16 נובמבר 2018,יום שישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

עתיקות בחדשות וביניהן - הגיוס לחפרים ולצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והזיכרון ההיסטורי (חלק ג')

Share

עתיקות בחדשות וביניהן - הגיוס לחפרים ולצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והזיכרון ההיסטורי (חלק ג')

ד"ר ישראל בן דור (דרך פורטל משגב)
 
מדוע לא זכתה הלחימה היהודית וההתנדבות בתוכה במלחמת העולם השנייה למקום הראוי לה בזיכרון ההיסטורי?  הנושא ראוי למחקר מעמיק יותר, ובשלב זה אציין כמה כיוונים ראשוניים. ראוי לזכור כי המגויסים לא היו מזוהים באופן חד-משמעי עם מפלגה, ארגון או קבוצה חברתית מוגדרת; במשך השנים שבהן הם לא שהו בארץ נוצר גם ריחוק בינם לבין הגופים שהם יצאו מהם; הם פעלו בחוץ לארץ ומעשיהם לא היו ידועים לציבור הרחב בארץ.

בעיה אחרת היא המיקוד של היחס בחברה הישראלית למלחמת העולם השנייה. משנות ה-80, כאשר השתנה היחס אל השואה במדינת ישראל והחלו המסעות לפולין, הפכה השמדת היהודים  למוקד העיקרי של הזיכרון ההיסטורי בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. עם השנים אף פחתה עוד יותר הוראת נושאים הקשורים להיסטוריה הכללית, כגון מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית ומהלכי המלחמה. הגטאות, אתרי ההשמדה ההמוניים וסבל הקורבנות הפכו יותר ויותר למוקד מרכזי בזיכרון ההיסטורי של הדורות הצעירים יותר. המסעות לפולין הפכו לטקס חניכה המוני של בני הנוער וגם הצבא הצטרף אליהם. תרומתם של הלוחמים נגד הנאצים החלה להתבלט יותר רק בשנים האחרונות, במידה רבה בגלל העולים מברית המועצות. אולם, לחימת היהודים בצבאות בעלות הברית לא נתפסת עדיין במידת החשיבות הראויה לה. כאשר דנים בלחימת יהודים במלחמת העולם השנייה, הנוער נחשף יותר למרידות בגטאות ובמחנות ההשמדה וללחימת הפרטיזנים ביערות, וכמעט שאינו מודע ללחימתם בצבאות בעלות הברית.

בפתח הכרך הראשון של תולדות ההתנדבות ("עם הספר") כתב חיים לסקוב ש"כמה ממפקדי המחתרות שנשארו בארץ", שייחסו למתנדבים "זרות ומיליטריזם" ומסביר שיחס זה נבע מבורות ומצרות עין לגבי הדרכים שבהן צריך להתארגן ולפעול צבא סדיר. כאשר שבו המגויסים לארץ, נמצא "היישוב היהודי" במאבק נגד הבריטים. העדיפות שהם צברו על האחרים בידע שעמד לרשותם יצרה קנאה ועוינות ולכן השתדלו להצר את צעדיהם בנימוק של "זרות" ו"מיליטריזם". כאשר דוד בן גוריון העדיף את המתנדבים על פני אחרים, במאמץ לבניית צבא לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה, גברו עוד יותר הקנאה וההתנגדות.. בסיכום ספרו גרעין לצבא סדיר, הטעים יואב גלבר, בין היתר, שניסיונם של יוצאי הצבא הבריטי להנהיג בצה"ל את דפוסי המשמעת והשיטות לאכיפתה, כפי שלמדו בזמן שירותם הצבאי, נתקבל "בהתנגדות עזה, שהייתה מבוססת בחלקה על השקפת עולם סוציאליסטית ובחלקה על אורח חיים מתירני בחברה קטנה, שבה הכל מכירים את הכל" (עמ' 531). ההתנגדות כוונה בעיקר לגינונים החיצוניים של המשמעת הצבאית שנחשבו בלתי הולמים לחברה מתקדמת כמו החברה היישובית.

אולם בסופו של דבר, עקב ההסתייגות, בעיית המשמעת נשארה נקודת תורפה של הצבא עד היום, למעט בחיל האוויר שבו הונהגו מלכתחילה סדרים אחרים, מכיוון שהוא התבסס על אנשים שבאו מחילות אוויר סדירים.

נתיבה בן יהודה, פלמ"חניקית וסופרת, מאירה בדבריה את התהום שבין הסדר והשיטתיות של הצבא הבריטי לבין הבלגן של הפלמ"ח: "הבלגן של הפלמ"ח היה מקודש, היה אבן יסוד בפילוסופיה של החשיבה הפלמ"חאית, של האלתור, של התושייה, של השוויון בין הטוראים לבעלי התפקידים, של ההתנגדות ל'קריירה צבאית', ההתנגדות לצבאיות בכלל, אם צריכים – אנחנו נעשה את זה, אבל אנחנו שונאים את זה, וכולנו נשארים חברֶה, חברהמניות זה העיקר, וזה לא הולך עם סדר, עם בולשיט, זה כל הדברים ה"צבאיים" – זה חבל על הזמן, העיקר זה רוח הלחימה, העיקר זה – לתת את הנפש למולדת, ואם אני מוכן למות – אז למה לבזבז זמן על הדברים הקטנים האלה כמו סדר, ניקיון, מראה חיצוני וכו'?" (בן יהודה, כשפרצה המדינה, עמ' 8).

כך היא תיארה את המפגש במחנה צריפין (סרפנד), בימי ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, עם חיילי חטיבת "קרייתי", חטיבה שרבים מן המגויסים אליה היו יוצאי הצבא הבריטי: " הם היו בעינינו – זבל. ממש. והבטנו עליהם בהתנשאות, מלמעלה למטה... קראנו להם לפרצוף 'חיילי שוקולד', 'מלוקקים', 'ארטיסטים'...וצחקנו מהם: 'זה לא רק שאף פעם בחיים שלכם אתם לא שמעתם כדור באוזן, זה גם תלוי כמה שנים אתם אף פעם לא שמעתם באוזן!' 'להיות מגוייס למלחמה חמש שנים – וחמש שנים לא להריח אש!..." (בן יהודה, כשפרצה המדינה, עמ' 13-12). באחד הימים היא ראתה על המגרש את המגויסים ל"קרייתי" צועדים במדים עם כל הציוד וברגעים הראשונים הייתה בטוחה שמדובר ביחידה בריטית ממש. יוצאי הצבא הבריטי צעקו אליהם: "אספסוף", "בנדיטים", "כנופיות",  "פרטיזנים", "צבא זה משמעת! כמו שהיה אצלנו, בצבא הבריטי!" "עד שלא תבינו שאתם צריכים לקבל עליכם משמעת, כמו שהיה אצלנו- אתם לא תהיו צבא!". (בן יהודה, כשפרצה המדינה, עמ' 17).

אכן, בכל הקשור להקמת צה"ל כצבא סדיר, במרבית התחומים, ידם של המגויסים לצבא הבריטי הייתה לבסוף על העליונה. דפוסי הארגון והפעולה של צה"ל הושפעו מאוד מהידע המקצועי והניסיון שהביאו איתם המגויסים. חותמו של הפלמ"ח נותר בתחומים צרים יותר אם כי בעלי חשיבות, בעיקר בכל הקשור להקמת יחידות מיוחדות, הנח"ל וכמובן יוצאי הפלמ"ח – אלה היו חלק מרכזי בסגל הפיקוד של צה"ל במשך שנים רבות. עם השנים גם קהתה עוצמת הוויכוח על גיבושו ועל בנייתו של צה"ל.

