23 מאי 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

קולנוע, סרטים וביקורות

במשגב והסביבה

NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

קולנוע בלב - "צלף אמריקאי"

Share

קולנוע בלב - "צלף אמריקאי"

לב אורלוב (דרך פורטל משגב)
.When you have to shoot, shoot. Don't talk
הסרט:"צלף אמריקאי"
 
הסרט: "צלף אמריקאי"
"העולם מתחלק לזאבים, כבשים, וכלבי רועים". וכל אחד צריך לבחור מי הוא. סרט קשוח "צלף אמריקאי". פטריוטי, מאצ'ואיסטי, בטעם של פעם. גם בעשור התשיעי לחייו (!) קלינט איסטווד, הקאובוי האמריקאי הנצחי, מביים מה שבראש שלו, מבלי לבקש סליחה מאף אחד. 
כריס קייל (בראדלי קופר) הוא טקסני כמו שאתם מצפים מגבר טקסני להיות, שמבין לקראת גיל 30 כי לא עשה דבר בחייו מלבד לשחק בקאובוי. בעקבות התקפות טרור על שגרירויות ארה"ב, כריס מתמלא פטריוטיות ומחליט להתגייס לצבא, שם הוא מגיע ליחידת עילית, ומשרת בה כצלף. הוא עוד מספיק להכיר בחורה ואף להתחתן אתה, אלא שבחתונתם מגיעה הידיעה – והוא נשלח לעיראק. במהלך הלחימה כריס מפגין כישרון צליפה יוצא דופן שהופך אותו לאגדה ולגיבור האומה (דמותו של כריס מבוססת על הצלף האמריקאי בעל כמות ההריגות הגבוהה ביותר שתועדה בהיסטוריה האמריקאית). בין סבבי הלחימה כריס חוזר לאשתו שיולדת בינתיים שני ילדים, אך, כיאה לז'אנר, הוא אינו מצליח להסתגל לחיים האזרחיים. לאור הצלחתו בחזית פועמת בו תחושת שליחות להגן על ארצו ועל לוחמיה בשדה הקרב, וכך כריס מרגיש שמקומו לא בבית אלא בעיראק.
מדוע קלינט איסטווד, אחד מהבמאים הטובים של ימינו, הלך על תסריט חלש שכזה? אולי, זה מוטיב הבחירות שלנו שנוכח בכל סרטיו של איסטווד שבולט גם כאן? כחלק מתפקידו בתור צלף, ובסיטואציות שונות לאורך הסרט בכלל, צריך הגיבור לעשות בחירות קשות –  האם לירות בילד שנושא פצצה? האם להישאר בבית ולגדל את ילדיו או האם להילחם בצד השני של העולם? האם להיות כבשה או כלב רועים? לאורך כל הסרט כריס מקבל ממפקדיו את האפשרות להחליט בעצמו. הם משאירים לו את הבחירות הקשות, אך גם הפרת פקודות מצדו, אינה גוררת שום נזיפות. יש לו חופש בחירה גדול למדי. כריס, שהיה קאובוי בטקסס נשאר קאובוי בעיראק – הוא פועל על פי אידיאלים נוקשים ופטריוטיים.
לסרט יש אמירה אמיצה בתחום הזה – כשהצלף נשאל ע"י פסיכולוג אם מספר ההריגות הרב שנזקף לזכותו אינו מקשה עליו מבחינה מוסרית, תשובתו נחרצת – לא. הוא עומד מאחורי כל ירייה שלו, שהייתה הכרחית. עמדתו היא חד משמעית: צריך להגן על המדינה שלך גם אם זה כולל להרוג, וכן, יש גבול ברור בין טוב ורע, והוא בחר בטוב. אמירה זו היא אמיצה משום שבימינו נהוג לטשטש גבול זה, ליפות את האויב, לנסות ולהבין את הצד שלו, ובקיצור, פוליטיקלי קורקט. החופש להחליט שכריס זוכה לו מראה כי ניתן לבחור באופן חד משמעי בין טוב לבין רע ולא להסתפק ברע במיעוטו. אך כמובן שבחירות קלות הרבה יותר כשבסוף אתה תמיד צודק (וכמה מפתיע שזה בדיוק מה שקורה לגיבור בכל סיטואציה בסרט).
אבל מעבר למסר, אין כאן, בעצם, סרט. בטח שלא סרט טוב. הצילום משעמם, קטעי האקשן והמתח עובדים רק בחלק מהמקרים, ובסצנות הירי הדמויות נעות כמו במשחק מחשב. גם המשחק המאובן  מתקשה ליצוק ייחודיות ומורכבות בסרט. "צלף אמריקאי" חוזר על עצמו בלוּּפִּים מייגעים שאינם מחדשים דבר.
הסרט הוא ביוגראפי, אופנה שרואים הרבה בסרטי עונת האוסקר ("משחק החיקויים" ו"התיאוריה של הכול" – שניהם עלובים ומיותרים), מה שאינו מצדיק את הדרך הצפויה שבה הסרט מתנהל.
שותף לכתיבת טור זה: מיכאל אורלוב, אחיו של לב אורלוב.
 
הבשורה על פי פוטין
הסרט: "לוויתן"
בחוף הצפוני ברוסיה, בכפור ובסערה מתנהלת מלחמה גורלית. ראש עיירה נידחת מחליט לבנות כנסייה ענקית ומפוארת ולשם כך הוא חומד לו את שטח ביתו של קוליה, מכונאי רכב פשוט שחי עם אשתו ובנו. קוליה לא מוותר, הוא יוצא לקרב חייו: מאבק טוטלי והרסני של האדם הקטן נגד המכונה המשומנת של השלטונות המושחתים.
סרטו הרביעי של אנדריי זוואגינצב ("השיבה") הוא המרשים ביותר מבין סרטיו מבחינה קולנועית. אך זהו בהחלט לא שיאו היצירתי. זהו קולנוע מפואר, אך אני מצאתי אותו פחות מעניין ומטלטל מסרטיו הקודמים. הבמאי הודה שהשראתו הייתה סיפורו של אזרח אמריקאי שיצא למסע נקמה קטלני בטייקונים שניסו להשתלט על ביתו. ההשראה היא אומנם אמריקאית, אבל הביקורת היא פנימית, היא ברורה כשמש, והיא מופנית כנגד השלטון של פוטין ברוסיה.
המלחמה של קוליה שמה במבחן את כל מה שיקר לו בחיים. אשתו חושבת שנחישותו להילחם מלחמה חסרת סיכוי היא התעקשות ילדותית שמסכנת את כל המשפחה. כשחברו, העו"ד המוסקבאי, מגיע לעזרתו – האימה מהסכנה המתקרבת מתחילה לתת את אותותיה והמשפחה הקטנה מתחילה לגעוש.
במקביל לדריסת הרגל של השלטון בביתו של קוליה, מתפוררים חייו האישיים: ככל שהמאבק נהיה נואש יותר, כך מתערער האמון בין בני הזוג – עד שלא יישאר דבר.
זוואגינצב בוחן את ההתנהגות של האנשים הנואשים שבוחרים להילחם על כבודם האחרון בלי טיפת סיכוי לנצח. בזכוכית מגדלת אנו צופים בקוליה נמחץ ונרמס תחת מגף השלטון. זהו משל אוניברסלי מזעזע על הפרט אל מול הלוויתן הגדול – האוטוריטה האדירה שמכלה את העומד בדרכה.
ב"לוויתן" זוואגינצב מוכיח שהוא אחד הבמאים הגדולים ביותר שפועלים כיום. הוא מספר סיפור אפי בעל מימדים תנכיים ובורא בשבילו עולם מפואר: השטח הפראי והמאיים, בו חיים הגיבורים, הופך למרחב סימבולי כשהמאבק האנושי נטמע כחלק אורגני מהטבע העוצמתי שסביבו. זהו טבע אלים וחסר רחמים, וכמוהו עולמן של הדמויות.
"לוויתן" מתנהל בתוך עולם עשיר וסימבולי שלופת אותנו ומעיק, אבל תמיד מרהיב ומלא השראה.
השאלה הקיומית שמניעה את הסרט נשארת פתוחה: האם קוליה פועל נכון? להיכנע או להמשיך להילחם? בשביל מה הוא יחיה, אם הוא לא נלחם על ביתו? היוצר משאיר את הפצעים האלו פתוחים ושורפים.
אבל למרבה הצער הבמאי לא מסתפק בכך. הוא מתעקש להפוך את סרטו לכתב האשמה נוקב וחריף נגד שלטונו של פוטין. הוא משקיע מאמצים עילאיים בהגחכת השלטונות. למשל, דמותו הנפלאה והמוגזמת של ראש העיר הגרגרן. הסאטירה הפוליטית מכה כמו פטיש 5 קילו, בלי תחכום או מורכבות, מאפילה על הסיפור האנושי העדין ומושכת תשומת לב מיותרת.
"לוויתן" הוא אפוס מרשים ויחיד מסוגו, אך הוא יכול היה להיות מוצלח בהרבה, לו יוצרו היה מתמקד יותר בדרמה ולא בתעמולה. 
 
bendoric@bezeqint.net

הוסף תגובה

randomness