15 נובמבר 2018,יום חמישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

משגב

במשגב והסביבה

מעיין טל על אומנות פורצת

Share

מעיין טל על אומנות פורצת

מאת: מעיין טל
מהסיפור שלי לסיפוריהם של אמנים אחרים
את הטור הזה החלטתי לכתוב מסיבה מסוימת. התהליך שאני עברתי. רציתי לדעת אם אני לבד, או אם עוד אנשים עברו דברים דומים. אה, כן. שמי מעיין טל, עברתי לגור בשכניה בגיל 6, היום אני בת 28 וחיה בתל אביב. למדתי משחק ב"בית צבי", והיום אני מורה לפיתוח קול ומחזאית. מחזה אחד שלי עלה בתיאטרון "קרוב" והיום אני יורקת דם ותולשת שערות סביב המחזה השני. בדרך הספקתי גם להתחתן.
התהליך שלי היה כזה – גדלתי במשגב. בשקט. בטבע. לא היה לי פשוט, כי רציתי להיות שחקנית. מאז שאני זוכרת את עצמי שיגעתי את הוריי שאני רוצה להיות מהילדים השחקנים האלה, ולמה לא יכולנו לגור יותר קרוב לתל אביב כדי שדבר כזה יתאפשר לי. או לפחות אם היה בי"ס לאמנויות באזור, או חוגים שיתאימו למה שחיפשתי. חוויתי תסכול גדול, וחיכיתי לצאת החוצה לעולם בקוצר רוח.
מה רבה הייתה הפתעתי כשהתחלתי את לימודיי ב"בית צבי". התנהגות אנושית בין בני כיתתי, או בין המורים לתלמידים לא ראיתי מימיי, מרפקנות ומה לא הכניסו אותי להלם גדול שלא הייתי מוכנה לו. במקום "סוף סוף"! צעקתי בראש "מה לכל הרוחות הולך כאן?!" ושוב הציף אותי תסכול גדול, אולי גדלתי אני בבועה מקסימה שכולה טוב ושלא הכינה אותי לעולם האכזרי שבחוץ? לא באתי עם קשרים, לא גדלתי בתוך הבראנג'ה, האם יש לי בכלל סיכוי לעסוק במקצוע שאני אוהבת? או שאולי טוב שדברים כאלה פסחו עליי בגיל צעיר, והיום אני לפחות יותר חזקה ויכולה לעמוד בהם? או שלא?
בטווח הארוך החיים הסתדרו, עברתי מהמשחק לכתיבה ומהשירה להוראת פיתוח קול, וגיליתי שדווקא היכולת שרכשתי במשגב – ליזום , עזרה לי מאוד. את הסטודיו שלי פתחתי בעצמי ומחזאות...זה עניין של לשבת לבד, ולעשות. הרבה.
אלה תכונות שהרבה מחבריי המשגניקים רכשו להם לאורך השנים, בגלל שכשיש רק טבע מסביב ובא לך ליצור – אתה מתחיל ליזום. ובכלל, בגלל רוח התרומה, והיוזמה שיש במשגב בכל פינה, הרבה צעירים שיוצאים מהמקום הופכים ליזמים במובן זה או אחר. תכונה שלא ראיתי אצל חבריי התל אביבים.
כאן כבר נעשיתי מבולבלת. ותהיתי איך הייתה החוויה הזאת עבור אומנים נוספים שפרצו את גבולות ההרים ונכנסו לתעשייה. האם זו רק אני, או שגם הם חוו את הפער?
 
המוסיקאי גל ניסמן
בטור הראשון והפותח בסדרה, החלטתי לראיין את גל ניסמן שלמד יחד אתי בשכבה במשגב (על אף שעד לראיון הזה, מעולם לא החלפנו מילה, תוצאה של שכבה בת 200 תלמידים ושל העובדה שרוב חבריי בתיכון גרו ולמדו בכרמיאל). גל גדל בעצמון. הוא בחר דווקא בדרך הפוכה משלי להיכנס לתעשיית המוסיקה.
גל חי בדרום, יש לו הרכב מוסיקה שבו הוא שר, מנגן ויוצר. הוא מופיע ברחבי הארץ ומושמע לעיתים קרובות בתחנת FM88 ברדיו. הוא מתפרנס רק ממוסיקה (אני חוזרת – רק ממוסיקה) ולמד קורס קצר ב"רימון". הוא, בניגוד אליי, לא בחר לגור במרכז תל אביב, להתמסר ללימודים תובעניים של 14 שעות ביום (כן, כך זה ב"בית צבי", לא ראיתי אור שמש 3 שנים). יש להרכב שלו 3 הופעות בשבוע בממוצע.
בתור מורה לפיתוח קול שקצת מכירה את מאבקם של מוסיקאים בתל אביב, לא יכולתי שלא לפעור פה כשסיפר לי את כל העובדות האלה. קודם כול, כי רוב הלהקות בארץ משלמות כדי להופיע ואינן מקבלות שכר, הן לרוב מופיעות מעט מאוד מול משפחה וחברים, ותמיד, אבל תמיד, כל חברי הלהקה עובדים במקצועות נוספים.
המוסיקה של גל מדהימה, האזנתי לערוץ היוטיוב שלו ופשוט נהניתי. הוא מופיע או מקליט קאברים עם זמרות זוכות מיני "כוכב נולד" ודומיהם, מה שגם הפתיע אותי מאוד בגלל שהנחתי שהמרחק הגיאוגרפי ירחיק אותו מכוכבות תל אביביות שכאלה. לטענתו, בתחום זה האינטרנט מאוד עזר לו.
איך אתה מרגיש שהחיים במשגב השפיעו על סגנון המוסיקה ואופן היצירה שלך היום?
"בהמון מובנים. קודם כול סגנון המוסיקה שלי מושפע מדברים שחברים שלי שמעו. ג'אז ובלוז של שנות ה-70-50. ומלבד זה, זה התבטא בשקט, ובהקניית היכולת שלי לעצמי לשבת בכיף וליצור. אני מאמין שאם הייתי גדל במרכז, או חי שם היום, הייתי מתעסק יותר בהשוואה של עצמי לאמנים אחרים, והייתה לי הרבה פחות השראה ליצירה עם הרעש של המכוניות והלחץ".
 
החלטת לחיות בדרום, שזה סוג של המשך סגנון החיים שאנחנו מורגלים אליו ממשגב – טבע, שקט, רמת חיים יותר גבוהה, מרחק מהמרכז ומהרבה אפשרויות של לימודים והתפתחות – זאת החלטה מאוד לא שגרתית למוסיקאי צעיר שרוצה לפרוץ. אתה מרגיש שזה תורם ליצירה שלך?
"כן, גם במובן של השקט שלי ליצור, וגם בעקבות העובדה שראיתי את החברים שלי נאבקים ועובדים קשה כדי לממן לעצמם דירה במרכז, וכך הזמן שנשאר להם נטו כדי ליצור הוא משמעותית יותר נמוך משלי. אין לי אומנם משכנתה עדיין או ילדים, אבל אני מצליח לחיות מההופעות שלי ולא צריך להתעסק בדברים אחרים. נכון שהנסיעות להופעות או לחדרי חזרות שוחקות, אבל זה שווה את זה. אומנם לקח לי הרבה זמן עד שהגעתי לאן שאני היום, ב-3 השנים הראשונות של ההופעות שלי גם אני הופעתי בחינם ונאבקתי, השקעתי הרבה כסף בפרסום, אבל היום אני קוצר את הפירות".
לא מפריע לך שיש פחות אפשרויות באזור המגורים שלך כמו שיעורי גיטרה, פיתוח קול, שיעורי תיאוריה, לימודי מוסיקה גבוהים כמו האקדמיה למוסיקה, דברים שיש בעיקר למרכז להציע?
"אם היית שואלת אותי את זה לפני שנה או שנתיים הייתי אומר לך שכן. היום זה עדיין חסר לי אבל אני יותר שלם עם מה שאני עושה, המוסיקה שלי פשוטה במהותה ואני לא מרגיש צורך ללמוד עוד תיאוריה, העיקר שאני יוצר מוסיקה שאנשים מתחברים אליה והיא נוגעת בהם".
עם התשובה הזאת ממש הסתבכתי, חשבתי על עצמי בהשוואה, תמיד לא שלמה עם היצירה שלי, ויש בי צורך בוער ללמוד בלי סוף. בימים אלה אני לוקחת שיעורי יוגה, צילום, מדיטציה, פסנתר ובדיוק סיימתי קורס תסריטאות. אולי זה יותר מדי? אולי אם הייתי יושבת בשקט, יוצרת ומלמדת את עצמי הדברים היו יותר קולחים, וגם אם לא הייתי "מלכת הידע", הייתי יותר שלמה עם היצירה שלי?
משהו בתרבות התל אביבית גורמת להרגיש שיש חור שחור בבטן שצריך למלא בלי סוף, ומהשיחה עם גל קיבלתי רושם שעומד מולי בחור די שלם עם המציאות שהייתה ושיש לו היום. ומאוד שלם עם היצירה שלו. כששאלתי אותו אם לא מתסכל אותו שגלגל"צ לא משמיעים את המוסיקה שלו, הוא ענה:
"קצת, אבל יותר משמעותי לי לראות אנשים נהנים בהופעות שלי, בשביל זה אני יוצר".
סיימתי את השיחה עם גל, עדיין מבולבלת אך מלאת תקווה.
כיף ומעורר השראה לראות בחור שיזם לעצמו, הרים להקה מאפס והגיע לאן שהגיע, והכול על מי מנוחות, בלי לחץ, בלי שטויות. ככה בפשטות, אם יורשה לי, מאוד משגבניקית.
ממליצה לכולכם להקשיב לערוץ היוטיוב שלו gal Nisman ולהתעדכן בהופעות הקרובות בצפון. אני בינתיים אמשיך להתבלבל וגם להקשיב לו, אולי זה יחזיר לי את החשק לחזור לשיר בעצמי.
 
נתראה במדור הבא, מוזמנים להשאיר לי את דעתכם, או רעיונות לאמנים מעניינים שאפשר לתחקר. מבטיחה להיות נחמדה אליהם
שלכם מתל אביב הגדולה והרועשת,  מעיין טל
קטגוריה: 

הוסף תגובה