"בואו איתנו להתנגד לכוח המשיכה!" כך מסבירה ג'סיקה לקהל מה עושים בקרקס.
אפשר להתגלגל, להסתחרר ולרכוב על חד-אופן, כן גם בשבילך עדיין לא מאוחר להצטרף לקרקס...אפילו תוכלי לחזור הביתה לארוחת הערב!
בקרקס "הגליל" מתאמנים יהודים וערבים ביחד מאזור כרמיאל ומשגב, ממג'ד אל כרום, מדיר אל אסד ומבענה. לקבוצת "הקשתות" (על שם הקשת המפורסמת של סנט לואיס), מגיעים מכל רחבי העיר, ממוצאים ומעמדות שונים.
ה-Arches ביקרו בישראל כבר 3 פעמים (הפעם האחרונה הייתה ב"צוק איתן" והם נתקעו בארץ בשל ביטול הטיסות לארה"ב), והם מארחים אותנו בסנט לואיס זו הפעם השלישית, באהבה ובשמחה גדולה.
אחרי שבועיים וחצי שבהם ראיתי כוח, גמישות, שמחה ויצירתיות, ובעיקר המון חברות וכיף, אני יודעת שהקרקס אכן מאפשר לנערים ולנערות להתנגד לכוח המשיכה.
וזה לא רק בגלל שהם יודעים לבנות פירמידה אנושית בת 6 קומות, או לסובב חישוק על הרגליים, על המותניים, על הצוואר ומעבר לו.
זה בגלל הנעורים עצמם, שיש בהם יופי וכוח כל כך מיוחד. חי, מתפרץ, מתריס. זה בזכות ההתגברות על הפחד והנכונות ללכת עד הסוף. וזה בגלל הכישרון הנפלא והשמחה הגדולה, להיות טובים ואפילו מקצוענים במשהו מיוחד שמסובב את כל הראשים, שמעורר הערכה והערצה ופליאה וצחוק והתרגשות!
לכן זה כל כך מיוחד להיות בקרקס, וזה שם את הנערים והנערות האלה במקום שכל הרואים, קטנים כגדולים, היו רוצים גם הם להיות שם. זה מיוחד בחברה כל כך מתייגת כמו שלנו. זה כאילו לעשות את ההיפך – תיוג לטובה! להתאמן ולהופיע בקרקס ביחד – זו התנגדות לכוח המשיכה של הדעות הקדומות ושל הפחד. התנגדות לכוח המשיכה של הרגיל והמוכר. ונכונות להתקרב, להעריך ולסמוך על אחרים.
באחת ההופעות ישבתי בשורה הראשונה (כמובן) ליד כמה ילדים קטנים. בקטע האקרובטיקה ראינו איך ילדים עפים באוויר, נזרקים ונתפסים במגוון צורות. הילד שישב לידי אמר לחברו: "הם מצילים את החיים שלהם!" כל כך מובן מאליו, ובכל זאת מדהים לשים לב – בקרקס, החיים של כולם בידיים טובות ואפילו אוהבות.
אני מתפעלת משתי הקבוצות, מנסה ללמוד כל מה שאפשר, וגם להסביר את מה שאפשר. בעיני המארחים שלנו, ערבים ויהודים נראים אותו הדבר. אולי זה מפתיע אותם, כי בארה"ב הבדלי הצבע כל כך בולטים? אבל להם אין הבדלי שפה... הם שואלים ואני מנסה להסביר את מה שמובן מאליו בישראל – ערבים דוברים עברית, ויהודים אינם דוברים ערבית. האם אני מגזימה? נדמה לי שבגדול זה המצב. ובאיזו קלות אנו משלימים עם מחסום השפה שעומד בינינו.
ואפילו שכל הילדים בארה"ב דוברים שפה אחת, האם הבדלי התרבות אצלם קטנים יותר?
גם להם יש גזענות, אלימות משטרתית ופוליטיקאים שמלבים שנאה. ופערים כלכליים אדירים, הרבה יותר מאשר בישראל. ילדים מסתחררים על המזרון והראש שלי מסתחרר ממחשבות, אבל האם זה משנה – הדקויות של הגשרים שצריך לבנות?
כאן נוכחת השפה האוניברסלית של המוח והגוף. שיתוף פעולה, הערכה למי שלידי וביטחון מלא שהוא יהיה שם, שהיא תהיה שם בדיוק בזמן ובמקום.
הפרידה מלאה בחיבוקים ובדמעות.
עכשיו אנחנו חוזרים לשנת פעילות חדשה בקרקס הגליל עם המון רצון להתקדם ולהתמקצע, ומחכים כבר לביקור הבא!
ניתן להצטרף לקרקס גליל. לפרטים: http://www.makom-bagalil.org.il/galilee_circus/
bagalil1@netvision.net.il
טלי איזנר
