18 נובמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt

היציאה לחירות של יהודי בולגריה

Share

היציאה לחירות של יהודי בולגריה

יעקב פנקס (דרך פורטל משגב)
 

התרמילים / יעקב פנקס
עריכה: הבן – ד"ר רונן פנקס
 
השנה 1977, קריית אליעזר, חיפה.
אמי, אסתר פנקס, מתייפחת בהתרגשות ואי-אפשר להרגיע אותה, אברהם אחי הבכור, המבוגר ממני בשלוש שנים, מנסה להרגיעה אך היא ממש בפאניקה. "אוי אוי, איך זרקתם את זה?", היא אוחזת את לחייה, דומעת ואינה יכולה להשיב את נפשה הנסערת. אברהם מציע לה תרופת הרגעה, היא לוקחת את התרופה אך ההתרגשות נמשכת, שום דבר לא עוזר.
רק עכשיו, חודש נובמבר שנת 2014, במהלך שיחה, אנו מעלים זיכרונות מן ההורים שלנו, וכמעט כבדרך אגב, מספר לי אברהם את הסיפור על מציאת התרמילים בבית אימא, בחיפה, אז בשנת 1977. "היו אלה ארבעה תרמילים עשויים מן בד עבה וגס", הוא אומר. "אתה זוכר? בשנת 77 נפטר אבינו יוסף לאחר ייסורים רבים בגלל מחלת הסוכרת. קטעו לו רגל אחר רגל".
עבורי היו אלה שנים קשות וגורליות. רק שנה קודם לכן נתאלמנתי מאשתי הצעירה, נשארתי לבדי עם שלושה ילדים קטנים, הקטן עוד לא היה אפילו בן שנה. על אף שבמקום עבודתי קיבלתי עזרה רבה וגמישות בשעות העבודה, הייתי עסוק מאד בגידול ילדיי ולא יכולתי לקחת חלק פעיל בסידורים שנעשו בבית אימא לאחר מות אבי. למשימה זו נרתמו אחי ואשתו. תוך כדי סידור וניקוי הבית הם מצאו בארון צדדי אחד, ארבעה תרמילי גב זהים. הם הוציאו את התרמילים, פתחו אותם. תכולת התיק, שתוכו כבר השחיר מרקב, הייתה פנקסים, עטים, בדים ישנים ועוד כמה דברים מרקיבים ולא ממש מזוהים. ללא התלבטות הם זרקו את התרמילים לפח האשפה ברחוב. זמן קצר אחר כך, משנודע לאמנו גורלם האומלל של התרמילים, מספר אחי, שהופתע מתגובתה הנסערת והמתייפחת של האם, "היא פרצה בצעקות, פשוט אי אפשר היה להרגיע אותה".
הסיפור נודע לי רק עכשיו, אני כבר אדם מבוגר, זה מפתיע ומרגש לגלות פתאום דברים מעָבָר שחלף על ידי, איך לא ידעתי עד עכשיו על התרמילים האלה שכל כך רגשו את אמי?
אני משתייך לקהילה היהודית של יוצאי בולגריה, קהילה שנצלה בשלמותה מידיהם של הצוררים הנאצים והפשיסטים. לקחתי על עצמי את המשימה לספר על הצלת יהודי בולגריה. אני רואה זאת כחובה עצמית וכהוקרת תודה לעם הבולגרי. מזה שנים שאני מרצה ברחבי צפון הארץ, מקריית-שמונה ועד חיפה, על סיפור ההצלה. אני עושה זאת בבתי-ספר, במועדונים ואפילו בחוגי בית. בהרצאתי שכותרתה "אפשר גם אחרת" אני מדגיש את היחס המיוחד לו זכו היהודים בבולגריה בזמן המלחמה הנוראה שהשתוללה ברחבי אירופה האנטישמית, ואת מאבקם של הבולגרים כנגד תורת הגזע הנאצית. פניתי אף למוסד "יד ושם" עם הביקורת על כך שהם לא מראים לעולם "שאפשר גם אחרת", שלא כל אירופה הייתה כפי שהייתה.
אך לצד הסיפור האישי שלי עומדת ההיסטוריה, ודפי ההיסטוריה מספרים שהגרמנים הנאצים ידעו היטב כמה יהודים יש בכל מדינה. בכנס שהתקיים בואנזֶה בשנת 1942 שבו התקבלה ההחלטה על "הפתרון הסופי" והשמדת יהודי אירופה, נמסר דיווח מדויק על מספר היהודים החיים בבולגריה ובו מצוין 48,000 נפש. לעומת זאת, במידע שנמסר ב"יד ושם" מופיע, באופן מפתיע, שיהדות בולגריה כללה 65,000 נפש. הדבר כמובן מעורר סימן שאלה.
שנים רבות שאני משוחח עם ידידיי הבולגרים בארץ ובבולגריה וקורא ספרות בנושא. אפשר לומר שדמי ספוג ב"חומר ההצלה". אני מספר לכל המעוניין על התרגיל הנבזי שזממו הגרמני הנאצי, קצין בכיר באס.אס, תיאודור דנקר והקומיסר הבולגרי לענייני יהודים אלכסנדר בלב. הסכם בלב-דנקר שנחתם ב- 22 לפברואר 1943 זכה להסכמה מצד שני בולגרים פשיסטים, ראש הממשלה הבולגרי בוגדאן פילוב ושר הפנים פטר גברובסקי, בתנאי שיישמר בשתיקה, כהסכם סודי, ומבלי להביאו לידיעה ולאישור של הפרלמנט והציבור הבולגרי. בהסכם הוחלט שבנוסף למשלוחים של יהודי מקדוניה ותראקיה, יצורף גם מספר לא גדול של יהודים בולגרים, וזאת בניגוד לקונצנזוס בחברה הבולגרית שלא לפנות יהודים משטחה, ובוודאי שלא לעשות זאת ללא אישור הפרלמנט. הסכם בלב-דנקר כלל משלוח של סה"כ 20,000 יהודים מתראקיה וממקדוניה למחנות בפולין, אך מספר היהודים, באותה העת במקדוניה ותראקיה כלל אז רק 11,349 יהודים. משמעות הדבר היא, שיהיה צורך להשלים את המכסה למשלוח באמצעות יהודים בעלי אזרחות בולגרית. בלב הביע אם כן, בהסכם סודי זה, את נכונותו ומחויבותו להשלים את המכסה עם יהודי בולגריה. אל "רשימת הנידונים" שכללה, כאמו,ר קצת יותר מ- 8,000 נפש מיהודי בולגריה, נכנסו בעיקר אנשים מהאליטה של הקהילות היהודית. [1]
ההכנות לקראת השלמת המכסה, תחת עיניו המשגיחות של דנקר הגרמני, היו מדוקדקות ביותר. נציגיו של בלב בכל עיר ברחבי בולגריה קיבלו את הרשימה המדויקת של המועמדים למשלוח מעירם. הרשימה כללה סה"כ 8,555 נפש. הקומיסר לענייני יהודים הציע לאסוף יהודים מכל עיר בבולגריה שבה יש קהילה יהודית. בעיר הולדתי, וידין, היו אז 1600 יהודים, מתוכם נבחרו למשלוח הזה כמאה איש. בתחנת הרכבת המתינו שני קרונות-בהמות לאיסוף האנשים והעברתם לעיר לום, ומשם לפולין. מסיבה לא ברורה החליט בלב לפנות את כל יהודי העיר  קיוסטנדיל, הממוקמת 90 קילומטר דרומית מערבית לבירה סופיה, ו- 22 קילומטר מהגבול עם מקדוניה, עיר שבה התגוררו אז 1800 יהודים.  
חשוב לי לציין דבר מה. בולגריה אז הייתה דמוקרטיה שהתבססה על בחירות אזורית. לכל מחוז היה הנציג שלו בפרלמנט, ונציג זה דאג לאינטרסים של אותו המחוז. הערה קטנה: בחירות אזוריות הן ישירות, כל אזרח בוחר באופן ישיר, ברור וחד-משמעי את מי שאמור לייצג אותו בדרג הארצי, וזה כלל לא דומה לתהליך הבחירות "הדמוקרטי" בארצנו הקטנטונת כיום, שבה אין לנו ברירה, אלא להצביע לאיזו מפלגה, ולקבל ברשימת המועמדים שלה גם מספר לא מבוטל של עסקנים שפלים ו"מוכרי סוסים" למיניהם, שכלל אין לנו עניין שיהיו נציגי ציבור, ובוודאי לא שלנו. אך אניח לעניין בעייתי זה כעת.
האמת היא, שבבולגריה של תחילת שנות הארבעים, ואולי יישמע לאחדים מכם הדבר מפתיע, לא היה יהודי אחד שלא היה לו חבר בולגרי. הסיטואציה החברתית הזו, למעשה, לא אפשרה להסתיר את הסכם בלב-דנקר "הסודי" הזה. יותר מדי בולגרים היו מעורבים בו; בלב, פילוב, גברובסקי וליליאנה פניצה. אתם וודאי שואלים עצמכם מי היא גברת פניצה זו, שנכנסה פתאום, בנשימה אחת, לרשימת אנשי הציבור הקלוקלת הזו. ובכן, ליליאנה פניצה, ראויה לדעתי ליותר מאשר אזכור קטן בחיבורי הצנוע. אישה מופלאה זו הייתה מזכירתו של הקומיסר, היא, בכבודה ובעצמה הקלידה והדפיסה את רשימת 8,555 הנידונים למוות מיהודי בולגריה. כן כן, היא זו שהייתה בין הראשונים ששמעו על הסכם בלב-דנקר ועל תוכנית השלמת המכסה, היא שמעה זאת ממקור ראשון. ליליאנה זו, שנשכחה מספרי ההיסטוריה, היא אולי הבולגרייה הראשונה שהזדעזעה מתוכנית "רשימת המוות" האיומה. מצפונה לא נתן לה מנוח והיא החליטה תוך סיכון עצמי, בלתי מבוטל, ללחוש כציפור את הסוד הלאה והחוצה מכלוב משרד הקומיסר. ליליאנה היא זו שלמעשה הזהירה את היהודים בבולגריה מפני גורלם הצפוי, היא הראשונה שהעבירה את הידיעה המסווגת למכריה היהודים, והשמועה במהרה "עשתה לה כנפיים". ואציין שוב, כי גם בעניין זה, חוקרי "יד ושם" לא השכילו להבין את גדולת מעשיה של אישה זאת, המגלמת לדעתי את נצחונו של המצפון והיושר במאבק שהסיכון בו היה החיים עצמם, והשכר היה בו מועט. ליליאנה, בחורה צעירה, מזכירה במטה הקומיסר, מוקפת בפשיסטים קיצוניים, אוחזת בידיה את "רשימת המוות", ובניגוד אף לאינטרסים האישיים שלה, שהרי בחיר לִבה היה הקומיסר עצמו(!), החליטה לפעול בשרות המצפון והיושר, ולהעביר את המידע הלאה למכריה, אנשי ציבור בעלי השפעה.
הראשונים שהתארגנו לנוכח המידע שהודלף היו נבחרי היהודים בעיר קיוסטנדיל וידידיהם. עם האינפורמציה המסעירה שזה עתה נחתה לידיהם, הם פנו לנציג עירם יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב.
בינתיים, יש לציין, היו יהודים רבים במתח מורט עצבים. כבר מספר ימים קודם לכן, ב-5 במרץ, קיבלו 8,555 היהודים מרשימת הנידונים את צו הגירוש. חלקם נצטוו להתייצב כבר בערב יום שני ואחרים נצטוו להגיע בבוקר יום שלישי, לנקודת הריכוז שנבחרה בכל עיר ועיר, על ידי נציגי הקומיסר. צו הגרוש כלל אם כן את מקום ההתייצבות ואת התאריך, ה- 10 במרץ 1943, היום המיועד לגירוש יהודי בולגריה. המתח והפאניקה היו בשיאם. בקרב היהודים פשטה שמועה שיש להגיע לנקודת האיסוף עם מינימום כבודה. מקור השמועה היה מפקד המשטרה האזורית אסן סימיונוב הידוע בשם בובולה, שהזהיר חבר יהודי לבל ישים חפצים יקרי ערך במזוודה, מאחר שנתקבלה ההוראה לא לאפשר ליהודים לעלות לקרונות הרכבת עם המזוודות. ידיעה זו, שיש לצמצם ככל האפשר במטלטלין, כלומר להכין רק תיק קטן ובו מעט בגדים להחלפה ומזון למספר מועט של ימים, התפשטה כמו שריפה בשדה קוצים מקצה אחד של בולגריה אל הקצה השני. זהו הרקע אם כן, לרעיון תרמילי הבד שתפרה אימי.
 


[1] ראו בספרו של: ניר ברוך, הכופר: בולגריה ויהודיה במשך הדורות, תל אביב 1990, עמ' 189. שם ניתן תרגום מגרמנית של ההסכם ובו פירוט של מספר היהודים מכל אזור והערים שמהן מתוכננות לצאת הרכבות, וכן מספר הרכבות. כמו כן התחייבותה של בולגריה לשלם "פיצוי" 250 מרק על כל יהודי שגרמניה תסכים לקבל. תודה למר מיכאל זלוטין על ההפניה לספר זה.  

דימיטר פשב, שבהערת אגב אציין שהוא אכן קיבל את אות "חסיד אומות העולם" מ"יד ושם", סירב בתחילה להאמין לשמועה המזעזעת. אך הוא החליט לבדוק את העניין ומיד באותו הרגע החל במסע טלפוני לבירורו. רק לאחר שהצליב את המידע שהגיע עם מידע שהיה בידיהם של חברי פרלמנט אחרים, החליט פשב ואיתו עשרות חברי פרלמנט, לפנות לשר הפנים ולדרוש בירור. טענתו המשפטית הייתה, כיצד נחתמים הסכמים עם הגרמנים ללא ידיעתו ואישורו של הפרלמנט? מאורע זה התרחש אם כן, ביום ב' 9 במרץ 1943 בשעות אחר הצהריים. שר הפנים קיבל את פנייתו של פשב, אך הוא עשה את עצמו כלא יודע דבר. פשב ונציגי פרלמנט אחרים הפעילו לחץ על שר הפנים, שנעתר לבסוף להתקשר למפקד משטרה בשם מילטנוף, וזה האחרון אכן אישר כי ישנה רשימת נידונים למשלוח, והיגרוש אמור להתבצע בקרוב. למעשה, הגירוש אמור להתבצע כבר למחרת אותו היום! ב-10 במרץ. גברובסקי שר הפנים הבין שהמזימה נחשפה, ומיהר לנקות כפיו. הוא יצא לרגע ממשרדו, כפי הנראה הרהר בדבר, חזר למשרד ולפני כל הנוכחים ביטל את הגירוש. הקומיסר בלב הודיע מיד באותו הרגע על התפטרותו, שאגב לא נמשכה לאורך זמן.
בו ברגע שבו נודעה המזימה ברבים, נסוגו גברובסקי ופילוב, וביימו הצגה קטנה לפני סגן יושב ראש הפרלמנט, ולפני פשב ופמלייתו, ודיווחו כי קיבלו "ברגע זה" פקודה מגבוה, כביכול מן המלך, לבטל את משלוח היהודים. לעניות דעתי, הדרג הגבוה בממשלת בולגריה באמת ובתמים לא ידע על המזימה של פילוב וגברובסקי, שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את מכתבו של שר החוץ הגרמני ריבנטרופ לידי שגריר גרמניה הנאצית בסופיה אדולף בקרלה, מה-4 באפריל 1943, ובו הוא מדווח כי במסגרת הברית בין בולגריה לגרמניה, מלך בולגריה, בוריס השלישי, מאשר לשלוח רק את יהודי תראקיה ומקדוניה. לדעתי, כאשר נודע למלך על ביטול המזימה, בשמו לכאורה, הוא הרגיש לא בנוח ואולי אף מאוים ביחס לבני בריתו הגרמנים. ב- 13 באפריל 1943 הוא הזמין אליו את גברובסקי ופילוב, ולמעשה הורה להם לגייס את יהודי בולגריה למחנות עבודה. ביחס לגרמניה, טען מלך בולגריה, כי הוא זקוק לכוח העבודה היהודי. במקביל לפעולה זו, הזמין מלך בולגריה אליו לשיחה אישית, לעיר ורנה, את ראשי הכנסייה הפרבוסלבית. פגישה זו התקיימה בשעה 10 בבוקר ביום ה- 15 באפריל. מלך בולגריה ידע שפילוב ראש הממשלה שלו, קיים קשר עקבי עם הגרמנים, ולכן דרש מפילוב שיתלווה אליו לשיחה זו. לפני הכמרים המופתעים נשא מלך בולגריה נאום אנטישמי, נאצי, בסגנון גבלס, כנגד היהודים ועל המזימה שלהם להשתלט על העולם וכו', כאשר כוונתו הנסתרת הייתה שפילוב יעביר את הרושם הזה לגרמנים, ובכך יימנעו אולי סכסוכים מיותרים בין בולגריה לבין המעצמה הנאצית החזקה, סביב עניין המשלוח.
יש הרואים בנאומו של מלך בולגריה לפני הכמרים הוכחה לכך שהיה אנטישמי. לדעתי אין הצדק עימם. מלך בולגריה נשא את הדרשה האנטישמית הזו בפני פורום מצומצם של אנשי כנסייה, פורום שכבר הביע בעבר באופן מפורש ולא משתמע לשני פנים את התנגדותו לרדיפות היהודים בבולגריה. התנגדות הכנסייה הפרבוסלבית לרדיפות היהודים בבולגריה הייתה ידועה בציבור עוד משנת 1940, ויש לציין שהתנגדות זו לא הייתה רק עמדה דתית או השקפת עולם, אלא הייתה מלווה במעשים, מאז ועד יום הנאום עצמו. לדעתי, המלך ידע שאמירותיו האנטישמיות, שאגב היו בעלות אופי פוליטי ומשוללות בסיס תיאולוגי, לא באמת ישפיעו על הכמרים. כמו כן, וזו הנקודה המרכזית, אם המלך היה באמת מעוניין להגביר את האנטישמיות בממלכתו, סביר מאד להניח שהיה מקבל את עצתו של גבלס, והיה בוחר ודאי לנאום לפני מפקדי הצבא, המשטרה, תנועות הנוער ובאמצעי התקשורת, ולא לפני קבוצת כמרים, שאנטישמיות לא הייתה חלק מעולם האמונה שלהם. אם יש מביניכם קוראיי היקרים, אדם המאמין שנאום המלך, שכמובן התפרסם לימים, באמת נועד להגביר את האנטישמיות בקרב העם הבולגרי, הרי הוא מנותק לדעתי מהמציאות ששררה אז.
נובמבר 2014, חיפה. "אתה זוכר את היום, אז ב- 1977 כשאימא הייתה בפאניקה?", שאל אותי אחי אברהם בדרכנו חזרה מביקור זיכרון בבית הקברות. "ובכן, אני, אתה, אימא ואבא היינו ברשימת הנידונים. אנו היינו בראש הרשימה של מאה היהודים שנבחרו בוידין מתוך 1600 היהודים שגרו בעיר, ומבין 8,555 היהודים הבולגרים שנועדו להשלים את המכסה בהסכם בלב-דנקר. אימא נכנסה להיסטריה משום שאת ארבעת התיקים הללו היא שמרה כאות לעדות ולזיכרון של ההישרדות. היא שמרה אותם מאז אותו היום, ה-10 במרץ 1943, היום שבו אמורים היינו אמורים להגיע לתחנת הרכבת בוידין ומשם להישלח לפולין. הקרונות הריקים כבר המתינו לנו בתחנה".
יש, אם כן, את דפי ההיסטוריה, ויש את ההיסטוריה הפרטית שלנו. סיפור הצלת יהודי בולגריה, הוא הסיפור שלנו, סיפור הצלתנו. אני קצת כועס על אחי הבכור, שזרק את התיקים בלי לשאול את אימא, ויותר מזה אני כועס עליו שלא סיפר לי עליהם כבר אז, לפני שנים. כועס וגם סולח, כך זה בין אחים. ואולי, יש בכך משום קסם, בגילוי פרטים גורליים ומשמעותיים על החיים בשלב מאוחר שלהם. כמעט כל החיים מצטיירים שוב מחדש באור קצת אחר, עז יותר. 
לקראת סוף המלחמה, בתחילת שנת 1945, נתפס הקומיסר בלב ונמסר לפרטיזן יהודי צעיר שאמור היה ללוותו לסופיה. זה האחרון, לא הצליח כנראה לגבור כראוי על יצרו ולשמור על הקומיסר הנפשע, וללא משפט שדה, שלח את נפשו המתועבת של בלב חזרה אל משכנה בגיהינום. מקום קבורתו, אם היה כזה, אינו ידוע. באותה השנה, מצאו עצמם האדונים מוגי הלב, גברובסקי ופילב, עומדים, כאשר אל פניהם מופנים קני הרובים של אותם החיילים בדיוק שהיו אמורים לשמור עלינו שלא נברח מן הקרונות באותו יום גורלי ב-10 במרץ 1943. 23 חודשים לאחר שהודחו מתפקידם ונשפטו, הוציאה לפועל כיתת יורים, מטעם בית המשפט העממי, את פסק הדין של שני בני בלייעל אלה. היה זה ב-2 בפברואר 1945. הגרמני הנאצי, עוזרו של אייכמן, קצין האס. אס תאודור דנקר, נתפס על ידי חיילים אמריקנים והיה מועמד להישלח למשפט באירופה. לא היה לו האומץ לעמוד למול מאשימיו ולשמוע את סיפורי קורבנותיו, והוא החליט לצאת לבדו למסע לגיהינום ונמצא תלוי בתאו. גורלו של השגריר הגרמני בבולגריה, בקרלה, גם הוא לא ממש שפר עליו. הוא הועבר לידי הרוסים, וטעם את טעמו של מחנה שבויים רוסי בסיביר למשך 11 שנה.
לאחר המלחמה, הוקירו יהודי בולגריה תודה לפשב על תרומתו להצלת יהודי בולגריה, והעידו לטובתו לפני בית המשפט העממי. בית המשפט שפט את רוב אנשי מפלגת השלטון בשיתוף פעולה עם הגרמנים, רבים מהם קיבלו עונשים כבדים, מאסרים וחלקם אף עונש מוות. גזר דינו של פשב היה 15 שנה בבית הסוהר, אך משום שזכה לעזרה מיהודים, הוא שוחרר תוך פחות משנה אחת. עוזרת היהודים לליליאנה פניצה, המזכירה שהדליפה את "רשימות המוות", הגיעה באיחור. לאחר מאסרה היא עמדה בחקירות קשות, בריאותה התרופפה והיא נפטרה בגיל צעיר. בשנת 2006 הועברה בקשה אל "יד ושם" להכיר בה כחסידת אומות עולם, אך הבקשה לא אושרה עדיין, למרות שפעולתה האמיצה בהדלפת המידע הייתה חיונית ביותר עבור פשב ועוזריו בדרכם לאמת את המזימה הנוראה של בלב-דנקר, ולמנוע אותה.
ואני, אסיים ואומר, שב-3 בינואר 1949 עליתי ארצה עם "עליית הנוער".

הוסף תגובה

randomness