11 דצמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

התפתחות אישית

במשגב והסביבה

"הקול בראש" – הפן הפסיכולוגי

Share

"הקול בראש" – הפן הפסיכולוגי

אורלי שהם
אין בכוונתי להפוך למבקרת קולנוע – אני לא מבינה בזה הרבה, ויש כאן אנשים שעושים עבודה טובה ממני בתחום. ובכל זאת, איני יכולה להתעלם מהחוויה המשמעותית שעברתי בצפייה בסרט המצוין של פיקסאר "הקול בראש". בלי יותר מדי ספוילרים, אתייחס לאלמנטים הפסיכולוגיים המקסימים שעולים בסרט, אלמנטים שכל איש מקצוע וכל הורה יכולים ללמוד מהם וליישם בחייהם האישיים והמקצועיים.

הסרט מתאר את מה שקורה בתוך הראש של ילדה בת 11 העונה לשם ריילי. 5 רגשות עיקריים מנהלים שם את העניינים: שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. שמחה היא האחראית, ומבחינתה המטרה העיקרית היא שריילי תישאר שמחה כל הזמן, ושכל זיכרונותיה יהיו חיוביים. היא מסבירה שהיא זקוקה לפחד כי הוא שומר על ריילי, זקוקה לכעס כי הוא עוזר לריילי להשיג דברים, וזקוקה לגועל כי הוא מונע מאנשים להרעיל את ריילי (בברוקולי בעיקר). אבל מההתחלה לא ברור לה בשביל מה צריך את עצב. היא עושה הכול כדי להרחיק את העצב משולחן השליטה, ואינה מניחה לעצב לגעת בזיכרונות של ריילי ולהכתימם בצבעה הכחול והעצוב. בהתחלה זה נשמע הגיוני.
הסצנה הכי יפה והכי חשובה בסרט, בעיניי, מתרחשת כאשר החבר הדמיוני של ריילי מתייאש מהמסע המשותף עם שמחה ועצב. הוא יושב עצוב ומכונס, מסרב לזוז ממקומו. שמחה עושה הכול כדי לשעשע אותו, להזכיר לו דברים משמחים ויפים, להצחיק אותו – דבר אינו עוזר. ואז עצב מתיישבת לידו, ומדברת איתו. היא מקשיבה לייאושו, מחבקת אותו... וזהו. להפתעת כולם, היצור מנגב את דמעותיו, קם וממשיך ללכת. שמחה שואלת את עצב: "איך עשית את זה?!" ועצב עונה בכנות: "אני לא יודעת. הוא פשוט נראה כל כך עצוב, אז פשוט הקשבתי לו..."
מה צריך יותר מזה? הרבה פעמים אנחנו חושבים איך לשמח האחד את השני, או את הילדים שלנו. כשמדובר בילדים, הדרך הנפוצה ביותר היא באמצעות ממתק או מתנה. הילד התאכזב או קיבל מכה? אנחנו מציעים שנקנה לו משהו כדי לשמח אותו. האמת היא שלעיתים קרובות זה עובד, משום שאנחנו מייצרים הסחת דעת מהרגש המכאיב. לטווח הארוך זה יעיל פחות, משום שהילדים לומדים לא להעמיק בתחושותיהם השליליות (וגם לנצל אותן, לעיתים, באופן מניפולטיבי). הם גם לומדים שתחושות שליליות זה דבר רע שאנחנו רוצים להיפטר ממנו.
למעשה, לתחושות שליליות יש תפקיד בחיינו, כמו לתחושות חיוביות. אנחנו עצובים כי יש דברים שאינם משמחים אותנו. אם לא נהיה מחוברים לרגש, אם לא נקשיב לעצב, גם לא נוכל ממש להרגיש שמחה. אז כמובן שאין רע בניסיון לשמח אחד את השני, אך חשוב מאוד לתת מקום גם לתחושות השליליות.
כאשר "עצב" ישבה עם החבר הדמיוני של ריילי והקשיבה לו, היא בעצם נתנה לו תיקוף – היא נתנה לו את הידיעה שרואים מה שהוא מרגיש, שמבינים אותו, שזה בסדר שהוא מרגיש ככה. מתוך התיקוף, היה יכול היצור לאסוף כוחות כדי להמשיך בדרך. כך גם אנחנו. כאשר הילד מספר שחבר העליב אותו בכיתה, אפשר לנסות לשמח אותו, כך שבעצם לא הוא ולא אנחנו נצטרך להתמודד עם הקושי. אבל אפשר גם להתייחס לתחושות שעלו בו: "בטח נפגעת מאוד. בטח היה לך לא נעים וקשה להמשיך אחר כך את היום. אולי גם עכשיו אתה עוד עצוב.." וכו'. כך אנחנו מתקפים את תחושותיו של הילד, עוזרים לו לזהות את הרגשות שלו, ובאופן מפתיע – עוזרים לו גם לאסוף כוחות ולהתמודד עם העלבון שספג.
הרעיון הכללי הכי חשוב שעובר בסרט הוא הרעיון הדיאלקטי (שמיוצג היטב בשיטה טיפולית שנקראת DBT, אך על כך בפעם אחרת). שמחה רוצה שהכול יהיה שמח, אך עם הזמן היא ואנחנו הצופים מבינים שזה לא יכול לעבוד. החוויות שלנו דיאלקטיות, כוללות גם וגם – גם שמחה וגם עצב, גם כעס וגם גועל וכו'. כדי שנוכל להיות אנשים בוגרים ומורכבים, עלינו להבין שלא הכול ורוד, וגם לא הכול שחור. כאשר צבעי הרגשות מתחילים להתערבב זה עם זה, אנחנו יכולים לראות את התמונה האמיתית והמלאה, זו שממנה אפשר לצמוח ולהתמודד עם החיים באמת. כאשר שמחה מניחה לרגשות האחרים לצבוע את הזיכרונות של ריילי במגוון צבעים, ריילי מצליחה להתמודד עם קשייה.
ואל תצאו לפני הכתוביות, כי הקטע עם החתולים קורע!

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness