לקראת האולימפיאדה, ובעקבות אירועים שונים שפורסם שהתרחשו בסביבות נבחרת ההתעמלות המדהימה שלנו, דובר ונכתב הרבה על השפעתו של הספורט ההישגי על נפשם של ילדים ונערים. מצאתי שמרבית הדברים שיצא לי לקרוא עסקו בתהליכים הפסיכולוגיים שעל הספורטאים להתמודד עִמם כדי להחזיק מעמד בענף שלהם לאורך זמן, כדי לדעת להתמודד עם תחרויות מבלי להישבר, כדי לדעת להתמודד עם הפסדים ולהתחזק מהם. הפסיכולוגיה של הספורט ההישגי היא תחום שיש פסיכולוגים המתמחים והמתמקצעים בו. יש קבוצות כדורגל מקצועיות שמלוות על ידי פסיכולוגים, וקבוצות תחרותיות בענפים אחרים שבהן פסיכולוג הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהצוות המקצועי.
אני רוצה דווקא להתייחס דווקא לרובם הגדול של הספורטאים – לאלה שלא יהיו ערן זהבי או נטע ריבקין או יעל ארד. הילדים שלנו שמשתתפים בחוגים, נהנים מהם, מגיעים לעיתים להישגים מקומיים או קצת יותר מזה – וזהו.ילדים רבים עורכים באופן טבעי השוואה בין עצמם לבין ילדים אחרים. מי יותר ומי פחות, כולנו הרי יוצרים את הזהות העצמית שלנו ואת הערך העצמי שלנו באמצעות אותה השוואה. כאשר ילד משתתף בחוג, ובמיוחד כאשר מדובר בספורט שהוא תחרותי מטבעו, ההשוואה הזו נעשית לחלק טבעי עוד יותר מהחשיבה – אני טוב יותר, אני מתקדמת יותר, אני מנצח יותר. או – היא למדה מהר יותר, היא עושה טוב יותר, הוא ניצח אותי. השאלה עד כמה השוואה כזו תשפיע על הילד קשורה בעיקר לשאלה עד כמה הילד עצמו וסביבתו מתייחסים לענף הספורט כאל חלק משמעותי בתוך האופן שבו הוא מגדיר את עצמו. לדוגמה, אם ילדה משתתפת בחוג שחייה, אך אינה מגדירה את עצמה כ"שחיינית", והיא נותנת יותר משמעות ליכולות הלימודיות או החברתיות שלה, הרי שהצלחה או כישלון בתחום השחייה ישפיעו עליה מעט. אך אם ילד משתתף בחוג התעמלות ורואה בעצמו "מתעמל", הרי שהישגיו בתחום ישפיעו יותר על ערכו ועל דימויו העצמי.
חלקנו כאן כהורים חשוב מאוד, וחשוב שנתאים את נקודת המבט שלנו לנקודת המבט של הילד. אם ננסה לדחוף את אותה ילדה ששוחה מעבר לרמה שאליה היא רוצה להגיע, נעודד אותה להגיע לאימונים נוספים, נקנה לה את הציוד הכי יקר והכי מקצועי וכד' – סביר להניח שבשלב די מוקדם היא תרגיש שהלחץ מכניע אותה. רב הסיכויים שבמקום להפוך להיות לשחיינית מקצועית, היא תפסיק ליהנות מהשחייה ותפרוש. חשוב שנוכל לראות גם את הספורט ההישגי כתחביב, ונאפשר לילדים ליהנות ממנו, ולהתקדם כפי יכולתם ורצונם.
מצד שני, כשהילד כן רואה בספורט מקצוע (לפחות זמני), וכן שואף להישגים, עדיין צריכים ההורים להוות איזשהו עוגן ונקודת ביטחון עבור הילד. המוטיבציה של ההורים ביחס להישגי הילד לצריכה להיות תמיד נמוכה יותר מהמוטיבציה של הילד עצמו. האכזבה של ההורים מכישלונותיו של הילד צריכה להיות תמיד נמוכה יותר מהאכזבה של הילד עצמו. כך ניתן להבטיח שילד ירגיש שיש לו גב, שיש לו מאיפה לצמוח ולאן ליפול, ושלא ירגיש שהוא מאכזב או לא עומד בציפיות של הוריו. קל לכתוב, וכמובן קשה יותר למצוא את נקודת האיזון בין עידוד לבין לחץ, בין שמחה עם הישג לבין דחיפה מוגזמת, בין השתתפות בקושי לבין הזדהות יתרה ובלתי בריאה. כמו תמיד, הפתרון הוא לדבר עם הילדים, להשתתף איתם, לשמוע אותם, ולהיות קשובים לצרכים שלהם ולבקשות שלהם.
חשוב מאוד גם לשים לב למה שקורה באימונים עצמם. תפקיד המאמנים ללמד את הילדים ולאמן אותם. אבל גם לשמור עליהם – על גופם ועל נפשם. ואנחנו ההורים צריכים לשים לב כל הזמן. יש הבדל גדול בין שמירה על אורח חיים ספורטיבי, על תפריט מתאים ועל התנהגות מתאימה, לבין דיאטות בלתי אפשריות, שמירה אובססיבית על משקל הגוף, וחדירה לתחומי חיים פרטיים. מאמנים שמאפשרים גם לילדים המוכשרים פחות, האיטיים יותר, השמנמנים יותר, להיות חלק מקבוצה, מפעילות ומההנאה – הם המאמנים שהיתי בוחרת עבור ילדי.
