14 דצמבר 2018,יום שישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

יהונתן גרילק על שמחת תורה

Share

יהונתן גרילק על שמחת תורה

מאת יהונתן גרילק

אימרה שבועית:
ושמחת בחגך והיית אך שמח. {חומש דברים פרק ט"ז,י"ד-ט"ו}

סטטוס שבועי:
כשם שארבעת המינים ביחד מאוגדִים, ועליהם, כשהם קשורים, ביחד מברכים. כך גם אנו, זה מזּה שונים, אך כל כך קשורים, ואחד את השּני משלימים...

ציטוט שבועי:
הבה נשיב לחגים את תכנם המקורי. {יעקב ינאי}

סיפור שבועי:
'שיח לוחם'!

בתוך קהל הרוקדים אי-אפשר שלא להבחין ביהודי אחד, חייל ותיק, שאוחז בספר התורה בכל כוחו ורוקד במשנה מרץ. רבים כבר התעייפו ופרשו הצידה לפוש קמעא, אך הוא עודנו רוקד כאילו אך זה עתה החלה השמחה. ולפתע, ברגע של התלהבות יתירה, פתח היהודי בתנועה חדה את חולצתו וחשף את זרועו וכתפו שצלקות עמוקות נראו היטב עליהן. 'תורה, תורה, אני אוהב אותך, אוהב אותך', שר בניגון המיוחד רק לו...
ההקפות הסתיימו לא מכבר. הצעירים התקבצו והקיפו את החייל מכל עבר, מאזינים בנשימה עצורה לסיפורו:
הייתי כבן שמונה כשהתקבלה הגזירה להעמיד עשרים בחורים מעירנו לצבא הצאר. בכל משפחה שהיו לה ילדים בני גילי, היה זה יום אבל. אילו מתו כל ילדי העיירה ממגיפה ביום אחד, לא הייתה האווירה קשה יותר.
ילד רך הייתי, אבל לא אוכל לשכוח את פניה האדומות מבכי של אמי. אמא יקרה! אני אחזור - הבטחתי לה. אך אמי, יותר משדאגה לשלומי דאגה ליהדותי: הייתי מעדיפה לראותך מת, מאשר לראותך גוי, אמרה לי ולפתה את ראשה בשתי כפות ידיה. תמיד אשאר יהודי, השבתי לה בהחלטיות.
גם אבא, רב העיירה, פנה אלי בדברים. בעיניו לא נראו דמעות. אולם אני ידעתי, חשתי, שליבו נשבר בקירבו. שבוע לפני שנלקחתי נפטר אבא בפתאומיות.
אמא הסתירה אותי במרתף. ישבתי מכווץ במקומי ופחדתי אפילו לנשום. שמעתי קולות גסים בבית, ואחר רעש מוזר כאילו אנשים מתגוששים. משהו נפל לארץ. היה נדמה לי שזה גוף חסר חיים. אמא!, צווחתי, אמא, את בסדר?
לא חלפה דקה, וזוג ידיים איתנות אחזו בי וגררו אותי החוצה. אמא שכבה מוטלת דומם על הרצפה. הרגתם את אמי, רשעים, הרגתם את אמא, ייבבתי, ואיש לא שמע לבכיי.
כל העיירה יצאה כדי ללוותנו. בתוך ההמון הבחנתי לפתע באמי. את הרגע הזה לא אשכח. איכשהו הצליחה אמא לחדור בין השוטרים המזויינים שהקיפו את הקרון, והשליכה לעברי חבילה קטנה עטופה. אל תשכח את הבר-מצוה שלך, אמרה. בחבילה היו זוג תפילין וסידור תפילה קטן.
במשך שלוש שנים רצופות ניסו לשבור אותנו. בשיטתיות הפעילו עלינו שטיפת-מוח, מכות ועינויים. הצליפו בנו כשסרבנו לאכול בגילוי-ראש. היכו כשהתעקשנו שלא לנשק לצלב.
כבן הרב הייתי מנהיג החבורה. ידעתי שחולשה שלי תגרור כניעה כללית. הרשעים הבחינו בעובדת היותי ראש הקבוצה, והאחראי עלינו ריכז את כל מאמציו כדי לשבור אותי. לא הייתה לו עבודה קלה. יוכיחו החתכים, השריטות, הצלקות.
באחד הימים, לאחר שהרביצו לי מכות-רצח הביאו אותי לפני הסמל. בחדרו נכח גם כומר. השניים החלו במסע שיכנוע משותף. דיברו ללא הרף. פרשו לפני את העתיד המזהיר, הצפון לי אם אמיר את דתי. איימו שאם אסרב להתנצר - לא אשוב לראות את אמי. אמות ככלב חוצות.
הם דיברו ודיברו, ואני אפילו לא שמעתי. הצמא שיתק את לשוני. ביקשתי מעט מים. הסמל מיהר למזוג מים בכוס, אך אהה - כשהושטתי את ידי לקחתה, לא נתן לי. בקשתו הייתה שאשיב לו לפני שאשתה. שאומר להם 'כן'. שאסכים להשתמד.
סחרחורת תקפה את ראשי. הדם אזל מפני. הרגשתי חולשה ואין-אונים. גרוני ניחר. ביקשתי שיתנו לי לשתות ואני אתן תשובה תוך שלושה ימים.
שלושת הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי. שכבתי על דרגשי, גופי בוער מכאב וראשי עמוס מחשבות קשות וכואבות לא פחות. תהיתי אם אוכל להחזיק מעמד. אם יעמוד לי כוחי.
אולם הכינוסים היה מלא מפה לפה. כל הטירונים - ביניהם יהודים רבים - הוזמנו. השמד המצופה שלי היה מתוכנן להוות הצגה מרשימה. על הבמה ישבו אנשי הצבא הבכירים. גם הכומר נכח.
אחר כבוד הובלתי אל הבימה. התבקשתי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות נוצרי. לא השבתי מיד. התבוננתי בחבריי היהודים. אחר הרמתי את עיני והבטתי בקיר שלפני, עליו הוצגו חרבות ושאר כלי-מלחמה.
כהרף עין הורדתי מהקיר קרדום קטן, הנחתי על השולחן את אצבעות ידי, ועוד טרם הספיק מי מהנוכחים להגיב, הנפתי את הקרדום וקיצצתי במכה אחת את קצות שלוש מאצבעותי. זו תשובתי לשלושת הימים שהקצבתם לי, קראתי בלהט ונפלתי מתעלף.
המאזינים לטשו עיניהם אל כף-ידו, אל אצבעותיו הקטועות. 'הקנטוניסט' לא המשיך עוד לספר. אף לא הבחין במבטי ההערצה שננעצו בו. הוא כבר שב אל בימת הריקודים, וקולו הרם מתנגן וממלא את חלל החדר: 'שישו ושימחו בשימחת תורה'.

קהלת שבועית:
"מה יתרון, לאדם בכל עמלו שיעמול, תחת השמש". {קהלת א' ג'}
רק חיים מעל לשמש הם החיים אמיתיים, שמשמעותם אינה פגה לעולם. האדם, שיכול לנסוק אל על, מכופף את רוחו הגדולה אל מגבלות פעוטות של חומריות קטנונית, אל חיים נקדניים ומכווצים. מנמיך את עצמו אל מתחת לשמש ומעניש אך ורק את עצמו בהחנקת כוחות הצמיחה שבו. על האדם, להגביה רום. לחיים מלאים תורה ואור, חיים של עשייה שאין בהם הרס, כיליון ופורענות. על האדם למלא את ייעודו כפי ערך הנשמה הגבוהה המצויה בתוכו.

הושענא שבועית:
למה נקרא שמו הושענא רבה?, אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד, לכפר בו עוונותיהם זהו הושענא רבה. {מדרש}

שמחה שבועית:
בשמחת תורה אנו מסיימים בו את קריאת פרשיות התורה שקוראים מדי שבוע, ועל-כן זהו חג של סיום התורה והתחלתה המחודשת. מאחר שהוא בא אחרי ימי חג-הסוכות, שבהם אנו שמחים מדי יום בשמחה מוגברת, מגיעה השמחה בחג זה לשיאה, והיא סוחפת את כל שדרות עם-ישראל.
השמחה בשמחת-תורה אינה של שייכת רק ללמדן אלא גם של עם הארץ. ביום הזה איננו שמחים על מידת הלימוד והידיעה בתורה. אילו זו היתה מהות השמחה, מן הראוי היה שיפתחו את ספר-התורה וילמדו מתוכו, ואילו אנו רוקדים עם ספר-התורה, כשהוא סגור ומכוסה.
השמחה בשמחת-תורה היא על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. תחושה זו קיימת אצל כל יהודי, ולכן השמחה היא של כולנו, מהגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות בתורה.

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness