09 דצמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

משגב

במשגב והסביבה

"הדוד בן" אחותו של בן סלע ז"ל כותבת עליו

Share

"הדוד בן" אחותו של בן סלע ז"ל כותבת עליו

עיתון א-לה גוש
"כל הרעיון בסיפור היה להביא את בן שהכרתי וזכרתי, כמו שהוא. לא בן מיום הזיכרון ולא בן מהסיפורים שכולם מכירים. בן שלי, אח שלי, שאהב לרכוב על סוסים, שאהב אנשים, שאהב ילדים. אני מדמיינת איך היה מתנהג עם האחיינים שלו אם הוא היה אתנו היום, ומפה הכול מגיע"
בן "הַדּוֹד בֵּן" / מלכה מאור
"הַדּוֹד בֵּן הוּא הַדּוֹד מֵהַתְּמוּנוֹת. מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ בַּמְּצִיאוּת וְלֹא פָּגַשְׁתִּי בּוֹ, לַמְרוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּבַַּיִת מָלֵא תְּמוּנוֹת שֶׁלּוֹ, וּלְסַבָּא וְסָבְתָא יֵשׁ אֲפִלּוּ תְּמוּנָה שֶׁלּוֹ שֶׁתְּלוּיָה בְּשַּׁרְשֶׁרֶת עַל הַצַּוָּאר.
בְּעֶצֶם, אַף פַּעַם גַּם לֹא אוּכַל לִרְאוֹת אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת, אוֹ לְשַׂחֵק אִתּוֹ. לְהִשְׁתּוֹלֵל אִתּוֹ אוֹ לִרְאוֹת אִתּוֹ תָּכְנִיּוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה.
כִּי הַדּוֹד בֵּן נִמְצָא בַּשָּׁמַיִם. וְאִם אֶרְצֶה לְסַפֵּר לוֹ מַשֶּׁהוּ אוֹ לְהַרְאוֹת לוֹ מַשֶּׁהוּ, אֶצְטָרֵךְ לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְדַמְיֵן חָזָק חָזָק שֶׁהוּא כָּאן אִתִי".
כך מתחיל ספרה של אורלי סלע-בסודו  "הדוד בן" – ספר שהיא כתבה לילדיה ולילדי אחותה על אחיה, בן סלע ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כדי לספר להם על הדוֹד שמעולם לא הכירו. לדבריה, "הספר מיועד לכל אותם ילדים ומבוגרים שגם להם קרוב משפחה או חבר שנשאר בזיכרון ובתמונות. בספר זה ניסיתי ליצור מפגש אמיתי של ילדיי עם אחי, כפי שהוא חקוק בלבי,
דרך עולם הדמיון והחלומות". הספר יצא לאור בדצמבר 2014.
בן סלע ז"ל נהרג במלחמת לבנון השנייה בכפר דבל, והוא בן 24. את נסיבות נפילתו מתארת אמו, יהודית סלע: "בליל ה -9 באוגוסט 2006, ערב ט"ו באב, ליל ירח מלא, לאחר חצות, יצאו 3 גדודים, כ-1,000 חיילים לתוך לבנון. המטרה הייתה להגיע עוד בלילה לכפר דבל, שנמצא 4.5 ק"מ מהגבול, לשהות שם במהלך היום ובלילה שאחריו להמשיך לכפר רשף ושם לבצע משימה.
מאחר שכל כך הרבה חיילים יצאו, ההתקדמות הייתה איטית מאד ולקח להם מספר שעות. הם הגיעו לאחר שאור היום עלה. 2 פלוגות קיבלו פקודה להיכנס לבית שהיה בפאתי הכפר. זה היה למעשה שלד של בית, ללא חלונות, וחשוף.
