הוריו של לזרוס נהרגו כאשר מפולת סלעים קברה אותם תחתיה והוא נשאר לגמרי לבדו בעולם. כולם חשבו שהוא דרקון, אבל הוא לא ידע לשאוג, או להוציא אש ועשן. הוא ניסה להסביר להם, אבל לא נתנו לו הזדמנות ובלית ברירה, כדי שלא יפגעו בו, למד לזרוס להבעיר מדורה בפתח המערה וכשמישהו התקרב וראה אותו מבעד לאש ולעשן הוא היה נבהל ובורח ועוזב אותו לנפשו. אם היה מסתכל טוב, היה רואה מבעד ללהבות האש את דמעותיו של לזרוס שלחש וקולו לא נשמע: "שלום, אני לזרוס, אולי תרצה לשחק איתי?"במשך הזמן סיגל לזרוס לעצמו דרך מיוחדת להבעיר את האש בעזרת נשימות ונשיפות ואפילו נהנה לגלגל טבעות עשן בעזרת קנה סוף ולשחק איתן. כל אנשי הכפר שלמרגלות ההר נתמלאו פחד כשראו את ההר מעשן, אבל לזרוס רק שיחק עם עצמו. מה עוד היה לו לעשות? יום אחד כשאחד הנערים לא חזר מטיולו ביער שלמרגלות ההר, אנשי הכפר יצאו לחפשו וכשלא העלו דבר, מישהו אמר "הדרקון טרף אותו" ומאז לא התקרבו אנשי הכפר אל מרגלות ההר.
שנים רבות חלפו, לזרוס כבר לא יצא כמעט מהמערה, הוא נחלש מאוד ובקושי הצליח להבעיר מדורה קטנה בימי החורף הקרים כדי שלא יצטנן ויחלה. גם אנשי הכפר כבר לא ראו אותו מזה שנים ורק המשיכו לספר עליו סיפורים והזהירו את הילדים שלא להתקרב להר.
יום אחד יצאו שני ילדים לטייל. היה זה יום אביבי ונאה ומבלי ששמו לב, המשיכו ללכת בשבילי היער שהובילו למרגלות ההר, עד שלפתע מצאו עצמם בפתח המערה של לזרוס. שקט מוזר שרר שם, מן דממה קדמונית ונעימה באופן מפתיע. סקרנות רבה התעוררה בילדים והם הציצו אל תוך המערה. בתחילה לא ראו דבר בשל החושך, אבל אחרי כמה רגעים פגש מבטם זוג עיניים ידידותיות וקצת מבוהלות שהציצו אליהם מתוך המערה. "האם אתה הדרקון מן ההר המעשן?" שאלו בפליאה, "אה... כן אבל לא בדיוק", השיב לזרוס בהיסוס ובמבוכה. "אני לא באמת דרקון רק מן כזה של לטאה". "אתה באמת לא כל כך גדול כמו שדמיינו", אמר אחד הילדים, "ובכלל לא מפחיד כמו שסיפרו לנו", אמר השני, "אז מה זה כל הסיפורים על האש והעשן שעלה מן ההר?" שאלו הילדים. "ובכן", השיב לזרוס בחיוך מבויש, "זה בגלל המדורה שנאלצתי להבעיר כדי שאנשי הכפר לא יפגעו בי וגם שלא יהיה לי קר בחורף". "אבל", מיהר להסביר, "בעצם תמיד רציתי לשחק ולהכיר חברים, נמאס לי כבר להיות מחופש לדרקון".
וכך המשיכו לזרוס והילדים לשוחח זמן רב ובהמשך התחילו לשחק כמו שרק ילדים ודרקונים, סליחה לטאות, יודעים..., הייתה זו הפעם הראשונה שקולות של צחוק וצהלה התגלגלו מן ההר היישר לאוזניהם המשתוממות של אנשי הכפר.
אה כן כמעט ושכחתי, מאז לזרוס כבר לא היה לבד וילדי הכפר לא פחדו עוד מהדרקון של ההר המעשן. הם ביקרו במערה באופן קבוע ואף הביאו עימם אוכל ושמיכות ועזרו לו להדליק מדורה בימי החורף הקרים, והוא לימד אותם להפריח טבעות של עשן. ובגלל זה המשיכו לקרוא להר "ההר המעשן".
