רפואה סינית קהילתית - הרהורים על כאב

הבוקר יצאתי להליכה אחרי תקופה יחסית ארוכה שלא צעדתי. הגוף לא היה רגיל ולאחר כקילומטר אחד התחלתי להרגיש כאב שמקורו באגן ומקרין למפשעה. לא כאב חזק אבל נוכח. עד שהגעתי הביתה הכאב כבר הפך לצליעה קלה.
אני אוהבת שיש לי פתאום כאבים פה ושם. שמחה שיכולה לחוות מה שחווים המטופלים, ולבדוק את טיבן של ההמלצות שלי.
הדבר הראשון שאני אומרת הוא: לא להבהל.
להבהל? מה פתאום להבהל?
למרבה ההפתעה רוב האנשים מגיבים לכאב בבהלה. האופן שבו היא מופיעה משתנה ויש לה פנים רבות:
"אופס! נתפס לי הגב. שוב הרמתי/התאמצתי... אני חייב לשים חגורה/ללכת לשכב/לקחת כדור..."
"אוי! שוב נתפס לי הגב! אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו להיות מוגבלת"
"למה תמיד לפני שאני נוסעת לחו"ל משהו חייב לכאוב?!"
"עכשיו שוב אצטרך לקחת חופשת מחלה? הפעם זה כבר לא ימצא-חן בעיני המעסיק שלי!"
"אני חייב לעשות CT  ולדעת כבר מה יש לי שם"
ועוד ועוד ועוד...
אני קוראת לזה בהלה כי זה משקף את החשש שהכאב עומד להיות נוכח בזמן הקרוב, שהוא מעיד על פתולוגיה מסוימת ושנגזר עלינו להיות מוגבלים.
אז אני חוזרת ואומרת: לא להבהל!
מרבית הכאבים, אם ננהג נכון לגביהם, לא ישכנו בגופנו דרך קבע.
במרבית המקרים גם לא מדובר בפתולוגיה רצינית.
במקרים רבים בהם נעשה צילום רנטגן או CT  תתגלה פתולוגיה. ככה זה. ככל שאנחנו מתבגרים השלד משתנה, צומחים פה ושם זיזים בקצות העצמות שלא היו כשהיינו ילדים, הדיסקים משתנים. זה טבעי.
כשרואים את הפתולוגיות האלה באמצעי ההדמיה השונים זה מוסיף לבהלה, כי אם יש פתולוגיה מוכחת אז עכשיו כנראה תמיד יהיה כאב.
הגישה הזו היא שגויה ולכן אני בדרך כלל ממליצה לאנשים לא לעבור צילומים. ממילא הטיפול לא ישתנה – הרופא ייתן את אותם הכדורים, אני אחליט על נקודות הדיקור או התרגילים לפי הקליניקה ולא לפי הצילום. אם אין חשש שמדובר, חלילה, בגידול, או אם אין נזק נוירולוגי שאולי מחייב טיפול כירורגי, בדרך כלל הצילום לא רק שמיותר אלא מפריע להחלמה, כי הוא מוסיף לבהלה.
הדבר הבא שחשוב לעשות כשמופיע כאב הוא להמשיך לנוע. למצוא את זוית התנועה או סוג התנועה שבהם הכאב פחות חזק, ולחזור עליהם כמה שיותר. לנוח ושוב לנוע.
הגוף שלנו אוהב תנועה. התנועה מזרימה את הדם, מחממת את הרצועות, הגידים והשרירים. יש בתנועה גם משהו מרגיע, בניגוד לשכיבה שמתקשרת לתחושת מוגבלות וסבל.
בתוך התנועה אפשר למצוא וריאציות כדי לאפשר יותר תנועה ופחות כאב.
למשל:
כאב גב תחתון יגיב בדרך כלל טוב לכיווץ שרירי רצפת האגן והבטן.
כאב בכתף יגיב טוב להרפיה של שרירי השכמה והגב העליון.
כאב בצוואר יגיב טוב לשמירה על גב תחתון זקוף (שמירה על מותנית קעורה) וכתפיים רפויות וכו'.
הדבר הבא: לנשום!
לרוב כשכואב לנו אנו מכווצים את כל הגוף והנשימה הופכת להיות שטוחה.
בכל פעם שנזכרים בכאב או מתייסרים בעטיו, זה כאילו הגוף מזכיר לנו לתקן את היציבה, להרפות את הגוף ולנשום.
נשימה עמוקה היא כמעט כמו תרופה. שימו לב איך ברגע שאתם נושמים יורדת עוצמת הכאב.
הנשימה מאפשרת זרימה טובה יותר של דם ויש לכך חשיבות כי במצב של כאב תמיד יש תקיעות וזרימה פחות טובה של דם.
הדבר האחרון: לנסות להבין למה כואב לי
הכוונה כאן היא לא למקור הפיזיולוגי אלא הרגשי.
כמעט תמיד נגלה, אם נהיה כנים עם עצמנו, שאנחנו במתח או בלחץ, שאנחנו כועסים, לא מרוצים או מתוסכלים ממשהו.
הכאב הוא סוג של זרקור שקורא לנו לעצור – מהמרוץ, מהכעס, מהשגרה הגורמת לנו תסכול וכו' – וככזה, כדאי לקבל אותו כברכה.
גם אם לא תמיד נדע מה מקורו הרגשי של הכאב, כדאי תמיד להניח שיש מעורבות גם של ההיבט הזה ולעבוד פשוט על להרפות.
שימו לב איך הכל מתחבר – אם לא נבהל נוכל להרפות. התנועה והנשימה יעזרו גם הם להרפות.
לפעמים הכאב חולף. פתאום אחרי שעתיים אנחנו שמים לב שכבר לא כואב.
לפעמים הוא נשאר – ליום, יומיים, שבועיים... לפעמים יותר... אבל תמיד כדאי לחזור לתנועה, לנשימה, לחקר העמוק של מה שדורש שינוי בחיינו, ולדעת שבאמת באמת יהיה בסדר.
ומה קרה עם הכאב שלי – זה שהרגשתי הבוקר?
שמתי לב שכשאני מכווצת את הבטן פחות כואב לי, אז התהלכתי מעט בבטן מכווצת. אחר כך עשיתי מתיחות לשרירי הגב והרגליים. בהמשך עשיתי מדיטציה (נכון. היה לי זמן הבוקר אבל זה ממש לא היה הכרחי), וכן, אני יודעת מה מטריד אותי ומניחה שזה קשור.
כעת, ארבע שעות אחרי, שכחתי לגמרי מהכאב. כשקמתי עכשיו לבדוק מה מצבו נוכחתי שהוא לא נעלם לגמרי, אבל עד שלא בדקתי באופן מיוחד לא הבחנתי בו.
אני אוהבת שלפעמים כואב לי. תמיד בודקת מחדש אם השיטה הזו עובדת. גם אם פה ושם אני נזקקת לעזרה חיצונית, בגדול - עדיין לא התאכזבתי.