אולם דווקא בזיכרון ההיסטורי הישראלי הצליח הפלמ"ח להכות שורש יותר מהמגויסים לצבא הבריטי. הפלמ"חניק, כפי שהוכיח עוז אלמוג בספרו "הצבר-דיוקן", היה המודל האולטימטיבי של מיתוס הצבר, ולמיתוס זה הייתה חשיבות מרכזית ב"כור ההיתוך" שביקש ליצוק את החברה הישראלית בדמותו בעשורים הראשונים לקום המדינה. לאנשי הפלמ"ח הייתה השפעה מכרעת בעיצוב דמות הצבר מכיוון שהם היו "קבוצת גרעין של דור הצברים" (אלמוג, הצבר-דיוקן, עמ' 386) שכללה 3 סוגים של דמויות: מעצבי תרבות – סופרים, משוררים, ציירים, פזמונאים, זמרים ובדרנים; דמויות כריזמטיות של מנהיגים, מנהיגים אשר הקצינו והבליטו את המאפיינים התרבותיים ובהם אישים כדוגמת יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין ואחרים; ונופלים בעלי אפיונים "צבריים" מובהקים, שהיו במותם למיתוס, כדוגמת דודו צ'רקסקי, ג'ימי (אהרון שמי), זהרה לביָטוב ואחרים. דמותו של דוד צ'רקסקי קשורה בקורבן של הקרבות לכיבוש מצודת כ"ח (נבי יושע), קרבות שבהם נפלו 28 לוחמים, והוא הונצח בשירו של חיים חפר "דודו". הספר "חברים מספרים על ג'ימי", הנחשב לספר זיכרון ראשון. הוא כולל חלק ממכתביו ומדברים שנכתבו על ידי חבריו והיה לספר פולחן, ספר שהשפיע רבות על בני הנוער בשנות ה-50 וה-60. זהרה לביָטוב, לוחמת פלמ"ח וטייסת חיל האוויר, נהרגה בתאונת מטוס בהיותה בת 21, ביחד עם טייס נוסף. הספר שיצא לזכרה נערך על ידי אביה ועל ידי אביו של אהובה, שמוליק קופמן, שנהרג בתאונת אימונים ב-2 במאי 1947. מתקבל הרושם שיוצאי הצבא הבריטי ניצחו בקרב על דמותו של צה"ל, אך לא הצליחו להשפיע במידה הראויה על הזיכרון ההיסטורי.

בכל הזהירות הראויה ניתן לומר כי כיום, בישראל, השואה כבר קיבלה את מקומה הראוי בזיכרון ההיסטורי. ההזדהות עם סבלו של העם היהודי ועם סבלם של הניצולים ושל צאצאיהם הם נחלת הכלל והיא באה לידי ביטוי גם במאמצים לתקן מחדלים שנעשו בטיפול בניצולים. אולם כעת עלינו להתמודד עם האתגר האחר. עלינו להכיר בעוצמתה של הלחימה היהודית נגד הנאצים ובני בריתם, לנצל (כל עוד ניתן) את האפשרות לתעד את סיפורי הלוחמים ולהאיץ את מאמצי ההנצחה והנחלת המורשת בתחום זה לדורות הבאים. 

מקורות

מדינת ישראל, משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, אשנ"ב – ארגון שנתי של נושאי הלימוד בהיסטוריה, חלק ב'

עופר אדרת, "הבריגדה האבודה", הארץ, 5.10.14, עמ' 7

אלכס אלירז, לא בכדי, ת"א, מילוא (1990)

עוז אלמוג, הצבר-דיוקן, אפקים/עם עובד, ת"א, (1997)

ישראל בן דור, הראשון לחי"ל, אפי מלצר, ת"א (2000)

ישראל בן דור, התנדבות היישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) , חוברת לתצוגה במוזיאון באביחיל(2010)

נתיבה בן יהודה, כשפרצה המדינה, כתר, ירושלים (1991)

יואב גלבר, גרעין לצבא סדיר, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1986)

יואב גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1942-1939, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1979)

יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, אפקים/עם עובד, ת"א (2007)

יואב גלבר, "השבויים הארצישראלים בשבי הגרמני", מרכז המידע יד ושם (http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%203379.pdf)

סרט: חיל העזר העברי, 1940 – סינמטק ירושלים/ארכיון המדינה (you tube)

שלמה שמיר (רבינוביץ'), שלושה נסים ודגל עברי, השלימה והביאה לדפוס: יעל שמיר-דרייבר, ת"א (2014)

 
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness