המחיר של "הפנטזיה" ההונגרית, שהייתה למעשה גם הימור חוזר על מלחמה לצדה של גרמניה, היה אובדן השליטה של הונגריה על עתידה ושרשרת של אסונות שפקדו אותה. השאיפה של הונגריה לחזור ולשלוט על השטחים שאיבדה חרצה גם את גורלה של היהדות ההונגרית, כפי שיתואר להלן. בשנת 1940, בתיאום עם גרמניה ובשילוב של מבצעים צבאיים, הצליחה הונגריה להחזיר לשליטתה כ- 40% מהשטחים שאבדו לה בתום מלחמת העולם הראשונה. כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941, פלשו איתה גם צבאות הונגריה ורומניה. מצבם של היהודים הלך והחמיר ועשרות אלפים מהם גויסו לעבודת כפייה בצבא ההונגרי ואף נשלחו כ"בשר תותחים" לחזית המזרחית.
בשנים שבהן נרצחו היהודים בברית המועצות, בפולין ובארצות אחרות (במסגרת "הפתרון הסופי" הנאצי) עדיין נשארה יהדות הונגריה (כולל השטחים המסופחים ופליטים) כמעט בשלמותה – כ-725,000 נפשות. אולם במאי 1944, כשנה בלבד לפני תום המלחמה, בא הקץ. ביוני 1941 הצטרף כוח משלוח הונגרי גדול (שמנה כ-200,000) לצבא הגרמני בפלישה לברית המועצות. אולם בינואר 1943, לאחר שמרביתו (בערך 150,000) אבד במתקפת הנגד של הצבא האדום, ניסתה הונגריה להשתחרר מבריתה עם גרמניה הנאצית ולעבור אל הצד המנצח. לפיכך, ב-19 במרץ 1944, כאשר הצבא האדום התקרב להרי הקרפטים, כבשה גרמניה את הונגריה וכך נחתם גורל היהודים. אדולף אייכמן, בראשות פמליה ובה כ-150 אנשים בלבד, הגיע לבודפשט וניהל את משלוח היהודים לאושוויץ ביעילות מחרידה. בתוך זמן קצר מאוד, בין ה-15 במאי 1944 לבין ה-9 ביולי 1944, גורשו מהונגריה לאושוויץ כ-437,000 יהודים מ- 55 גטאות וממקומות ריכוז גדולים, שהובלו ב-147 רכבות של קרונות משא, ורובם נרצחו באופן מיידי. המשרפות פעלו בקצב מסחרר. כל ניסיונות ההצלה הרבים, שתקצר היריעה מלפרט אותם כאן נכשלו, כולל הניסיונות לשכנע את בנות הברית להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ ואף את אתרי ההשמדה באושוויץ -בירקנאו (פרידלנדר, שנות ההשמדה, עמ' 581).
בזמן שמרבית היהודים בהונגריה נשלחו לאושוויץ, רוכזו כ-200,000 יהודים שהיו בבודפשט בבתים שסומנו בכוכב ויציאתם לרחובות הוגבלה. ב-15 באוקטובר 1944, עם תפיסת השלטון על ידי פרנץ סלשי (Szálasi Ferenc), השתלטו אנשי תנועת "צלב החץ" האנטישמית על רחובות הבירה ובזזו ורצחו יהודים בכל מקום. עשרות אלפי יהודים נשארו בחיים בזכות תעודות חסות שוויצריות ושבדיות מזויפות, תעודות שאפשרו להם לשהות בבתים שנמצאו בחסות הצירויות של שווייץ ושבדיה. כך נותרו בחיים עשרות אלפים מיהודי בודפשט (פרידלנדר, שנות ההשמדה, 1945-1939).
המהירות והיעילות המרבית, שזכו להערכתם של הנאצים, התאפשרו עקב שיתוף הפעולה המלא של מערכות השלטון והממשל בהונגריה. כל בעלי התפקידים בכל הרמות – שוטרים, ראשי ערים ופקידים, עשו ככל יכולתם כדי להבטיח את משלוח היהודים לאושוויץ. המשרפות פעלו במהירות מטורפת. ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה אושוויץ על ידי "הצבא האדום". בסך הכול נספו במלחמת העולם השנייה כ-564,500 מיהודי הונגריה, מתוך 725,000 יהודים שחיו בה. מתברר שכ-63,000 נספו לפני הכיבוש הגרמני, כ-267,800 יהודים היו תושבי הונגריה לאחר חוזה טריאנון וכ- 233,700 יהודים נשלחו לאושוויץ מהאזורים שסופחו להונגריה מצ'כוסלובקיה, מרומניה ומיוגוסלביה בשנים 1941-1938.
אחד האנשים הבודדים, שעמדו בגלוי לימין היהודים, שמחה נגד ריכוז היהודים בגטאות וקרא לסייע ליהודים בכל דרך והזהיר מפני פשע רצח היהודים שיהפוך לאות קין של העם ההונגרי כולו, היה הבישוף ארון מרטון (Aron Marton, 1980-1896), ראש המחוז הכנסייתי של טרנסילבניה בגיולפהרוואר ((Gyulafehérvár. בנוסף למכתבים ולתזכירים ששלח לראשי השלטון, הוא מחה בגלוי נגד רדיפת היהודים. כך עשה ב-18 במאי 1944, בהיותו בסיור רשמי בצפון טרנסילבניה, כאשר עלה על דוכן כנסיית מיכאל הקדוש בקלוז' וקרא בגלוי לנוצרים שיסייעו ליהודים. היהודים כבר רוכזו בגטאות ועמדו בפני גירוש. בדבריו הוא התנגד במפורש לגזענות ולרדיפת עמים. בין ארון מרטון לבין הקהילה הניאולוגית בקלוז' שררו ידידות והערכה הדדית. ארון מרטון נרדף, נאסר וסבל רבות. במרץ 2000 הוכר ארון מרטון כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם" (כרמלי-וינברגר, תולדות יהודי טרנסילבניה, עמ' 207-205).
הסופר ההונגרי שאנדור מאראי (Márai Sándor), מגדולי הסופרים ההונגרים במאה ה-20, מתאר ביומניו את חורבנה של הונגריה בזמן שנכבשה על ידי "הצבא האדום", תוך כדי לחימה רצופה נגד הצבא הגרמני. הוא עצמו גלה מארצו בשנת 1948, 3 שנים לאחר שברית המועצות השתלטה על הונגריה, בדומה לגורלן של מדינות מזרח אירופה האחרות. מנקודת מבטו, על פי "הנרטיב ההונגרי", הונגריה הייתה במשך מאות שנים קורבן של כוחות גדולים ממנה, ממזרח וממערב וחוזה טריאנון הוא אחד מאסונותיה הגדולים: "האם אפשר לשפוט חברה שמעצמות זרות ניצלו אותה במשך מאות שנים וחבטו בה כמעט עד צאת נשמתה? הטורקים, האוסטרים והנה, רק אתמול הנאצים האימפריאליסטים והיום האימפריאליסטים הסלאביים...תמיד צבאות זרים במדינה, תמיד שאיפות של נוכרים בחיים הציבוריים, תמיד ההכרח להתפשר, להתמקח עם הכוחות הזרים, ומכאן שחיתות בלתי נמנעת. ובתוך כך קרע הסכם טריאנון מגוף האומה מיליוני אנשים...את הטרגדיה של החברה ההונגרית אי אפשר להסביר אך ורק בליקויי מבנה פנימיים. זהו גורל טרגי עמוק, ונדירות היו התקופות בהיסטוריה של האומה שבהן יכלה לעמוד רק ברשות עצמה, מתוך משאביה שלה" (מאראי, זכרונות מהונגריה, עמ' 141).
לכאורה, הסופר מוצא הסברים להתנהגותם של ההונגרים, אך אין בכך כדי להסביר את רדיפת היהודים לפני הכיבוש הגרמני ואת שיתוף הפעולה הנלהב של ההונגרים עם הגרמנים בשלהי המלחמה, בזמן שגורלה של גרמניה הנאצית כבר היה ידוע, שיתוף פעולה שבלעדיו רצח היהודים היה לפחות מתעכב ומצטמצם, ואולי אף נמנע לגמרי.
מדובר במורשת מפוארת שיש להתגאות בה של קהילה מיוחדת במינה של יהודי הונגריה. כך, למשל, מרכזיותם של היהודים בתרבות ההונגרית באה לידי ביטוי כאשר מאראי מתמודד עם השאלה: "למי כתבו הסופרים ההונגריים בהונגריה שלאחר חוזה טריאנון?" (מאראי, זכרונות מהונגריה, עמ' 115). אחת מתשובותיו מצביעה על יהדות הונגריה: "בהונגריה הצפונית ובטרנסילבניה, שנקרעו מהונגריה, חייתה אינטליגנציה שמבחינתה – כמיעוט לאומי – היה ספר הונגרי טוב בבחינת הכרח. יהודי הונגריה הצפונית וטרנסילבניה, למשל, הוציאו על ספרים הונגריים באותה תקופה יותר מאשר כל בעלי האחוזות באזור שבין הדנובה והטיסה" (מאראי, זכרונות מהונגריה, עמ' 118).
בדברים בעצרת זיכרון במלאת 25 שנה לשואת יהודי הונגריה, עצרת שנערכה בניו יורק בשנת 1969, עמד הרב משה כרמלי-ויינברגר על נזקה של הגלות שגרמה לעם היהודי לשכוח את זהותו ולכן נדדו היהודים ברחבי העולם והיו לצרפתים, לגרמנים, לרומנים ולהונגרים, אך לא זכו להכרה בנאמנותם: "את ההמנון ההונגרי פיזמנו בכפרי רומניה, כי אחרים מיאנו לשירו. היטב שכח העם ההונגרי את היהדות ששמרה בנאמנות על התרבות ההונגרית...". "שכרם" של היהודים הנאמנים לתרבות ההונגרית היה: "השמדה המונית במשך שישה שבועות". זאת בזמן שהתותחים הרוסיים כבר רעמו בהרי הקרפטים. מוסר ההשכל שהגיע אליו הרב, שתוקפו יפה גם היום, הוא: "אם ברצונכם לנקום נקמת דם אחינו הקדושים שנרצחו על לא עוול בכפם – היו יהודים, כי מאוס הוא היהודי ותורתו שנואה. אם ברצונכם לנקום את נקמת דם אחינו – חנכו בניכם כיהודים. אם ברצונכם לנקום את דמם השפוך של הקדושים – קומו לעזרת העם היושב בציון" (כרמלי-ויינברגר, ספר זיכרון ליהדות קלוז'-קולוז'וואר, עמ' יג-טו).
רשימת המקורות
אנצ'ל ז'אן, תולדות השואה, רומניה, יד ושם, ירושלים (2002) שני כרכים
אנצ'ל ז'אן ותיאודור לביא (עורכים), פנקס הקהילות, רומניה, כרך שני, יד ושם, ירושלים (1980)
בן דור ישראל, "תפארת שנגוזה: משפחת בינדר בנפתולי גורלה הטרגי של יהדות הונגריה", שרשרת הדורות, כרך כ"ז, גיליון 3, יולי 2016, עמ' 47-34 (http://isragen.digitaler.co.il/isragen1/)
בראהאם רנדולף ל', נתנאל קצבורג, תולדות השואה הונגריה, יד ושם, ירושלים (1992)
גוטמן ישראל (עורך), האנציקלופדיה של השואה, יד ושם/ידיעות ספרים/ ספריית פועלים (1990) שישה כרכים.
גיחון מרדכי, דרך כוכב מיעקב, מודן/ משרד הביטחון, מושב בן שמן (2016)
גלעדי דוד, ההרג האחרון, משרד הביטחון, ת"א (1998)
כרמלי-וינברגר משה, ספר זיכרון ליהדות קלוז'-קולוז'וואר, ניו יורק (1970)
כרמלי-וינברגר משה, תולדות יהודי טרנסילבניה, ראובן מס, ירושלים (2003)
מאראי שאנדור, זִכרונות מהונגריה 1948-1944, כתר, ירושלים (2005)
המנהל של המוזיאון הלאומי ההונגרי, המרכז להנצחת השואה, משלילת זכויות עד השמדת עם, בודפסט (2006)
פרי יצחק, פרקים בתולדות היהודים בהונגריה בימי הביניים, אוניברסיטת ניופורט, חולון (1992)
פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה, 1945-1939, עם עובד/אופקים, ירושלים (2009).
קצבורג נתנאל, אנטישמיות בהונגריה 1944-1867, מרכז זלמן שזר, ירושלים (1993)
Kontler Laszlo, "Hungary the thousand year realm", in Peter Furtado, Histories of Nations, Thames and Hudson Ltd.,London (2012) pp. 142-153.
Geza Buzuinkay, Hungarian History in a Nutshell, Merhavia Publishers, Budapest (2003)
אבינו מלכנו, מחבר לא ידוע, באתר הזמנה לפיוט: http://www.piyut.org.il/textual/410.html