110 חיילים נכנסו למבנה ובגלל שהיה כל כך צפוף הפלוגה של בן ירדה למטה. בקומת הקרקע היה מחסן, סגור בדלת ברזל גדולה. החיילים, לאור יום, פרצו את דלת הברזל עם כלים שהיו להם. בשעה זאת החיזבאללה זיהה אותם. ידיעה על הזיהוי הגיעה למפקדים הבכירים בארץ, לאלה שישבו מאחורי מסכי הפלאזמה, אך לא הגיעה לידיעת המפקדים בשטח.
החיילים נכנסו לחדר. בשעה 13.30 נורה טיל נ"ט. 5 חיילים נהרגו וכל שאר החיילים, כ-30, נפצעו. אלה שמסוגלים היו לעמוד על הרגליים התחילו לפנות את הפצועים קשה. בן היה פצוע. אחרי 5 דקות נורה טיל נ"ט נוסף. עוד 3 חיילים נפצעו. פינו את בן החוצה, כשהוא נושם.
המח"ט שהיה בבית במרחק של 200 מ' שמע על אירוע  רב נפגעים, אך לא יצא מהבית. הוא חיכה שיגיע פינוי מוסק. מפקד האוגדה, שהיה בארץ, קיבל החלטה שלא לשלוח פינוי מוסק ולא לשלוח פינוי רכוב אך משום מה לא הייתה תקשורת ביניהם. מפקד האוגדה לא מסר את החלטתו למח"ט. וכך שכבו הפצועים, ללא טיפול ובהמתנה.
כשעתיים לאחר הפגיעה, מג"ד של גולני, שהיה במרחק של 2 ק"מ, שמע על האירוע, נתן פקודה ל - 90 חיילים לרוץ עם אלונקות ולפנות את הפצועים. חיילי גולני הגיעו, העמיסו את הפצועים והחלו לצעוד לכיוון הגבול. 
צעידה שלקחה ערב קודם כ-5 שעות, לקחה הפעם 45 דקות. 300 מ' מהגבול, כ-4.5 שעות לאחר הפציעה, נפח בן את נשמתו". 9 חיילים נהרגו בתקרית, ובן ביניהם.
רציתי לספר על בן אבל לא ידעתי איך לעשות זאת בלי בכי
בהלווייתו ספדו לו אחיותיו, אורלי וקרן: "במותך השארת לנו את צוואתך, והיא ברורה וצועקת, כתובה באותיות של אור בכל מקום בו נביט – בתוכנו וסביבנו: תחיו את הרגע, תיהנו ממנו, תגשימו את כל חלומותיכם ואל תפסיקו לחלום...והכי חשוב – תמיד להיות שמח.
...אז אנו מבטיחים שנקיים את צוואתך. נחיה חיים שמחים ומאושרים, נחלום חלומות, ונעשה הכול כדי להגשימם".
 (הקטע הנ"ל צוטט בכתבה שערכתי על בן סלע ז"ל בזמן ה"שבעה" עליו בגיליון מספר 286, באוגוסט 2006 – "הבן יקיר לי – בן", מ"מ).
כשבן נפל הייתה אורלי סלע-בסודו בת 31.5, רווקה, אחרי שני טיולים בעולם ולפני לימודים לתואר שני.
והיא אכן בחרה להמשיך בחיים, על פי צוואתו הלא-כתובה של אחיה. הספר "הדוד בן" הוא אחד מפירות החלטתה זו.
על מה שהביא אותה לכתיבת הספר היא מספרת: "אחרי שאחי נהרג לא הצלחתי כל כך לדבר עליו ולספר עליו לאף אחד. כל מילה בנושא הייתה גורמת לי להתחיל לבכות ומיד הייתי מתכנסת בעצמי ומפסיקה לדבר. גם בגלל שאנשים נבהלו מהבכי וגם בגלל שאני לא מרגישה מספיק נוח לבכות ליד אנשים... מהר מאוד הגעתי למצב שפשוט לא דיברתי עליו. לא סיפרתי שום דבר. אנשים שהכירו אותי אחרי האירוע לא תמיד ידעו שאני אחות שכולה....
הזמן חלף ומצאתי את עצמי אם לילד בן שנתיים וחצי ובהריון שני, ואני עדיין לא מדברת על בן. גם לא עם בְּנִי. כל הידע שלו הגיע מסבא וסבתא ולא רציתי שכך יהיה. רציתי לפתוח את הנושא בבית אבל לא ידעתי איך לעשות זאת בלי בכי...
בגלל שבְּני מאוד אהב סיפורים, חשבתי שיהיה נחמד לכתוב סיפור שיפגיש אותו עם בן ויפתח את הנושא בינינו, אבל היה לי חשוב להכין ספר אמיתי, עם כריכה ואיורים. כך זה התחיל".
בכורה, יובל הוא היום בן 5.5 וטל הקטן בן שנתיים וחצי. לדבריה, הם לא שואלים הרבה על בן אבל היום הם יודעים שאפשר לשאול והם לא נבהלים מהבכי...".
האם משובצים בסיפור מוטיבים מחייו של בן – תחביביו, אופיו, חוויותיו?
"בטח. כל הרעיון בסיפור היה להביא את בן שהכרתי וזכרתי, כמו שהוא. לא בן מיום הזיכרון ולא בן מהסיפורים שכולם מכירים. בן שלי, אח שלי, שאהב לרכוב על סוסים, שאהב אנשים, שאהב ילדים. אני מדמיינת איך היה מתנהג עם האחיינים שלו אם הוא היה אתנו היום ומפה הכול מגיע".
האם את עוסקת בכתיבה? איך נולד הספר?
"לא. גם הסיפור הזה היה מעין סיפור של מוזה. התכוונתי לכתוב ביחד עם אחותי סיפור שיתאים לילדים של שתינו. אמרתי לה שאתחיל לכתוב משהו וכשאתקע אעביר אותו אליה... לא היה לי מושג מה תהיה התוצאה ומה אני רוצה לכתוב. התיישבתי על המחשב ואחרי 5 דקות היה הסיפור כתוב. למרות שגם תוך כדי סיפור לא ידעתי מה הולכת להיות השורה הבאה... זה הרגיש כאילו אני 'רק השליח'...
גם המאיירת המוכשרת מאוד שעבדה איתי, נועה קינן, התנהגה באותו אופן. היא לא הכירה את בן בכלל ובכל זאת התחברה מיד לסיפור ולבן. לא הייתי צריכה בכלל לכוון אותה או לתקן אותה או להדריך אותה. היא תמיד ידעה לאייר בדיוק את התמונה שהייתה לי בראש, רק טוב יותר".
אורלי מתגוררת עם בני משפחתה בחיפה. בקיץ הקרוב הם מתכוונים לעבור לקורנית. על עצמה היא מספרת: "גדלתי בקורנית כל חיי. למדתי ביולוגיה והייתי ביולוגית הרבה שנים. לפני שנתיים בערך החלטתי לעשות לעצמי הסבה מקצועית והלכתי ללמוד עיצוב פנים. היום אני מעצבת פנים, השארתי את הביולוגיה מאחור והתחלתי דרך חדשה. אני מאוד מתחברת לכל הנושא של יצירה, יש מאין. כמו הספר הזה...".
 
 
בוקסה:
את הספר "הדוד בן" ניתן להשיג בצרכניית קורנית, בחנות "עומר" בקרית טבעון ובתל אביב, בחנות "יודן" בקרית טבעון וב"תולעת ספרים" בתל אביב. ניתן (ועדיף) ליצור קשר עם יהודית סלע ולקנות את הספר ישירות ממנה: 050-6945588
אפשר גם לנסות בפייסבוק של "הדרך של בן". בקרוב יעלה אתר אינטרנט של הספר שיאפשר רכישה מקוונת.
עוד תוכלו לקרוא על הספר בקישור: http://hadodben.wix.com/uncleben
 















 
 




הוסף תגובה