20 נובמבר 2018,יום שלישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt

עתיקות בחדשות וביניהן - הפשיטה על הכפר קיביה (15-14 באוקטובר 1953) והשלכותיה על הסכסוך הערבי-ישראלי (חלק ג')

Share

עתיקות בחדשות וביניהן - הפשיטה על הכפר קיביה (15-14 באוקטובר 1953) והשלכותיה על הסכסוך הערבי-ישראלי (חלק ג')

ד"ר ישראל בן דור (דרך פורטל משגב)
 
מפקדים בימי פעולות הגמול
מפקדים בימי פעולות הגמול
מבצע "שושנה"
בפקודת המבצע של פיקוד מרכז לכוח הוגדר כך: "תקיפת הכפר קביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מכסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם...פשיטה לכפרים שקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר" (מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 275).
שרון, כך מסתבר מביוגרפיה, העמיס על לוחמיו 500 ק"ג חומר נפץ, כלקח מפעולה קודמת, פעולה שבה חומר הנפץ לא הספיק לפיצוץ בית אחד (הרועה, 98). הפעולה שנכשלה הייתה הפעולה הראשונה שביצע שרון. שרון היה באותה עת סטודנט למדעי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ומג"ד במילואים בחטיבת המילואים הירושלמית בפיקודו של אל"מ מישאל שחם.
תקריות רבות אירעו אז באזור ירושלים ובהן נרצחו חיילים ואזרחים והתבצעו מעשי שוד. שחם ביקש דרך לבצע פעולת גמול מוצלחת ויחידות צה"ל נכשלו בפעולות מסוג זה. לפיכך החליט שחם לארגן יחידה שתתבסס על נבחרת של לוחמים ולהעמיד בראשה את שרון. כאמור לעיל, גורמים פלסטיניים ובהם המופתי לשעבר, חאג' אמין אל-חוסייני, וארגונים שונים, שלחו מסתננים כדי שיבצעו פעולות רצח וחבלה בשטח ישראל.  בנוסף לאלה, היו חדירות של מסתננים לביצוע פעולות נקם אישיות נגד אזרחים ישראליים. ל
דעתו של שחם, נבעה מרבית הפעילות האלימה נגד ישראלים מהכפר נבי סמואל, כפר שבו שכן מוצטפא אל-סמואלי (טבת, משה דיין, 388). מוסטפא חסן עבוד, הידוע בכינויו אל-סמואלי, היה מקרה מיוחד. אל-סמואלי החל בהסתננויות למטרות גניבה ושוד. במאי 1952 נהרג חותנו במהלך ניסיון חדירה וסמואלי נשבע לנקום את דמו. בין יוני 1952 לבין מרץ 1956 הוא היה מעורב, יחד עם כנופיה שהקים, ב-20 מקרים של חבלה ורצח בישראל (אי יהודי בים הערבי, עמ' 143).
מטרת הפעולה הראשונה הייתה לפוצץ את ביתו של סמואלי. שרון קיבל את הרעיון בהתלהבות. הוא גייס 7 מחבריו והם חצו את קו שביתת הנשק לנבי סמואל, מצפון לירושלים. הם חדרו לכפר, אך טעו בזיהוי הבית וגם חומר הנפץ שהיה ברשותם לא הספיק. הפיצוץ העיר את תושבי הכפר ואת חיילי "הלגיון הערבי" וה-7 חמקו בחזרה לירושלים תחת מטר כדורים.
למרות הכישלון, הייתה זו ראשית הדרך של יחידה 101. לאחר הפעולה הציע שחם לרמטכ"ל, מרדכי מקלף, להקים יחידה חשאית ללוחמה זעירה במסגרת חטיבת המילואים הירושלמית. מקלף תמך בהקמת היחידה כדי שתוכל לבצע פעולות גמול מוצלחות ובאותה עת לפנות את צה"ל לאימונים לקראת "הסיבוב השני", המלחמה "הגדולה", מלחמה שחששו מפניה. דיין דווקא התנגד מכיוון שרצה שכל צה"ל יגיע לרמה התקפית גבוהה, אולם הסכים למינויו של שרון מכיוון שזכר אותו מפיקוד צפון. שרון כיהן בשנים 1953-1951 בשני תפקידים של קצין מודיעין פיקודי (בפיקוד מרכז ובפיקוד צפון) והתבלט בהם ביוזמה, בכישרון צבאי ובפעולה התקפית. כאשר מונה דיין לראש אג"ם פגש בשרון שהמתין לו בחוץ ונתן לו פתק שעליו כתב:"אני סטודנט עכשיו – אך אני קיים, אם יש צורך לבצע דברים – אני מוכן לבצע" (טבת, משה דיין, עמ' 390).
היחידה שקמה לא מנתה יותר מ-40 איש. הופעתם הייתה אזרחית ופרועה לחלוטין ובכל דפוסי פעילותם היו שונים לגמרי מכל המקובל בצה"ל. הם היו מצוידים בתתי מקלע "טומיגן", סכיני קומנדו ובקבוקי מולוטוב. הלוחם הבולט ביחידה, שיישם במידה רבה את רעיונותיו של שרון וסייע להצלחתו יוצאת הדופן, היה מאיר הר ציון (כינויו היה "הר"), בן קיבוץ עין חרוד, שהתאפיין בכישורי לחימה מיוחדים במינם.    
כוח משולב של יחידה 101 ופלוגה מגדוד הצנחנים 890 (כ-130 לוחמים), בפיקודו של רס"ן אריאל שרון פוצץ 45 בתים ומוסדות שונים (בתי"ס, תחנת השאיבה ותחנת המשטרה) בכפר קיביה בליל 15-14 באוקטובר. חסימות בוצעו לעבר הכפרים השכנים שוקבא, נעלין ובודרוס. בכפר היה כוח של אנשי "המשמר הלאומי" והוא ירה על הפושטים. הכפר נהרס עד היסוד. הלוחמים סברו עם שובם שפגעו ב- 12-10 מאנשי הכפר. אחרי מעשה התברר שבפעולה נהרגו 69 תושבים רובם נשים, ילדים וקשישים - תושבים שהתחבאו במבנים אלה, ו-15 נפצעו. שרון טען שהבתים נבדקו לפני הפיצוץ ושרוב התושבים אכן ברחו. הוא אף סיפר שבמקרה אחד קצין שמע בכי של ילדה בבית והוציא אותה לפני הפיצוץ. טענו כלפיו שלא בדק את הבתים בצורה יסודית וכי הלוחמים נכנסו לבתים, ירו לתקרה, צעקו בערבית וכך הניחו שהבית ריק (הרועה, 99).
ההיסטוריון בני מוריס טען כי למעשה עברו הפושטים מבית לבית וירו דרך החלונות והפתחים, וזאת בהסתמך על דיווחי פתולוגים ירדנים כי רוב ההרוגים נפגעו מכדורים ומרסיסי רימונים ולא מהתמוטטות בתים או מהתפוצצויות. מכאן משתמע שרק לאחר הירי פוצצו הבתים (קורבנות, 264; מלחמות הגבול של ישראל, 277). לצה"ל לא היו נפגעים. הכוח פעל בכפר באותו אופן שבו פעלו בפעולות גמול אחרות. המטרה הייתה אומנם לפגוע בנפש וברכוש, אולם היקף הפגיעה באזרחים היה חריג ביותר.
בעולם כולו עוררה הפעולה תגובה חריפה, אולם מבחינת היעד – מניעת ההסתננות – הפעולה נתפסה כמוצלחת מכיוון שלאחר מעשה, וביחד עם פעולות נוספות, פחת היקף ההסתננות בגזרה.
 
 
מבצע "שושנה" – הפשיטה על הכפר קיביה (15-14 באוקטובר 1953) והשלכותיה על הסכסוך הערבי-ישראלי (ג)
בפקודת המבצע של פיקוד מרכז לכוח הוגדר כך: "תקיפת הכפר קביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם...פשיטה לכפרים שקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר" (מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 275). שרון, כך מסתבר מביוגרפיה, העמיס על לוחמיו 500 ק"ג חומר נפץ, כלקח מפעולה קודמת שבה חומר הנפץ לא הספיק לפיצוץ בית אחד (הרועה, 98). הפעולה שנכשלה הייתה הפעולה הראשונה שביצע שרון. שרון היה באותה עת סטודנט למדעי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ומג"ד במילואים בחטיבת המילואים הירושלמית בפיקודו של אל"ם מישאל שחם. תקריות רבות אירעו אז באזור ירושלים ובהם נרצחו חיילים ואזרחים והתבצעו מעשי שוד. שחם ביקש דרך לבצע פעולת גמול מוצלחת ויחידות צה"ל נכשלו בפעולות מסוג זה. לפיכך החליט שחם לארגן יחידה שתתבסס על נבחרת של לוחמים ולהעמיד בראשה את שרון. כאמור לעיל, גורמים פלסטיניים ובהם המופתי לשעבר, חאג' אמין אל=חוסייני, וארגונים שונים, שלחו מסתננים כדי שיבצעו פעולות רצח וחבלה בשטח ישראל.  בנוסף לאלה, היו חדירות של מסתננים לביצוע פעולות נקם אישיות נגד אזרחים ישראליים. לדעתו של שחם, נבעה מרבית הפעילות האלימה נגד ישראלים מהכפר נבי סמואל, בו שכן מוצטפא אל-סמואלי (טבת, משה דיין, 388). מוסטפא חסן עבוד, הידוע בכינויו אל-סמואלי, היה מקרה מיוחד. אל-סמואלי החל בהסתננויות למטרות גניבה ושוד. במאי 1952 נהרג חותנו במהלך ניסיון חדירה וסמואלי נשבע לנקום את דמו. בין יוני 1952 למרץ 1956 הוא היה מעורב, יחד עם כנופיה שהקים, ב=20 מקרים של חבלה ורצח בישראל. (אי יהודי בים הערבי, עמ' 143). מטרת הפעולה הראשונה הייתה לפוצץ את ביתו של סמואלי. שרון קיבל את הרעיון בהתלהבות. הוא גייס שבעה מחבריו והם חצו את קו שביתת הנשק לנבי סמואל, מצפון לירושלים. הם חדרו לכפר, אך טעו בזיהוי הבית וגם חומר הנפץ שהיה ברשותם לא הספיק. הפיצוץ העיר את תושבי הכפר ואת חיילי "הלגיון הערבי" והשבעה חמקו בחזרה לירושלים תחת מטר כדורים. למרות הכישלון, הייתה זו ראשית הדרך של יחידה 101. לאחר הפעולה הציע שחם לרמטכ"ל, מרדכי מקלף, להקים יחידה חשאית ללוחמה זעירה במסגרת חטיבת המילואים הירושלמית. מקלף תמך בהקמת היחידה, מכיוון שתוכל לבצע פעולות גמול מוצלחות ובאותה עת לפנות את צה"ל לאימונים לקראת "הסיבוב השני", המלחמה "הגדולה", שחששו מפניה. דיין דווקא התנגד מכיוון שרצה שכל צה"ל יגיע לרמה התקפית גבוהה, אולם הסכים למינויו מכיוון שזכר אותו מפיקוד צפון. שרון כיהן בשנים 1953-1951 בשני תפקידים של קצין מודיעין פיקודי (בפיקוד מרכז ובפיקוד צפון) והתבלט בהם ביוזמה, כישרון צבאי ופעולה התקפית. כאשר מונה דיין לראש אג"ם פגש בשרון שהמתין לו בחוץ ונתן לו פתק שעליו כתב:"אני סטודנט עכשיו – אך אני קיים, אם יש צורך לבצע דברים- אני מוכן לבצע" (טבת, משה דיין, עמ' 390). היחידה שקמה לא מנתה יותר מארבעים איש. הופעתם הייתה אזרחית ופרועה לחלוטין ובכל דפוסי פעילותם היו שונים לגמרי מכל המקובל בצה"ל. הם היו מצוידים בתתי מקלע "טומיגן", סכיני קומנדו ובקבוקי מולוטוב. הלוחם הבולט ביחידה, שיישם במידה רבה את רעיונותיו של שרון וסייע להצלחתו יוצאת הדופן, היה מאיר הר ציון (כינויו היה "הר"), מקיבוץ עין חרוד, שהתאפיין בכישורי לחימה מיוחדים במינם.    
כוח משולב של יחידה 101 ופלוגה מגדוד הצנחנים 890 (כ-130 לוחמים), בפיקודו של רס"ן אריאל שרון פוצץ 45 בתים ומוסדות שונים (בתי ספר, תחנת השאיבה ותחנת המשטרה) בכפר קיביה בליל 15-14 באוקטובר. חסימות בוצעו לעבר הכפרים השכנים שוקבא, נעלין ובודרוס. בכפר היה כוח של אנשי "המשמר הלאומי" והוא ירה על הפושטים. הכפר נהרס עד היסוד. הלוחמים סברו עם שובם שפגעו ב- 12-10 מאנשי הכפר.  אחרי מעשה התברר שבפעולה נהרגו 69 תושבים רובם נשים, ילדים וקשישים, שהתחבאו במבנים אלה, ו-15 נפצעו. שרון טען שהבתים נבדקו לפני הפיצוץ ורוב התושבים אכן ברחו. הוא אף סיפר שבמקרה אחד קצין שמע בכי של ילדה בבית והוציא אותה לפני הפיצוץ. טענו כלפיו שלא בדק את הבתים בצורה יסודית וכי הלוחמים נכנסו לבתים, ירו לתקרה, צעקו בערבית וכך הניחו שהבית ריק (הרועה, 99). ההיסטוריון בני מוריס טען כי למעשה הפושטים עברו מבית לבית וירו דרך החלונות והפתחים וזאת בהסתמך על דיווחי פתולוגים ירדנים כי רוב ההרוגים נפגעו בכדורים וברסיסי רימונים ולא מהתמוטטות בתים או התפוצצויות ומכאן משתמע שרק לאחר הירי פוצצו הבתים (קורבנות, 264; מלחמות הגבול של ישראל, 277). לצה"ל לא היו נפגעים. הכוח פעל בכפר באותו אופן שבו פעלו בפעולות  גמול אחרות. המטרה הייתה אמנם לפגוע בנפש וברכוש, אולם היקף הפגיעה באזרחים היה חריג ביותר. בעולם כולו הפעולה עוררה תגובה חריפה, אולם מבחינת היעד – מניעת ההסתננות – הפעולה נתפסה כמוצלחת מכיוון שלאחר מעשה, וביחד עם פעולות נוספות, פחת היקף ההסתננות בגזרה.
המשך יבוא
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness