות ה"חוטאים" ולהפריד בין הדבקים ביהדותם לבין אלה שנעשו לנוצרים באמת. האינקוויזיציה החלה להטיף לפתרון "מן השורש". היהודים הואשמו באחריות לתופעת ה"מראניות" מכיוון שהקשר איתם עודד את האנוסים להוסיף ולדבוק במנהגים היהודיים. האנוסים ששמרו בסתר על מנהגי היהדות נקראו  מראנוס (maranos, "חזירים" בספרדית). האינקוויזיציה הגיעה להכרה שרדיפת "הנוצרים החדשים" לא תהיה יעילה, כל עוד לא תחוסל הקהילה היהודית, המעודדת את "הנוצרים החדשים" לבגוד בדתם החדשה. המלכים הקתוליים הסתייגו בתחילה מצעדים קיצוניים, גם מכיוון שהיה להם עניין בשירותים שהעניקו להם קבוצות העילית היהודיות. בשנים 1491-1490 יזמה האינקוויזיציה משפט שנועד להוכיח את קיומו של קשר יהודי-מראני נגד הנצרות. טענה זו נועדה להפוך את הגירוש למעשה של הגנה עצמית. אולם רק ההתלהבות שעורר כיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון על אדמת ספרד, אפשר לה להשיג את החלטת הגירוש. צו הגירוש הטיל על היהודים לעזוב את ספרד עד חודש יולי. רוב המגורשים מצאו מחסה בפורטוגל, אך בשנת 1496 פרסם גם מלך פורטוגל צו גירוש ואחר כך הצליח לכפות על כל היהודים התנצרות.
האנוסים נרדפו במשך כל המאה ה-16 אך בכל זאת השתדלו לשמור על כמה מצוות יסוד. פעילות האינקוויזיציה עברה לפורטוגל ומכאן לארצות שביבשת אמריקה שהיו בשלטון ספרד, ארצות שבהן מצאו מחסה אנוסים ויהודים בורחים. האינקוויזיציה המשיכה לפעול עד ראשית המאה ה-19. לאחר הגירוש נשארו בספרד רק האנוסים ובמשך הדורות הם נטמעו ונעלמו ברובם, אם כי מעת לעת שבים הצאצאים, חושפים מחדש את שורשיהם היהודים ואף שבים ליהדות.
תומס דה טורקמדה (Tomas de Torquemada) (1498-1420), מומר בעצמו, מי שהקים את האינקוויזיציה, עמד בראשה ופעל לגירוש יהודי ספרד, היה כומר חבר המסדר הדומיניקני. משנת 1469 הוא היה הכומר המוודה של מלכת קסטיליה איזבל ואחר כך גם של בעלה, פרננדו. הוא יזם את הקמתה של האינקוויזיציה הכפופה למלך ספרד, בנפרד מזו של האפיפיור. לאחר שמונה לתפקיד ראש האינקוויזיציה הקים אותה בפריסה רחבה של בתי דין בכל ספרד. השפעתו על מלכי ספרד, במיוחד על איזבל, הייתה רבה והוא פעל לחידוש "הרקונקיסטה" (הכיבוש מחדש) נגד מלכות גרנדה המוסלמית, זו שהייתה המובלעת המוסלמית האחרונה על אדמת ספרד. לאחר כיבושה של גרנדה וחיסול השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, פעל למתן צו הגירוש הכללי של היהודים מספרד.
אחת משיטותיה הידועות של האינקוויזיציה הייתה ה"אוטו-דה-פה" ("משפט אמונה"). לאחר שאנשי האינקוויזיציה פסקו את דינו של נאשם לחובה, נדון החייב בדינו למוות בשריפה. השריפה על המוקד נערכה בכיכר העיר, כדי להפריד ולהרתיע את הציבור. פעמים רבות בחרה הכנסייה להאשים בעלי נכסים והון כדי להחרים את רכושם ואת כספם עבור המלך. בדרך כלל נערכה השריפה ביום ראשון או ביום חג אחר, כדי שהציבור יהיה פנוי ורבים ככל האפשר יושפעו ויורתעו. האוטו דה פה הראשון נערך בסביליה בשנת 1481. בשנת 1483 הפך תומס דה-טורקמאדה, ששימש כבר בתפקיד אינקוויזיטור ראשי בממלכת קסטיליה, לאינקוויזיטור ראשי גם של ממלכת ארגון וכך נמצאה כל האינקוויזיציה הספרדית תחת סמכות אחת. ה-"אוטו-דה-פה" נערך בספרד מעת לעת במשך כ-450 שנה (בין השנים 1834-1481) ב-341 מקומות ולמעלה מ-30,000 איש הועלו על המוקד. "משפט האמונה" נערך גם בפורטוגל (בשנים 1739-1531) וביבשת אמריקה בין השנים 1820-1569.
האוכלוסייה הנוצרית כולה הפכה לאוזניה ולעיניה של האינקוויזיציה. האנוסים הואשמו על שלא התנתקו מעברם היהודי ועל שלא נמנעו מלהיטמע בחברה הנוצרית. בתיקי החקירה הביעו האנוסים את רצונם, גם לאחר דורות של שמד, לחזור לעמם ולעברם היהודי. היהודים הואשמו בניסיונם של האנוסים לחזור לדתם המקורית.
מאמציה של האינקוויזיציה במשך מאות בשנים לעקירת האנוסים שהתייהדו, מעידים על כישלון השיטה כולה במלחמה נגד היהדות. עצם הצורך להקים מוסד כזה וגיוס החברה לשירותיו מעיד על כישלון ההמרה בכפייה, אם כי הכנסייה והשלטון החילוני לא היו מוכנים להודות בכישלון ההמרה שנכפתה על היהודים מסוף המאה ה-14. תומס דה טורקמדה הצליח לשכנע את איזבל שהאנוסים דבקים  בעברם היהודי וכי מן ההכרח לפתור את שאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית. פרננדו בעלה היה שותף לרעיון אחדות ספרד והשניים היו בני ברית מבחינה דתית ולאומית. קו זה התגבש משנת 1469, עם נישואיהם ועם עלייתם על כס המלכות קסטיליה בשנת 1474.
המשך יבוא. 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness