12 דצמבר 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

עתיקות בחדשות וביניהן - שועל קרבות (חלק ב') (מאת ד"ר ישראל בן דור)

Share

עתיקות בחדשות וביניהן - שועל קרבות (חלק ב') (מאת ד"ר ישראל בן דור)

ד"ר ישראל בן דור (דרך פורטל משגב)
 
ליווי שיירות לגליל המערבי ולקיבוץ יחיעם
לאחר שפרצה המלחמה, קיבל יעקב פונדק הודעה שעליו לנסוע לחיפה לפגישה עם משה כרמל, מפקד חטיבת "כרמלי" ולימים מפקד חזית הצפון (כיום פיקוד הצפון). כרמל מינה את פונדק למפקד פלוגה במקום מ"פ שנהרג. לצורך התפקיד השאיר את אשתו בקיבוץ חולתה ובמשך חודשים לא חזר לביתו. הוא עבר לגליל המערבי. הפלוגה נמצאה בבית הבראה שנבנה כמה שנים קודם לכן במושב שבי ציון. באותה עת כבר היה אב לילדה ואשתו נמצאה שוב בהיריון מתקדם. הפלוגה שלו הייתה פלוגה 1 בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי". מפקד הגדוד היה בן עמי פחטר. שתי פלוגות מהגדוד נמצאו בקריות.
לאחר שהתקבלה ההחלטה על חלוקת הארץ באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, התברר שהגליל המערבי אמור היה להיות במדינה הערבית. בסך הכול היו בו 8 יישובים יהודים. יישובים אלה נותקו מהאוכלוסייה היהודית בחיפה ובקריות מכיוון שהכביש אליהם עבר דרך עכו. נהריה הייתה היישוב הגדול ביניהם ובקרבתה שבי ציון, עברון ורגבה; בצפון – חניתה, אילון ומצובה, ובמזרח – בודד ומבודד, קיבוץ יחיעם. בכל האזור היו כפרים ערביים והדרך ליחיעם עברה בכפר הגדול כברי ובכמה כפרים נוספים. יחיעם סבלה ממחסור במזון ובאספקה וכשהמצב החמיר ניסו להצניח אותם באמצעות המטוסים שהיו אז. התנאים ביחיעם היו בלתי נסבלים והסכנה הייתה רבה: "לא מתקלחים משך שבועות ולפעמים אין לחם לאכול. סובלים במיוחד המעשנים. אין סיגריות, מעשנים עשבים שאוספים בהר. הישוב מוקף מסביב, מתחת כל שיח בשטח עלול להסתתר רוצח צמא דם. יחיעם כעצם בגרון לכנופיות של האויב. הוא עושה הכל על מנת לחסל [את] הישוב. [אולם] יחיעם שקראנו לה סטלינגרד של הגליל המערבי ממשיכה לחיות ולהיאבק..." (שועל קרבות, עמ' 61).
ב- 20 בינואר פוצץ הגשר על נחל הגעתון וכך החלה התקפה קשה על יחיעם. מאות מאנשי "צבא ההצלה" וכנופיות ערביות מהמרחב תקפו את הקיבוץ שישב במבצר צלבני (ג'ידין). המבצר הופצץ במרגמות ומפגיעה ישירה של פגז מרגמה נהרגו ארבעה חברים. אחרי שעות רבות נסוגו התוקפים. ה"הגנה" פנתה וביקשה את עזרת הבריטים. לפנות ערב, נסעו הבריטים לנהריה ומשם התכוונו לנסוע ליחיעם. הכוח הבריטי כלל שלושה זחל"מים עם מקלעים ("ברן קריירס"). יעקב ביקש מהם שיאפשרו לו להצטרף אליהם, אך הם סירבו. לשמחתו מצא כמה משאיות שבאו מהקריות להעמיס זיפזיף והוא החליט להצטרף אל הבריטים עם משאית. הכוח הבריטי הגיע ליחיעם. צבי גרשון, מפקד המקום, דיבר איתם: "צבי מבקש שישאירו לו קצת תחמושת לרובים במקום התחמושת שהוציאו בזמן ההתקפה. הקצין הבריטי מסרב ומציע שבשיירה בחזרה לנהריה יפנו את כל החברים מהמשק. הוא אומר: בסוף תישארו כאן בבדידות. סופכם למות" (שועל קרבות, עמ' 62). הבריטים לקחו עמם את גופות ארבעת החללים לקבורה בנהריה. בדרך חזרה הזחל"מים לא הצליחו לטפס מהואדי לדרך המובילה לתרשיחא. יעקב חילץ אותם עם המשאית. [יעקב לא התייחס למשוריין הנוטרים שיצא מנהריה ליחיעם. דרכו נחסמה והנוטרים, 12 במספר, נלחמו ככל יכולתם ושישה מהם נהרגו. המקום נקרא כיום 'גבעת המשוריין'].  ההתקפה על יחיעם נכשלה, אך הקיבוץ נשאר מנותק ומבודד במשך כארבעה חודשים נוספים, עד שנפתחה הדרך אליו במבצע "בן-עמי"- חלק ב'". 
המחסור בנשק נפתר לעיתים בדרכים בלתי צפויות. במסעדה של פייבלמן בנהריה ישבו חיילים אנגלים ואכלו ו"כמה בנות מפוקפקות" ישבו איתם. היה מחסור בתחמושת 9 מ"מ לאקדחים ומדי פעם פונדק קיבל שקיות עם עשרות כדורים שהבנות הצליחו להוציא מהאנגלים. פייבלמן האכיל את כל החיילים בפלוגה ורק מי שהיה לו כסף שילם. לא ידעו איך להודות לו. רק ב-14 במאי מצאו דרך. עם שחרור הגליל המערבי במבצע "בן-עמי" (ראה להלן) הסתובבו באזור פרות רבות של הערבים שברחו והבחורים הביאו כעשרים פרות ונתנו אותן לפייבלמן, מכיוון שאהבו אותו.
פונדק תיאר בהערכה רבה את מפקד הגדוד, בן-עמי פחטר: "מפקד הגדוד שלי בן עמי, יש לו טנדר צבאי שחור והוא מגיע מדי פעם, חוצה את עכו ואותם הכפרים הערביים שבדרך ומגיע לנהריה. בן עמי, גבר גבוה, יפה תואר, אמיץ. דבר לא יפחיד אותו... אני לעתים קרובות נוסע אליו. תמיד שמח להיות ולו רק זמן קצר בקרבתו" (שועל קרבות, עמ' 63). זמן רב הפלוגה שלו הייתה הכוח היחידי במרחב. הדרכים היו מנותקות והקשר היחידי היה במסעות רגליים של חיילי הפלוגה מנהריה למצובה, חניתה ואילון. מחלקה מהפלוגה חולקה בין מצובה, חניתה ואילון, כיתה בכל ישוב – לחיזוק הישובים. בקיבוץ חניתה הייתה מחלקה של הפלמ"ח. יעקב הלך למחלקה וביקש את עצתם כדי לפוצץ את המנהרה בראש הנקרה, מכיוון שהם סיירו במקום. מטרת הפעולה הייתה לבודד את חיפה ולמנוע העברת אספקה ותגבורת מלבנון. התגובה הייתה: "הוא צחק לי בפרצוף, ואמר זה לא בשביל החי"ש לבצע" (שועל קרבות, עמ' 63). בסיפור זה באה לידי ביטוי העליונות על החי"ש שאנשי הפלמ"ח ייחסו לעצמם. החי"ש (חיל השדה), נועד עם הקמתו במסגרת ארגון ה"הגנה", בשנת 1939, לשמש ככוח ארצי, אולם לאחר הגיוס לצבא הבריטי והקמת הפלמ"ח, הוא נשאר כוח מרחבי (פלוגות בהתיישבות וגדודים בערים) שהסתמך בעיקר על הנוטרים והשוטרים ביישוב היהודי. היוקרה שלו הייתה לפיכך נמוכה מזו של אנשי הפלמ"ח, שהיה למעשה הכוח הסדיר היחיד של ה"הגנה". אולם לקראת מלחמת העצמאות שוקמו מחדש מסגרות החי"ש והן שימשו בסיס להקמת החטיבות המרחביות וצה"ל.
פונדק יצא לפוצץ את הגשר עם כוח מפלוגתו, למרות הסכנה, בליל ה-15-14 במרץ. כוחות בפיקודו כבר פוצצו גשר בליל 14-13 בפברואר  בכביש הצפון ליד תרביחא (כיום שומרה) וגשר נוסף ב- 15 בפברואר ליד אל-ברווה (כיום אחיהוד) וכבר היה בעל ניסיון (קורן, הגליל המערבי, עמ' 67-66).
רכבות העבירו נשק ותחמושת לערבים בעכו וחיפה והפעולה נועדה למנוע זאת. ליל הפעולה היה סוער במיוחד והוא שמח על כך כי "הבריטים ישבו בבית". בגלל גלי המים ששטפו מתחת לגשר, נאלץ להניח את התרמיל עם חומר הנפץ מעליו. בזמן שנשמע הפיצוץ גברה עוצמת הברקים והרעמים. הגשר נשאר שלם, אך חלק מהמעקה נהרס ופסי הרכבת נהרסו. הוא לא היה שבע רצון מהתוצאות אך לא הייתה ברירה והם הוכרחו לחזור. בדרך לחניתה, באחד הסיבובים, חיכו להם שניים מחברי המשק עם כד חלב חם: "את טעם החלב הזה לא אשכח עד סוף ימי" (שועל קרבות, עמ' 65). באור ראשון הגיעו למשק, רטובים עד לשד עצמותיהם. חברי הקיבוץ פינו את מיטותיהם כדי שיוכלו לישון ולנוח. הגשר אמנם נשאר, אך תנועת הרכבות מלבנון פסקה. הדרך היחידה שנותרה לערבים מלבנון לעכו או לחיפה הייתה רק בדרך הים, מכיוון שהכביש היה חסום.
המשך יבוא. 

שיירת יחיעם מתארגנת ליציאה

 

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness