13 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

משגב

במשגב והסביבה

בין אדם למקום - תפיסת הקיימות במקורות

Share

בין אדם למקום - תפיסת הקיימות במקורות

מאת : גלעד אוסטרובסקי
מה זו קיימות? רבים וטובים כבר נדרשו לשאלה הזו ויש בידינו עשרות הגדרות למושג המיוחד הזה: קיימות. מסתבר שפנים רבות לה לקיימות וכל אחד רואה אותה מעמדתו הוא על בסיס תפיסת עולמו. אני מבקש להתחיל במדרש מקהלת רבה: 
"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נְטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ט').
 
 
בפסוק היפה הזה, שנותן לנו השראה, מקופלים כמה מן היסודות של הקיימות, ובעיקר המאבק על מקומו של האדם ועל תפקידו. נקודת המוצא היא הטבע הנאה והמשובח, הוא יצירתו של אלוהים, האדם בה אחריו וזוהי איננה יצירתו. יחד עם זאת הוא נברא בשביל האדם ולשימושו. זו תפיסה אנתרופוצנטרית מובהקת שלפיה האדם עומד במרכז והטבע נועד בשבילו, לשרת אותו. אולם סופו של הפסוק יוצר את האיזון ושם את מלוא האחריות על האדם. אומנם הטבע נועד לצרכי האדם, אך מוטלת עליו אחריות כבירה לשמור עליו, משום שזו יצירה אלוהית חד פעמית, יצירה שהאדם איננו יכול לשחזר או ליצור מחדש. אלוהים גם איננו מתכוון לעשות כן. בזה נעוץ יופיו של הפסוק בעיניי: לאדם נועד תפקיד מרכזי בעולם ועליו לשמור על הטבע שהוא גדול ממנו. קלקול הטבע משול להחרבת העולם, לא פחות. זהו איננו ציווי, אלא "תן דעתך". אלוהים מאמין באדם.
 
התנ"ך מתמודד עם הדואליות הזו של מקומו של האדם בעולם מיד בפתיחתו, בסיפור הבריאה. בפרק א' בספר בראשית האדם הוא שנברא אחרון, ביום השישי, ונאמר לו:
"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ".
האדם מצווה למשול בבעלי החיים ולרדות בהם. אולם בפרק ב' מופיע סיפור בריאה נוסף ובו נברא האדם ראשון מן האדמה ותפקידו אחר לחלוטין:
"ַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה"ּ. ייעודו של האדם כאן איננו לכבוש ולרדות אלא לעבוד ולשמור.
 
המתח הזה  בין שני סיפורי הבריאה הוא מתח בלתי פתור והוא מלווה את הסיפור האנושי ביתר שאת ב-200 השנים האחרונות, כאשר האדם פיתח ושכלל את יכולותיו עדי כדי יכולת לשנות סדרי בראשית, להכחיד מינים, לברא יערות עד ולעשות את העקוב למישור.
נוכח כוחו העצום של האדם נדלקו נורות האזהרה והחלה לצמוח הדאגה שמא נקלקל ונחריב את עולמנו. או אז החלה להתגבש תפיסת הקיימות אשר מפרשת את "בשבילך בראתי" ככזה שהאדם זקוק לטבע לחייו לא רק כמשאבים חומריים אלא כרכיב משמעותי בחייו, כחיים מלאים. ומכיוון שהאדם מתרבה ושואף להתפתח, מציעה הקיימות גישה מאוזנת היוצאת מתוך האדם. אין מדובר רק בשמירת טבע של שכיות חמדה אלא שמירת האדם ועלייתו כחלק מהטבע וככזה שזקוק לטבע במרחב חייו.
היטיב לבטא זאת א.ד. גורדון אשר הציע לראות בטבע את "השמן למאור", כמו שהמים הם לדג –לוחצים על כל חלק וחלק בגופו. וכדי שהאדם ידבק בקיימות ויהפוך אותה לאורח חייו, עליו לשאוף מעלה ולעשות תיקון ערכי.
והתיקון הזה הופך למעשה כאשר הקהילה כולה צופה קדימה, גם לדורות הבאים:
"מעשה בימי שמעון בן שטח שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים".
קטגוריה: 

הוסף תגובה