20 אוקטובר 2018,יום שבת

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

qtgvryvt
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
NG-Bar&Kitchen-2-Big_0_1
200x800_1
qtgvryvt

עתיקות בחדשות וביניהן - 100 שנים למלחמת העולם הראשונה (חלק ג')

Share

עתיקות בחדשות וביניהן - 100 שנים למלחמת העולם הראשונה (חלק ג')

ד"ר ישראל בן דור (דרך פורטל משגב)
 
למרבה הצער, מבחינת ההשתלשלות ההיסטורית, יש קו ישר המחבר בין אותן יריות שבהן נרצחו הארכידוכס ואשתו (28 ביוני 1914) לבין השמדתה של יהדות הונגריה באפריל-מאי 1944, שבמסגרתה נרצחו גם רבים ממשפחתו של אבי ז"ל.
יוסף בינדר, סבי ז"ל, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי – כפי שהיה מקובל מאז שהיהודים בהונגריה זכו לאמנציפציה (שוויון זכויות), בשנת 1867. לפי הזיכרונות המעטים שהגיעו אליי, הוא היה חייל רגלי וסיים 7 שנות שירות סדיר כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. נודע לי שהוא נלחם בהרי האלפים בצפון איטליה, וכי יותר מכול הותירו בו חותם הסתערויות הפרשים. לאחר שחזר מהמלחמה בריא ושלם, התחתן ועבד לפרנסתו כרצען בעיירה הוניאדי – עיירה קטנה ליד העיר קלוז' בטרנסילבניה. טרנסילבניה, מחוז גדול בהרי הקרפטים ובו אוכלוסייה הונגרית, הפכה לאחר מלחמת העולם הראשונה לחלק מרומניה. נולדו לו שני בנים. בשנת 1935, בהזדמנות שנוצרה, החליט לשלוח את הבן הבכור, שהיה נער בן 15, לארץ ישראל. בשנת 1944, 9 שנים לאחר שעלה אבי לארץ, נלקח יוסף לאוושוויץ יחד עם בנו הצעיר ועם כל היהודים בעיר קלוז'. הבן הצעיר שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות מאושוויץ לדכאו, חזר לקלוז' ונותר בה. שני האחים, שנפרדו זה מזה בשנת 1935, נפגשו שוב לראשונה רק בשנת 1979.
ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה ולכן קשה לגזור מן העבר לקחים המתאימים למציאות בעידן אחר, אולם ברור שהעידן שבו אנו חיים כיום, דומה יותר מכל תקופה אחרת לשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. זאת מכיוון שאין בו יותר "מלחמה קרה" ואין שתי מעצמות המאזנות זו את זו ומארגנות את מאזני העוצמה העולמיים, כפי שהיה מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד התמוטטותה של ברית המועצות (1989). במקום מאזן עוצמה דו-גושי, מכיל העולם כיום כמה מוקדי עוצמה המתחרים ביניהם. בזמן שבמזרח התיכון מתפוררות המדינות שקמו על פי ההסדרים שכוננו המעצמות דאז (ארה"ב, בריטניה וצרפת), מעדיפות כיום אותן מעצמות להתבונן מבחוץ ולסגת מן המרחב. ארה"ב ממאנת להפעיל את יוקרתה ואת עוצמתה וכך סיים את דרכו הפוליטית בבית המשפט חוסני מובראכ – שליטה של מצרים ועמוד התווך של המדיניות האמריקנית במשך עשורים. עיראק ננטשה והיא מתפוררת על פי קווי הפיצול האתניים בין הכורדים בצפון, השיעים והסונים. בסוריה טובח המשטר העלאווי בסונים ואל "החור השחור" נשאבו קבוצות ג'יהאדיסטיות קיצוניות. לבנון אינה מתקיימת כמדינה ממש מזה מס' עשורים, אלא כאזורי שלטון עדתיים שבכל אחד מהם צבא נפרד. רק מפגני ההוצאה להורג הזוועתיים של דאע"ש (הארגון המוסלמי הקיצוני-"המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה"), ששודרו בכל העולם, גרמו לארה"ב ולמדינות אחרות לצאת לפעולה אווירית נגדו.
העידן הקצר לאחר "המלחמה הקרה" – לאחר התפרקותה של ברית המועצות ונפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, עידן שבו נדמה היה כי ארה"ב היא המעצמה העולמית היחידה, הסתיים עם נפילת שני המגדלים בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001. הפלת המגדלים בלב ניו יורק סימלה יותר מכל את פגיעותה של ארה"ב ואת חוסר יכולתה להבין בעוד מועד כי צמח אויב חדש, במקומה של ברית המועצות. בנוסף לכך, התעצמו כמה מדינות חדשות והן אינן מוכנות לקבל עוד את המקום שארה"ב ייעדה להן בעולם. אחת מהן היא איראן, המטפחת בהתמדה יכולת גרעינית. השורה התחתונה המתקבלת מהיעדר הנחישות של ארה"ב והאיחוד האירופי למנוע מאיראן פיתוח עוצמה כזו, היא פייסנות – רצון לפייס את התוקפן על ידי ויתורים גוברים. אולם ככל שיגדלו הוויתורים – כך יגדל התיאבון...ראוי לזכור כי תוצאותיה של הפייסנות כלפי גרמניה ואיטליה, בשנות ה-30 של המאה ה-20, היו הרות אסון.
מעולם לא נבחנה כל אפשרות לעצור את מהלכיו המחריפים של היטלר וצעדים ממשיים ננקטו רק כאשר העולם כבר נמצא במלחמה כוללת – המלחמה השנייה במאה ה-20. גם היום, האיחוד האירופי, ובמסגרתו בריטניה, צרפת, גרמניה ומדינות אחרות, אינו פועל באופן משמעותי במישור של ביטחון העולם ובהיעדר "השוטר" (ארה"ב) ייתכנו מצבים שבהם גורמי כוח אחרים ינסו את מזלם. חבר העמים של רוסיה, בהנהגתו של (הצאר החדש) פוטין, כבר סיפח את חצי האי קרים מאוקראינה, שכנתה המערבית של רוסיה וגרורתה לשעבר, והאלימות התפשטה לאזורים אחרים של אוקראינה. כל מדינות מזרח אירופה הן תצרף של אזורים אתניים שונים שהיו בעבר בשליטת מדינות אחרות.
אם תיפתח מחדש שאלת עיצוב הגבולות, יעלו מ"תיבת הפנדורה" של העבר כל אותן תשוקות להתפשטות ולאיחוד שגרמו למלחמות ללא סוף. הונגריה, למשל, הצטרפה לגרמניה הנאצית כדי להחזיר לעצמה את השטחים שאיבדה בתום מלחמת העולם הראשונה.
לגיליון של ה"טיימס" צורפה מעטפה ובה פנייה נרגשת מהצלב האדום הבריטי, לתרום למען סוריה. פתחתי את המעטפה ברגשות מעורבים. סוריה הייתה ועודנה מדינת אויב שנלחמה נגד מדינת ישראל בהתמדה ובנחישות ממלחמת העצמאות ואילך. צבאה של סוריה נחשב לסכנה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל בשנות ה-70 וה-80 ובמלחמת יום הכיפורים, המלחמה שבשנה שעברה צוינו 40 שנה להתרחשותה. הוא תקף את רמת הגולן (בתיאום עם הצבא המצרי, שתקף בסיני) הגיע עד לקו המצוקים מעל לירדן, נבלם ונסוג לאחור בקרבות קשים, שצלקותיהם נותרו עד היום.
עם זאת אי אפשר להתעלם מהסבל הנורא של האוכלוסייה. המכתב מסביר שמיליוני סורים איבדו במהלך 3 שנות העימות את בתיהם והם סובלים מרעב. המכתב, המיועד לקוראי העיתון ומבקש את עזרתם, מציין כי על פי הערכת האו"ם למעלה מ-100,000 נהרגו וכמעט 9 מיליון (!) נאלצו לברוח מבתיהם. הפליטים סובלים מהיעדר כל אמצעים להיגיינה וממחסור במזון בסיסי. הצלב האדום משתדל להתמודד ולספק את המחסור, אך הצרכים הם עצומים ואילו המשאבים מועטים. ירדן, שמשאביה מצומצמים ממילא, נאלצת לקלוט פליטים מעיראק ומסוריה והעומס הכבד הכרוך בכך מסכן את יציבותה. ניתן רק להרהר, כפי שעלתה המחשבה במקרים דומים בעבר, מדוע מדינות הנפט במפרץ ובהן ערב הסעודית, אינן מקדישות חלק ממשאביהן האדירים לטיפול בפליטים ובמצוקת האזרחים בסוריה.
המבט לעבר מלחמת העולם הראשונה מעמיד בהקשר ההיסטורי גם את המציאות שבה חיה מדינת ישראל. במשך 100 השנים שחלפו מאז, הרעיון הכללי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור (ב-2 בנובמבר 1917) וביישוב היהודי הקטן שהיה בארץ באותה שנה, הפך למציאות: מדינה חיה וקיימת, בעלת חשיבות רבה במרחב המזרח התיכון, לעם היהודי ומבחינות מסוימות גם מעבר לכך. כבני אדם בכל העיתים, ובוודאי בראשית המאה ה-21, אנחנו קצרי רוח ובגלל ההישגים הטכנולוגיים האדירים ומהפיכת המידע נדמה שהכול עשוי להיפתר במהירות ובזריזות.
המשא ומתן עם הפלסטינים משנת 1994 הוכיח לפחות שלא ניתן לקצוב תהליכי פיוס ופתרון סכסוכים בתוך פרקי זמן קצרים. לסכסוכים בין עמים, כפי שמלמדת ההיסטוריה, יש קצב אחר, איטי, מייגע ולעיתים גם מאכזב ומתסכל. ייתכן גם שבדרך, כפי שקרה בפועל, תהיה נסיגה ניכרת לאחר התקדמות. ההתרסקות של ההסדרים שכוננו בריטניה וצרפת במרחב בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה, המתרחשת בימים אלה, מוכיחה שאנחנו נמצאים בנקודת רתיחה שבה צפויים שינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון ובאזורים נוספים ועדיין לא ניתן לדעת כיצד ייראו פני הדברים בסיומו של התהליך – תהליך שהחל עם "האביב הערבי". יש זמנים שבהם עלינו להיות סבלניים, לחזק את החברה והמדינה מבפנים, להימנע מצעדים חפוזים ולקוות. נדמה לי כי אנחנו חיים באחד מהזמנים האלה.מקורות
אוסף "הלוחם היהודי" – לציון מאה שנה למלחמת העולם הראשונה פרק 1 – יהודי אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה, אתר ארכיון צה"ל
ישעיהו לייבוביץ', אוסטריה-הונגריה, האנציקלופדיה העברית, כרך א' (1966) עמ' 994-982
יהודה מרטין, פרנץ יוזף 1, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח (1976) עמ' 301-302
אמיל פוירשטיין, רציחות פוליטיות במאה ה-20: עשרים פרשיות רצח נודעות, כתר (1986)
סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, מערכות, ת"א (1981)
Norman Davies, Europe A History (1996)
Martin Gilbert, The First World War (1994)
Andrew Robers, A History of the English-Speaking Peoples Since 1900 (2007)
bendoric@bezeqint.net
קטגוריה: 

הוסף תגובה