הוא כבר יודע שחמה הוא הכוכב הכי קרוב לשמש, שנגה מכוסה עננים, שלשבתאי יש טבעות ושלצדק יש סערות, שפלוטו זה לא רק שם של כלב ושלכלבה הראשונה בחלל קראו לייקה. נהירים לו לילד שבילי רקיע כשבילי אשחר. הוא מסביר לי ברצינות של בן 6 שהמטאורים אלה סלעים שנופלים ולכן יש מכתשים על הירח. לפעמים אני מצליח לדחות אותו ואומר "אין לי כוח לחידות עכשיו", אבל לא תמיד זה עובד. הילד צריך גם לאכול. אולי אשאל אותו איך אסטרונאוטים אוכלים בתנאי חוסר משקל.כנראה שזה תורשתי. בקיץ של שנת תשכ"ט, כשהייתי בן 4, המריאה משלחת אפולו 11 אל הירח, ואני הצטרפתי אליה כנוסע סמוי. בגן הילדים, במקום סיפור לפני השינה, היה אבא מרדים אותי בתיאורים מפורטים של התקדמות המשימה: הנה, כך ממריא הטיל מכן השיגור, בעמוד אש וענן. הנה הוא מתנתק מהחללית ונופל לאוקיינוס. והנה החללית, לבנה כלבנה, ממשיכה בדרכה אל מעמקי החלל, ובתוכה ניל ומייקל ובאז ואני. עוד מעט תנחת החללית על הירח, והאסטרונאוטים ילכו עליו בקפיצות גדולות, אבל בשביל זה צריך הרבה כוח, ולכן אתה צריך עכשיו ללכת לישון, כדי שאבא יספיק לאסיפה בחדר האוכל. הייתי נרדם עם חבריי האסטרונאוטים בחוסר המשקל של השינה, בעוד החללית ממשיכה לחתור בחשיכה אל מחוזות החלום. כך, עד אותו בוקר שבו העיר אותי אבא בהתרגשות ואמר: "תתעורר, האדם הגיע לירח!"
כשגדלתי המשכתי לרחף בעולמות המדע הבדיוני. קראתי את היינליין ואסימוב, שיננתי את שלושת חוקי הרובוטיקה ועקבתי אחר מאבקם של מורדי חולית. אפילו הצגת הבר-מצוה שלי הייתה מבוססת על סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים". שם, בספר האחרון, מעבר לכותלי בית הילדים, מעבר לאקליפטוסים ולחומת הגלבוע, מעבר לים התיכון ולשמים הגדולים – שם יכולתי לחמוק מן הילדים הגדולים הלועגים לחולמנותי ולדלג במהירות גבוהה מן האור אל גלקסיה רחוקה, או להגיע דרך חור תולעת אל זמן אחר. שם יכולתי לשגר את עצמי אל כוכב מסוכסך, להשכין בו שלום בכוח התבונה והידידות, ולהמשיך הלאה ללא תמורה אל המשימה הבאה. או לפחות קיוויתי שהעתידות של בזוקה יתגשמו, ועד גיל 21 גם אני אגיע לירח.
זה לא קרה, ועם הזמן קצת זנחתי את הנושא. במקום עולמות-חוץ מד"ביים התמקדתי בעולמות-בית מציאותיים וקרובים יותר. היה עליי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, לקיים ולהתקיים, להתאהב ולאהוב, וכל אותו ענין תמוה של חלליות וחייזרים נארז בקופסת קרטון והונח על מדף מאובק בפינת אחד ממחסני הנפש. ועם זאת, במובן מסוים לא זנחתי את העניין לגמרי: נשארתי מרותק לעושר הגלום בעולמות חלופיים רבים, עולמות המפרשים את המציאות האחת אשר מאפשרת ומכילה אותם. בגמרא, במודיעין, במחשבים, בשירה – בכולם מצאתי את ריבוי העולמות הזה, את היכולת להיות גם כאן וגם שם, את הרצוא-ושוב המקרב זה אל זה את המצוי והרצוי.
אולי המקום המבטא זאת בצורה הבהירה ביותר הוא הסוכה, אותו מבנה רעוע שאדם בונה לו מקומץ מוטות, בדים וסכך על הדשא של הסלון. לכאורה רק דירת-עראי לשבוע, חלל קטן, שלא לומר חללית, שדי שיהיה בו מקום לאדם ולשולחנו; בפועל, ביטוי לריבוי העולמות שבהם חי אדם מישראל: ענני כבוד של קרבת א-להים, בית ומשפחה, זיכרונות מדבר, שמחת אסיף ותקווה לגשם, לאורות ולצללים.
אבל עם כל הכבוד לעננים, בלי חלל הילד לא אוכל. במקום חידה אני מספר לו על אירופה, על הלווין של צדק, שהתגלו עליו מזרקות אדירות של מים. הילד מעכל את המידע החדש עם כף של דגני בוקר, ולבסוף מודיע ברוב היגיון שאירופה היא לא הלווין של צדק אלא הלוויתן שלו. אחר כך הוא שואל מתי הוא יוכל להיות אסטרונאוט. אני אומר לו שיהיה עליו לגדול עוד קצת, ומנצל את ההזדמנות כדי להסביר לו שבשביל זה צריך גם לאכול וגם ללמוד, ולכן כדאי שיפסיק לדבר ויסיים לאכול כדי שיספיק להגיע בזמן לבית הספר. אם העניינים יתמידו כך, אולי בוקר אחד עוד איאלץ להעיר את אבא שלי בהתרגשות ולומר: "תתעורר, הנכד שלך הגיע למאדים!"
