20 אוקטובר 2018,יום שבת

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

200x800_1
qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
200x800_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1

עתיקות בחדשות וביניהן - הגיוס לחפרים ולצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והזיכרון ההיסטורי (חלק א')

Share

עתיקות בחדשות וביניהן - הגיוס לחפרים ולצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והזיכרון ההיסטורי (חלק א')

ד"ר ישראל בן דור (דרך פורטל משגב)
 
פתח דבר
קוראים יקרים, לאחרונה (23 בדצמבר) השתתפתי כמרצה ביום עיון בנושא "תרומת מתנדבי ארץ ישראל לחיל החפרים הבריטי". יום העיון נערך בחסות פורום משפחות פדויי השבי – חיל החפרים, מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית. החפרים (המונח המקביל היום בעברית הוא אנשי חיל ההנדסה), היו הראשונים מארץ ישראל שגויסו באלפיהם עם פרוץ המלחמה, עקב הצורך הדחוף בהקמת ביצורים בחזית בצרפת (ראה להלן). לאחר שעמדו בחזית מול הגרמנים בצרפת בשנת 1940 ופונו לבריטניה ב"נס של דונקרק", הפכו חלק מהם ליחידת קומנדו 51 ומרביתם הועברו ליוון. בשנת 1941 נפלו כ- 1500 (!) מהם בשבי הגרמני, עם המפלה שנחלו הבריטים ביוון. עד תום המלחמה, במשך שנים, שרדו בשבי ואחר כך שבו לארץ לאחר שהתנתקו ממשפחותיהם למשך 5 או 6 שנים. עוצמת הטראומה של הנפילה בשבי תובן עוד יותר אם נציין שבאותה עת עמד מספר היהודים בארץ-ישראל על כחצי מיליון בלבד.
במפגש עם המשפחות ביום העיון התברר לי עד כמה זכר אותן שנים כאוב. רק לאחרונה החלו בני המשפחות להתארגן כדי לעבד את הזיכרונות הקשים ולהבליט את הפרשה בזיכרון ההיסטורי. ביום העיון עדכן תא"ל (מיל') צביקה קנטור שהמוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, המוקם בלטרון, נמצא לקראת סיום הקמתו וכי הכוונה היא שכל תלמיד במדינת ישראל יבקר בו. יתר הדוברים היו: טליה קליינר-דייגי, מובילת פורום משפחות פדויי שבי – חיל החפרים; רחל סילקו, מנהלת בית הגדודים באביחיל (ליד נתניה) – המוזיאון המנציח את הגדודים העבריים ממלחמת העולם הראשונה ואת המתגייסים מהיישוב היהודי בארץ במלחמת העולם השנייה; פרופ' יואב גלבר, שכתב את מחקר היסוד בנושא ופרסם אותו ב-4 כרכים (תולדות ההתנדבות) בשנים 1984-1979; אל"מ (מיל') בני מיכלסון, יו"ר העמותה להיסטוריה צבאית. הרצאתי ביום העיון עסקה ברישומו של הגיוס לצבא הבריטי בזיכרון ההיסטורי ומצאתי לנכון להביאה בפניכם. 
 
ההרצאה
ב-5 באוקטובר 2014 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה עם הכותרת:"בעקבות הבריגדה האבודה". הכתבה עסקה בספר הזיכרונות של שלמה שמיר (מפקד הבריגדה, ה"חטיבה היהודית הלוחמת", מטעם ארגון ה"הגנה" ואחר כך אלוף בצה"ל) שפורסם אחרי מותו על ידי בתו, יעל שמיר-דרייבר, ובמאמציה לאתר את משפחות חללי הבריגדה כדי להגיש להם את הספר, כאות הערכה והוקרה. נזכרתי בכותרת דומה לשיר שכתב אלכס אלירז, מפקד כיתת הצלפים בגדוד הראשון של הבריגדה ומאבות הצליפה בצה"ל ושמו "בריגדה נשכחה" (אלירז, לא בכדי, עמ' 18). השיר פורסם בספר שכתבתי על הגדוד הראשון בבריגדה, ביוזמת ותיקי הגדוד. הספר פורסם בשנת 1999. כבר לפני למעלה מ-15 שנה, כאשר עסקתי במחקר ובכתיבה של הספר, תמהתי מדוע קיים פער גדול כל כך בין גודל המעשה והחשיבות ההיסטורית של התגייסות היישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה לבין רישומו בזיכרון ההיסטורי. בדבריי אנסה לבחון כמה ביטויים למצב זה ולהעלות, באופן ראשוני, כמה הסברים אפשריים. 
במלחמת העולם השנייה סבל העם היהודי מג'נוסייד, רצח עם שבו נרצחו 6 מיליון יהודים. עובדה זו ידועה ומוכרת. אולם השתתפותם של מיליון וחצי יהודים במלחמה נגד הנאצים וביניהם המגוייסים מארץ ישראל, אינה ידועה באותה מידה. חיים לסקוב, שהגיע לדרגת מייג'ור (רס"ן) בשירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והיה לרמטכ"ל החמישי של צה"ל, הגדיר את 4 המטרות שהגדירה לעצמה תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ:
א.      "להילחם את מלחמת האדם בנאצים
ב.      להילחם את מלחמת היהודי בנאצים
ג.        ליצור קשר עם יהודי אירופה
ד.      להקים גרעין לצבא יהודי סדיר..." (גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ראשון, ג)
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, נמצא היישוב היהודי בארץ במאבק נגד ערביי הארץ ובמאבק מדיני נגד הבריטים על עתיד הארץ. היישוב היהודי מנה אז קרוב לחצי מיליון מתוך כמיליון וחצי תושבי הארץ. מדיניות "הספר הלבן" ופרוץ מלחמת העולם השנייה אילצו את היישוב היהודי ואת התנועה הציונית להיערך למצב אבסורדי, מצב שבו ייאלצו להילחם נגד בריטניה ובאותה עת לשתף איתה פעולה במלחמתה נגד מדינות הציר. דוד בן גוריון קבע את הסיסמה, הסיסמה שהייתה לקו מנחה במדיניות היישוב: "...עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה הספר הלבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה...". (מצוטט אצל בן דור, הראשון לחי"ל, עמ' 11). המטרה שראה בן גוריון באופק הייתה הקמת מדינה יהודית. שיתוף הפעולה הצבאי עם הבריטים בארץ-ישראל החל עם הגדודים העבריים וניל"י במלחמת העולם הראשונה, התחזק בשנות ה-30 עם הנוטרות ו"פלגות הלילה המיוחדות" ואחר כך עם הגיוס לצבא הבריטי מפרוץ מלחמת העולם השנייה, והקמת הפלמ"ח במהלכה בשנת 1941. ההנהגה הציונית השתדלה בכל דרך לשכנע את הבריטים בחשיבותו הצבאית של היישוב היהודי עבור המאמץ המלחמתי הבריטי. בין היתר הודגשה האפשרות להקים כוח צבאי משמעותי על בסיס היישוב היהודי וכן שהארץ תשמש כמרכז לוגיסטי לצבא הבריטי, תוך ניצול היכולת הטכנית של היישוב היהודי.
מספר המגויסים היהודים מהארץ הגיע כמעט ל- 31,000. המתנדבים היו מכל גווני הקשת החברתית והאידיאולוגית של היישוב. היו בהם ילידי הארץ ועולים ומעפילים. היו בהם מכל רמות ההשכלה והמקצועות, מכל המפלגות, מכל צורות היישוב ומכל העדות. לראשונה בהיסטוריה של העם היהודי גויסו נשים בהיקף ניכר (כ-4,700, למעלה מ-15% מכלל המגויסים). ההתנדבות הייתה שלובה גם בוויכוח קשה לגבי הדרך הנכונה לרכישת הניסיון הצבאי. מתחילת הגיוס היה ברור שההכשרה הצבאית שירכשו המתנדבים תקדם את הקמת המדינה היהודית.
כ-80% מהמתנדבים התגייסו במחצית הראשונה של המלחמה, עד לאחר המפנה שחל עם התבוסה הגרמנית באל-עלמיין, בסוף 1942. רק כחמישית התגייסו לאחר מכן ועד סוף המלחמה. המתנדבים נאבקו בהתמדה להכרה בייחודיותם הלאומית כיהודים מארץ ישראל, ובכלל זה לשירות ביחידות יהודיות נפרדות לרבות פיקוד יהודי, הנפת הדגל, השימוש בעברית – בניגוד למאמציהם של הבריטים לעמעם ככל האפשר מאפיינים אלו. כ-800 לוחמים ארצישראליים נפלו במלחמת העולם השנייה והם קבורים בבתי קרבות בריטיים בזירות הלחימה השונות.
תקצר היריעה לתאר את כל עלילות החפרים במלחמה וכל המעוניין ימצא מידע מלא ומאיר עיניים בכרכים של "תולדות ההתנדבות", שנכתבו על ידי יואב גלבר. אנסה לסקור בקווים כלליים את תולדותיהם של המגויסים לחיל החפרים (AMPC- Auxiliary Military Pioneer Corps). החיל נועד לסייע לחיל ההנדסה הבריטי על ידי ביצוע עבודות עפר, סלילה ובנייה. חיל המשלוח הבריטי שיצא לצרפת בתחילת המלחמה תפס את הגזרה הצפון-מערבית של הגבול עם בלגיה. בניגוד ל"קו מאזינו" שמדרום לו, גזרה זו חסרה ביצורים ואפילו תשתית בסיסית של דרכים ומתקנים. הבריטים החלו לפעול להשלמת החסר בביצורים ובתשתיות והחליטו לגייס כוח אדם מרחבי האימפריה. הנהגת היישוב התנגדה לגיוס לחפרים מכיוון ששאפה להקים יחידות יהודיות לוחמות וגם מכיוון שהבריטים התעקשו שהיחידות תהיינה מעורבות ושיהודים וערבים ישרתו בהן ביחד – וזאת לאחר שנות "המרד הערבי" שבהן הייתה אלימות רבה ביותר. בסרט תעמולה לגיוס משנת 1940 הובטחו למתגייסים, בין היתר, שכר, מדים יפים ואפשרות לראות את פריז...
בפברואר 1940 הושלם גיוסה של הפלוגה הראשונה (401) ובה כ-660 איש, מהם 517 יהודים והיתר ערבים. הפלוגה נשלחה לצרפת ועסקה בהנחת מסילות ברזל ובאימונים. באותה שנה, עם פינוי חיל המשלוח הבריטי מצרפת במסגרת "נס דונקרק", היוותה מרבית היחידה חלק מגדוד –תפקידו של גדוד זה היה לחפות על נסיגת הכוחות הבריטיים. הפלוגה הצטיינה בלחימה עם נשק, נשק אשר נופק לה רק במעמד זה. לאחר שפונתה לאנגליה, דרש מפקדה, מייג'ור הנרי קייטר, להפוך אותה מיחידת חפרים ליחידה לוחמת. מחצית מחייליה, כ- 360, מהם 240 יהודים ו-120 ערבים, התנדבו ליחידת קומנדו 51 שהוקמה במצרים באוקטובר 1940. סגל הקצינים היה בריטי. חלק מאנשי היחידה נלחמו במבצעי ההתקפה הבריטית הראשונה במדבר המערבי, בחורף 1941-1940. לאחר תום אימוני ההקמה, בחודשים פברואר-אפריל 1941, השתתפה היחידה בלחימה באתיופיה נגד כוחות איטלקיים. כוחות אלו הובסו והקיסר האתיופי האחרון, היילה סילאסי (המיוחס למלך שלמה ומלכת שבא), חזר לאדיס אבבה במאי 1941. בשלהי 1941 ובראשית 1942 פורקה היחידה וחלק מהמגויסים הוחזרו ליחידת החפרים.

סמל החפרים
 
אחד מסימני הייחוד של פלוגת החפרים ושל יחידת הקומנדו 51 שנולדה ממנה היה עצם היותן יחידות מעורבות של יהודים וערבים. עקב היותן מעורבות ובשל ההקשר שבו הוקמו, התנכרו להן מוסדות היישוב היהודי עד שנת 1942. לגבי הלחימה המשותפת של יהודים וערבים, היו דעות שונות. למרות שחלק מהמגויסים הערבים היו חברי ה"כנופיות" משנות "המרד הערבי", התפתחה בכל זאת מערכת יחסים של חברים לנשק, מעבר לניגודים הלאומיים. פרשה זו מעניינת מאוד וראוי לבחון אותה לעומקה בהזדמנות אחרת.
בשנת 1940 הוקמו 8 פלוגות חפרים ובסוף השנה הם היוו כ-40% (2,620 מגויסים) מתוך 6,500 מגויסים מארץ ישראל. בעבודתם הקימו תשתיות בכל המזרח התיכון ובצפון אפריקה. במיוחד פעלו במדבר המערבי, שבו עסקו, בין היתר, בסלילת מסילת ברזל ובהנחת צינור מים. לאחר כיבוש טוברוק (בצפון לוב, בקרבת הגבול עם מצרים) רוכזו החפרים מארץ ישראל שם ובמרץ 1941 נשלחו מרביתם ליוון. ביוון ובכרתים היו אז כ-3,200 לוחמים יהודים מארץ ישראל וכאשר נכבשו על ידי הגרמנים נפלו בידיהם, בסך הכול, כ-1,500 איש, מרביתם חפרים, מתוך כוח בריטי גדול (כ-8,000). חלק קטן מהם הצליח לברוח.
יואב גלבר, שחקר את הפרשה ביסודיות, הגיע למסקנה שעד היום לא ניתן להגיע למספרים המוחלטים של השבויים, הבורחים והנעדרים. ישנם עדיין לא מעטים (כ-100 עד 140) שגורלם אינו ידוע עד היום. למרבה הפליאה, לאחר ניסיונות להתנכל לשבויים מארץ ישראל, הכירו בהם הגרמנים כחיילים בריטים לכל דבר ויחסם אליהם בדרך כלל היה דומה ליחס שקיבלו השבויים הבריטים. גם השבויים הבריטים גילו סולידריות ועמדו על כך שהשבויים מהיישוב היהודי יקבלו יחס דומה לזה שהם קיבלו. השבויים הועסקו ככורים במכרות פחם ובקבוצות עבודה בגרמניה ולמעט מקרי מוות בודדים עקב תקריות ומחלות, חזרו ברובם הגדול ארצה בתום המלחמה.

שלושה מלוחמי יחידת קומנדו 51 בצריפין בדצמבר 1941 -ויקיפדיה
 
יתר החפרים רוכזו במצרים. באפריל 1942, לאחר שחיל החפרים הפך להיות אפריקאי לחלוטין, הסכימו הבריטים לחסל את יחידות החפרים ולהעביר את חייליהן ליחידות אחרות. בסך הכול הגיע מספר המגויסים לחפרים ל-3222, למעלה מ-10% מכלל המגויסים. כמה כתרים של ראשוניות מגיעים לחפרים וליחידת הקומנדו 51: הייתה זו היחידה הארצישראלית הלוחמת הראשונה במלחמת העולם השנייה עד להקמתה של הבריגדה בספטמבר 1944 וכניסתה לחזית באיטליה במרץ 1945.
בגיוס לחפרים קשורה גם ראשיתה של הקצונה הארצישראלית. כמה סמלים במשטרת היישובים העבריים נענו להצעה הבריטית, התייצבו לקורס קצינים מקוצר ושלושת הראשונים יצאו עם פלוגת החפרים הראשונה לצרפת. בנוסף לכך, כאמור לעיל, עצם קיומה ותפקודה של יחידה לוחמת, יהודית-ערבית, היה תקדים לשירות משותף ליהודים וערבים במשמר הגבול ובצה"ל. המשך יבוא.  
 
 
bendoric@bezeqint.net
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness