השאלה הראשונה היא היחס של היהודים בישראל לעצם מיקומה של המדינה במזרח, בתוך עולם ערבי ומוסלמי. כמעט מיותר להסביר זאת, אבל באותו אופן שהיהודים באירופה הושפעו מן התרבות הנוצרית והאירופית, כך הושפעו היהודים בארצות ערב והאסלאם מן הסביבה שבתוכה חיו. "תור הזהב" היהודי בספרד הינו חלק מעידן הגאות התרבותית של התרבות הערבית-מוסלמית. כדי להתייחס בצורה שוויונית וחיובית לתרבות היהודים במזרח, מן ההכרח ללמוד ולהשתחרר מדעות קדומות ומסטריאוטיפים על התרבות הערבית-מוסלמית, ובין היתר ללמוד את תולדות הערבים והאסלאם, את היצירה התרבותית במרחב ואת השפה.
במשך כמה שנים, בשיתוף עם קבוצה קטנה של תלמידים מסורים, עשיתי גם כמה ניסיונות להקים בחטיבה העליונה ביה"ס על יסודי משגב מגמה ללימוד "תולדות הערבים והאסלאם". במסגרת זו נלמדת ההיסטוריה של הערבים והאסלאם ויש גם התייחסות לקהילות היהודיות בארצות אלה. לצערי, ההיענות הייתה דלה ביותר, לא נוצרה המשכיות ולאחר כמה שנים, שנים שבהן הושגה הצלחה, נאלצתי לחדול. לדעתי שורש הבעיה הוא העמדה הסטריאוטיפית השלילית כלפי המרחב שבו קמה המדינה. הפלא ופלא, למרות שכבר עברו למעלה מ-70 שנה מקום המדינה, וישראל כבר נהנית מזה עשורים מהסכם שלום עם מצרים – הגדולה במדינות ערב, ולמרות ש-20% מאוכלוסייתה היא ערבית, עדיין אנחנו נוטים לראות עצמנו כ"וילה בג'ונגל", או כפי שנהגו לומר בעבר "אי יהודי בים הערבי". פניה של ישראל הם לחלוטין למערב, למרות שהעמים במערב והנצרות אחראים למרבית הסבל של העם היהודי בתולדותיו, ושהתנועה הציונית קמה כדי להציל את העם היהודי מהסכנה שהייתה צפויה לו במערב.מסיבות דומות לא נלמדת גם השפה הערבית כפי שהיה ראוי שתילמד, ולראשונה בתולדות העם היהודי נוצר מצב שבו ציבור יהודי גדול, למעלה ממחצית העם היהודי, אינו שולט בשפת המרחב שבו הוא נמצא. ראוי לשאול, אם כך, כיצד יקראו שירים של משוררים יהודים שנכתבו בערבית? כיצד יתפתח מחקר השפות הערביות-יהודיות, שפות הז'רגון המקומיות, אם לא לומדים ערבית? כיצד ילמדו על תולדות קהילה יהודית בארץ ערבית כלשהי אם מייחסים לארצות אלה רק נחשלות ובערות?
השאלה האחרת היא שאלת היחס של הציבור החילוני לתולדות העם היהודי. בעניין הזה ניתן לומר ש'כולנו הולכים "יחפים", בלי קשר לעדה זו או אחרת. התלמידים נרגשים עד עומק נשמתם מרדיפות היהודים ומרצח העם היהודי בשואה אך הנתק המודע שיצר מימוש הציונות מול הגולה בא לידי ביטוי בחוסר העניין כלפי תולדות העם היהודי באירופה. אם לומר זאת בכל הזהירות הנדרשת, הגטואיזציה והרצח של היהודים בפולין מעניינים את הילדים הרבה יותר מאשר 1,000 השנים שבהן חיו היהודים בפולין ובהן גם תקופות זוהר ושגשוג. אחד המפתחות לחוסר העניין הזה הוא היעדר ידיעות בסיסיות על תולדות העם היהודי מראשיתו ואילך. מפתח אחר הוא היעדר היכרות עם היצירה התרבותית-דתית של העם היהודי, מעבר ללימוד התנ"ך, לימוד שהוא ראוי ביותר לעצמו אך צריך גם להכיר את הרבדים האחרים, דוגמת המשנה, התלמודים ועוד. ה"נרטיב" שאליו נחשפים התלמידים מתחיל בעת העתיקה, מהכרזת כורש ועד מרד בר כוכבא בקירוב (עם נתקים ושינויים מעת לעת) ואחר כך, בדילוג על פני 1800 שנה, נמשכת העלילה עם דיון בלאומיות האירופית, בהרצל, בתנועה הציונית ובהקמת מושבות "העלייה הראשונה", ועד להקמת מדינת ישראל ותולדותיה.
העלילה הגדולה של תולדות העם היהודי מתחילה עם אברהם אבינו ומן ההכרח לספר את דרכו של העם היהודי מאז. אם נראה לכם שמסקנה זו מוגזמת, הרי ניתן להדגים את הצורך על ידי תיאור ההיסטוריה של היהודים מאתיופיה. הם מייחסים את ראשית קהילתם למלכות שלמה, בראשית ימי בית ראשון. בנוסף לכך, כמה קהילות יהודיות במרחב הערבי-מוסלמי החלו את דרכן עם חורבן הבית הראשון, ובין הדוגמאות הקהילה היהודית בבבל (עיראק) וייתכן שגם הקהילה היהודית בספרד. כדי לעשות זאת בצורה הנכונה, מתוך השתייכות ואהדה, מן ההכרח שנכיר בזיקה שיש לנו לדורות שקדמו לנו בארצות רחוקות ולהעריך את פועלם ואת מעשיהם, מתוך הבנה שאנחנו ענף בעץ הגדול של העם היהודי (או חוליה נוספת בשלשלת) ושיש לנו אחריות הן לגבי העבר והן לגבי העתיד.
איננו אורחים במזרח התיכון ואיננו "עמדה קדומנית" של אירופה. ישראל קלטה כמיליון יהודים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב והאסלאם ולמעשה התרחשה "נכבה" יהודית במקביל לזו של הפלסטינית, והדברים כבר נכתבו בספרי הלימוד וגם נלמדו.
השאלה השלישית היא הזיקה לארץ ישראל וביטוייה ביצירה התרבותית, בהגות הלאומית לדורותיה וגווניה ובמעשה – הן בגולה, על ידי פעולות מדיניות ותרבותיות, וגולת הכותרת – על ידי עלייה לארץ והתיישבות בה. מדובר ברצף של מאמצים בכל הדורות של עלייה לארץ וצריך להכיר בו וללמד אותו כרצף. עלינו "להיגמל" מההפרדה בין מה שקרוי "עלייה ראשונה", לבין כל מה שקדם לה, ואף לשנות את המונחים. העליות בכל התקופות, מכל הקהילות, שימרו את הזיקה לארץ ויצרו את התשתית שאליה התחברה המהפכה הציונית. צריך לבטל את הסטיגמות של "יישוב ישן" ו"יישוב חדש". הניסיונות הראשונים בחקלאות נעשו על ידי יהודים מירושלים ומצפת, כבר מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 ואילך (מירון, מוצא, ג'עוני-ראש פינה ואומלבס-פתח תקווה). היישוב היהודי ביפו והשכונות שהוקמו מחוץ לה קדמו לתל אביב. ניסיונות ומגעים להקמת אזור התיישבות יהודי גדול בצפון הארץ נעשו כבר במאה ה-16, על ידי דונה גרציה מנדס ודון יוסף נשיא, על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית של צפת באותה מאה, עם עלייתם לארץ של יהודים שגורשו מספרד.
רק מתוך התמודדות נאותה עם 3 השאלות – היחס למרחב הערבי-מוסלמי; היחס לתולדות העם היהודי והיחס לזיקה לארץ-ישראל, נגיע ליצירת זהות שיש בה ביטוי נאות לכל המורשות. אינני חושב, חלילה, שיש לפתור את הבעיה על ידי חידוד השוני והעדפה של מורשת זו על פני אחרת, ולו גם לצורך תיקון. ההשוואה בין ההיסטוריה של היהדות האירופית לבין ההיסטוריה של היהודים בארצות ערב והניסיונות למצוא דמויות מקבילות בחשיבותן ההיסטורית יזיקו. אין שום טעם לחפש "הרצל" מזרחי או "אליעזר בן יהודה" מזרחי, באותה מידה שאין כל טעם לחפש מקבילים "מערביים" למשוררים הגדולים, דוגמת ר' שמואל הנגיד ור' שלמה אבן גבירול או לרמב"ם.
לא יעלה על הדעת במדינת ישראל לשבץ אנשים בתפקידים שונים מכיוון שהם ממוצא כזה או אחר. עלינו לפתח דרכים לתודעה ישראלית-יהודית כוללת ומקיפה עם זיקה לערכים האנושיים הגדולים וזאת באמצעות המסגרות הקיימות. משרד החינוך מסוגל לפעול לטובת מטרות אלה ואין כל צורך בהקמת גופים נוספים. דרך ההעדפה המכוונת תוביל להתנגדות ולהתלהמות, שכבר החלה, תעודד פלגנות ותלהט גחלים עוממות מן העבר. עלינו להיזהר מן הסכנה שנתחיל "ללכת אחורה", לעימותים של העשורים הראשונים, וכך חלילה נפגום בהישגים הכבירים לרבות מיזוג הגלויות, השתלבות בני הדור השני והשלישי של כל העולים באליטות הישראליות ויצירתה של התרבות הישראלית העשירה והרבגונית.
מקורות
ישראל בן דור, אי יהודי בים הערבי, דימוי ומציאות בהתפתחות יחסי ישראל עם המרחב הערבי בשנותיה הראשונות (1947 – 1956), אפי מלצר, ת"א (2012)
ישראל בן דור, "תפארת שנגוזה: משפחת בינדר בנפתולי גורלה הטרגי של יהדות הונגריה", שרשרת הדורות, כרך כ"ז, גיליון 3, יולי 2016, עמ' 47-34 (פרסום אינטרנטי) http://isragen.digitaler.co.il/isragen1)/)
כנס ועדת ביטון, קריאת המזרח: תרבות והשכלה בישראל, אוניברסיטת בר אילן, 28 ביולי 2016
משרד החינוך, דוח ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, יוני 2016
(edu.gov.il/owlHeb/Tichon/RefurmotHinoch/Documents/bitonreport.pdf)
