25 מאי 2018,יום שישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon
 

דת בקהילה

במשגב והסביבה

יהונתן גרילק על חג שמחת תורה

Share

יהונתן גרילק על חג שמחת תורה

פורטל

ציטוט שבועי:
היהדות יודעת גם חיים של שמחה וששון, צהלה ועליצות, אבל - כל אלה קשורים באהבת התורה ותענוג לימודה, באותו "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה". ואילו היו משכילי ישראל בעבר והחפשיים שבישראל בהווה עומדים על מהותה האמיתית של היהדות, היו רואים גם את צד השמחה והעונג שבה. שני ה"זמנים", "זמן מתן תורתנו" ו"זמן שמחתנו", לדבר אחד נתכוונו: לנטוע בלבבות את אהבת התורה על ידי מה שישתפו בלימודה בקיומה של הכתובה בה את כל חלקי האומה, לכל שכבותיה ומעמדותיה, תוך הכרה עמוקה, שעם ישראל חי בתורתו ועל תורתו, זה אלפי שנה, יוסיף לחיות בה ועליה כל עוד יידע להכיר ולהוקיר את הכוח הרוחני עצום הצפון בתוכה. {פרופסור יוסף קלוזנר}

אימרה שבועית:
עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!
{רבי ישראל הבעל שם טוב}
סטטוס שבועי:
בהקפות בחג הקרוב נופלות כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, המהדר במצוות לצד המיקל. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול...
סיפור שבועי:
נושא את נושאיו!
באחד מבתי הכנסיות בארצות הברית נשא יהודי זקן בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: האם לא קשה לכם לשאת את ספר התורה? יהודי בגילך, וספר תורה כ"כ כבד! אדרבה, השיב הזקן, בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה', וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן ייקל עלי לשאת אותו.             ואז החל לספר: כאשר גורשנו לתוך גטו ורשה נאמר לנו, שמי שלא ירוץ - יהרג. היה שם יהודי מבוגר, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הרב כהנא זצ"ל מרבני ורשא חשש שמא הנאצים ירצחו את הילד, הרים אותו על כתפו, והכריח את עצמו להמשיך לרוץ. 
מה אתה עושה? צעקו לעברו, הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש. איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?                                                                      
אתם טועים, השיב הרב, לא אני נושא את הילד: הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד. אמר אותו זקן: לולי התורה שנשאה אותי עד הלום לאחר כל מאורעות המלחמה, לא הייתי מסוגל לזוז ולהתקדם צעד אחד בחיים!
שמחה שבועית:
חג האהבה!
את פרשת "וזאת הברכה" קוראים בחג שמחת תורה. ביום זה אנו מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה ומתחילים לקרוא שוב מ"בראשית". כידוע, ביום זה עורכים בכל קהילות ישראל הקפות ושמחים בשמחת התורה. מה פשר שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות?   
ודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת דומה, כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית - מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההגיון המקובל.
ננסה עתה להזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמענו או ראינו אי פעם ריקודים מסוג זה עם "הברית החדשה"? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמים ובתמונות. האם זכור לנו מראה המון מוסלמים משולהב החובק את הקוראן בעת מצעדים דתיים? האם מצאנו שמחת המונים למשל ב-4 ביולי בארה"ב עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות, ואת העשירה במדינות תבל.
ואילו אצלנו - צאו נא בליל שמחת תורה אל כל קהילה יהודית ברחבי העולם, תהא זו בתל אביב או בניו יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואונוס איירס או בלונדון, ואיפה לא - ותמצאו את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים מעגלים מעגלים והוא בתווך, בבתי הכנסת, בחצרות בתי התפילה כאשר צר המקום בתוכם, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם אל רשות הרבים. כדי לשמוח עם ספר, עם גווילי קלף???
לאורך ההיסטוריה שלנו, בעבר אפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאומן. בגיטאות, ביערות ובמחבואים בתקופת השואה האיומה, ואפילו במחנות השמדה. האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר???
והמפליא מכל. חג שמחת תורה כלל אינו מצוה. הוא לא כתוב בתורה. לא נדרש ע"י הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על ידי ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום גמרה של תורה, בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה, במחזור השנתי ומתחילים את הקריאה שוב מ"בראשית". זהו איפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם שמפכה אי שם במעמקי נשמת העם.
נוסיף לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו אנו רוקדים, והתמיהה תגדל. תרי"ג המצוות הכלולות בו תובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות, כאשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה ומשניאה אותו על עמי תבל. גם קללות נמצא בספר הזה, תוכחות איומות, וסבל איום שהובטח לעם אם לא ישמור ברית אלוקיו. אם כן, לשמחה מה זו עושה? כלום ראינו מימינו אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות מס הכנסה???
התשובה טמונה במילה אחת "אהבה".
כך מצאנו בתלמוד מסכת סוטה דף כ"א: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", אהבה - זו תורה.
אימרה זו קולעת אל לב הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת התורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי והסבר רק בשפת האהבה. האהבה הינה הידיעה האינטואטיווית הברורה, הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".
כמו שקרה לאדם הראשון.
האלוקים ערך לפניו תצוגה של כל חיות ובהמות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם כאשר התיצבה לפניו, אחר התרדמה, חוה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם" (בראשית ב', כ"ג).
ב"זאת הפעם" גלומה אהבת היהודי לתורה. בצמד מילים אלו אנו שומעים את הדברים הבאים: בלעדיה אני לא שלם, חסר שלווה, בודד, בלא מנוחה, ללא כיוון ודרך, אני - לא אני. עתה מצאתי את עצמי, אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דווקא "היא" ולמה בדיוק "זה"...
התורה היא איפוא היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל, ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות לכלה שהובאה אל החתן - האדם.
היא המרווה לצמאון רוחו, והשלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה ע"י כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים ובגיטאות. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מספר מעצב, פרקים בעבר העם וקודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא "החיים" עצמם. כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם - לא הם. ועל כן יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה. השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בלבותיהם, שמתפרצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.
רגש אהבה ושמחה זה, מאחד את כל לומדי התורה בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמים לפני אלפי שנה וכך יאמרו זאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין תרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן, אמת הוא. בכל מקום, בכל מצב ובכל דור - אחד הוא: "אהבה".
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}

קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness